עיכובו של אדם לצורך חקירתו ע"י שוטר פרושו פגיעה בחרותו, עת לכל אדם זכות יסודית לחופש תנועה ולהיותו חופשי מעיכוב "בהיותו בן-חורין", כעולה מסעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו.
אכן, הצורך לחזק את ידיהם של העמלים על מלאכת שמירת החוק והעושים לילותיהם כימים במאמץ לשמור על בטחון תושבי המדינה ושלומם, כמו גם ההלכה לפיה טעות בהפעלת שיקול דעת מקצועי אינו עולה בהכרח לכדי רשלנות (ראו ע"א 3580/06 עיזבון המנוח חגי יוסף נ' מדינת ישראל, פסקות 88-91, 103-106, [21.03.2011]; רע"א 5277/08 עיזבון המנוח אמיר אליקשוולי נ' מדינת ישראל – משטרת ישראל, פסקאות 27-28, 35-37 לפסק דינו של כבוד השופט ג'ובראן, ניתן [28.07.2009]) – אינם שנויים במחלוקת.
חובת הזהירות המתחייבת מתבטאת בכך שמי שניתנו בידיו הכוח והסמכות על מנת לשמור על שילטון החוק ועל הסדר הצבורי, יעשה בסמכויות אלו שימוש למטרות לשמן נועדו, ומבלי לחרוג בצורה בולטת מהנדרש לצורך ביצוע המשימה, זאת, גם בעומדו מול היתנהגות מתריסה ומתנשאת.
...
מלוח הזמנים לעיל מתחייבת המסקנה כי משך עיכובו של המערער לא ענה על תנאי "הזמן הסביר", בשים לב למהות העבירה והזמן הסביר שנדרש לחקירה בעניינה.
גם בלי להידרש לאבחנה המתבקשת בין פעילות כוחות הביטחון המתעמתים על דרך השגרה עם גורמים עוינים ומצויים לא אחת בסכנת חיים בגינה נדרשת פעולה מהירה "בן רגע" שלא נכון לבחון אותה בחוכמה שלאחר מעשה, לבין פעילות שוטרי הסיור בתל אביב, נראה שהמסקנה המתבקשת בענייננו, משהאירוע נמשך על פני שעות, גם לאחר חלוף "גורם הדחק" וגם לאחר שהשוטרים כבר היו מצויים במשכנם שלהם - כי ההתרחשות חרגה מגבולותיה של "טעות בהפעלת שיקול הדעת".
אין מניעה להניח כי אי שחרורו של המערער עת יצא מהמונית וההחלטה להמשיך בהוראת עיכובו – אכן יכולים להיחשב רק כהפעלת שיקול דעת לא נכון, כמוהם גם דרישת ההילוות לתחנת המשטרה, לרבות הצעידה אל עבר תחנת המשטרה, הכניסה לתחנה, והושבתו של המערער על ספסל בתחנה- שאף הם מצויים בגדרה של הטעות האפשרית בשיקול הדעת.
העולה מכל האמור לעיל הוא שהמערער היה זכאי לתבוע מהמדינה את נזקיו ואת עלבונו בגין העיכוב שתחילתו בהכשר אך המשכו בעוולה, ואין אני מביעה עמדה, מהו המשקל שיש לייחס, אם בכלל, להתנהגותו של המערער, המבוגר האחראי בחבורה, שהבעיר את אש המריבה, שלכך תיתן דעתה הערכאה הדיונית.