חוסר שהות להתכונן לדיון בבית משפט

התשתית הנורמאטיבית ביחס לסילוק על הסף – הליך של סילוק תביעה על הסף מיועד "לאפשר לנתבע לעשות קפנדריה כאשר מפני טענת חוק או אפילו טענה עובדתית קצרה ניתן לסיים את המשפט בלא אשר ידון בית המשפט בכל השאלות השנויות במחלוקת" (ע"א 7261/97 שרבני נ' חברת האחים שבירו בע"מ ואח', פ"ד נד(4) 464; ראו גם א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, בעמ' 141 וגם י. זוסמן סדרי הדין האזרחי, בעמ' 409).

משמעותו של איזון זה הוא להניח לבעל דין המבקש לתבוע את זכויותיו בערכאה שיפוטית, שהות מספקת להערך לכך, היערכות המלווה, לא אחת, בקשיים, עלויות ואילוצים.

לבסוף, כך הוא הנכון לגבי טענתו הנוספת של ב"כ התובעים בדיון, כי "הדבר השלישי – שהתבקשו התובעים באותו יום 31/8 להוציא את כל המכונות והציוד מתוך המפעל בזמן שבו לא ידעו כי המפעל הולך להסגר האשימו הנתבעים 2,3 בחוסר תום לב את התובעים בגניבת המכונות והציוד, הגישו נגדם תלונות במישטרה שהתבררו לא יותר מאשר תלונות שוא, זו הונאת תלושים". גם כאן, המדובר בטענות שהועלו בשלב זה בפעם הראשונה, ואשר לא נזכרו כלל ועיקר קודם לכן – לא בכתבי התביעה ולא בתגובה לבקשה לסילוק על הסף.

...

אשר לטענה בדבר אי-הגשת תביעות חוב – הנתבעים טענו (בלקוניות רבה, יש לומר), כי התביעות הוגשו "(ו)בחלוף המועד להגשת תביעות חוב ומבלי שהגישו תביעות חוב". דין טענה זו להידחות, וראו החלטתו של בית הדין הארצי לעבודה בבר"ע (ארצי) 33690-10-14 שופרסל בע"מ – Taklezhi, ניתנה ביום 3.11.2014, כדלקמן: "אכן, לעובד זכות להגיש תביעת חוב למנהל המיוחד ולהגיש תביעה לגמלה מהמוסד לביטוח לאומי. אולם, שופרסל לא הצביעה על מקור נורמטיבי המחייב את העובד למצות הליך זה בטרם תתברר תביעתו נגדה." בדומה, ראו גם בר"ע (ארצי) 34548-06-18 Mafson – מי רן כוח אדם בע"מ, ניתן ביום 13.9.2018.

אשר לטענה בדבר היעדר סמכות עניינית, היעדר עילה והיעדר יריבות – הנתבעים טענו כי דין התביעות כנגדם להידחות על הסף, היות שהם לא היו מעסיק ישיר ו/או במשותף של התובעים, אלא הם היו בעצמם עובדים של הנתבעת 1.

טענה נוספת שהועלתה מפי ב"כ התובעים בדיון שנערך לפני בית הדין, היתה הטענה כי יש להטיל על הנתבעים 2 ו-3 "אחריות אישית כנגד אורגן או נושא משרה". גם טענה זו דינה להידחות, מכמה טעמים: ראשית, גם כאן, המדובר בהרחבת חזית ובטענה שלא נטענה קודם לכן בכתבי הטענות, ובוודאי שלא בצורה ברורה; שנית, לא הובהר ולא צוין על ידי התובעים, באיזה מובן ובאיזה מידה היה הנתבע 3 "אורגן" או "נושא משרה" בנתבעת 1, ובאיזה תפקיד הוא נשא בנתבעת 1, לשיטתם; שלישית, מעבר לכך, בתגובה שהגישו התובעים לבקשה לסילוק על הסף הם הבהירו כי הטענות כנגד הנתבע 3 הן טענות נזיקיות של תרמית (סעיפים 34-32 לתגובה).

סוף דבר – התביעה כנגד הנתבעים 2 ו-3 נדחית על הסף מטעמי התיישנות.

כמו כן, התביעה כנגד הנתבע 3 נדחית על הסף גם מטעמי היעדר סמכות עניינית.

ביום 11.10.18 דחה בית המשפט קמא את הבקשה לביטול צו ההריסה תוך שהוא קובע כי "על מנת לאפשר למבקש (המשיב בעירעור ש.מ.) הריסה יזומה ועצמאית אני מורה על עיכובו של הצוו ב-60 ימים מיום מתן החלטה זו". ביום 19.11.18 הגיש המשיב ערעור על ההחלטה האמורה לבית המשפט המחוזי (עפ"א 41970-11-18), וביום 11.12.18 היתקיים הדיון בעירעור בסיומו ניתנה החלטה לפיה : "פסק הדין יישלח לצדדים בדואר, וזאת בהסכמת הצדדים ללא צורך בהתייצבות לצורך השמעתו. הואיל ועיכוב הבצוע שעליו הורתה כב' השופטת קמא מסתיים למעשה היום, אזי שאני מאריכה את עיכוב הבצוע עד למתן פסק דין אשר יינתן בהקדם האפשרי וככל שאמצא לנכון להתייחס בפסק הדין לעיכוב נוסף – אעשה כן". ביום 15.12.18 דחה בית המשפט המחוזי את ערעור המשיב, ובפסק הדין נקבע כי :"אני קובעת בזאת כי התוצאה האופרטיבית של פסק הדין מעוכבת למשך 14 יום מהיום, כלומר שצו ההריסה מעוכב למשך 14 יום על מנת לאפשר למערער לשקול את המשך צעדיו". ביום 14.2.19 (בהודעת העירעור נכתב בטעות כי הבקשה הוגשה ביום 4.2.19), הגישה המערערת בקשה להארכת מועד לבצוע צו ההריסה למשך 60 יום נוספים החל מיום 28.2.19, שהנו על פי עמדת המערערת המועד האחרון לבצוע צו ההריסה (60 יום מתום 14 ימים שלאחר מועד פסק הדין בעירעור), ולאחר דיון ניתנה החלטת בית המשפט קמא בבקשה.

ויודגש כי כאשר מוגשת בקשה לארכה לבצוע צו ההריסה במועד, אזי בהתאם להוראות סעיף 224(ב) לחוק, "בית המשפט רשאי לתת ארכה לבצוע הצוו... מנימוקים שיירשמו, ובילבד שסך כל תקופות הארכה לא יעלה על שישה חודשים". מלשונו של הסעיף עולה כי לא נדרשים "נימוקים מיוחדים" על מנת לאשר ארכה כאמור,ודי ב"נימוקים שיירשמו" ובהתאם לא היה מקום גם לקביעתו של בית המשפט קמא שלפיה לא היתקיימו "נימוקים מיוחדים המצדיקים הארכת מועד". אלא שהקביעה לפיה המערערת הייתה רשאית לבצע את צו ההריסה עד ליום 28.2.2019 , אינה מחייבת באופן אוטומאטי מתן ארכה כמבוקשת על ידי המערערת, וזאת נוכח קביעתו הנוספת של בית המשפט קמא שלפיה תצהיר המישטרה שהוגש בתמיכה לבקשה לארכה לא פירט נסיבות מיוחדות המונעות מהמשטרה את ההיערכות הנדרשת לצורך ביצוע הצוו כגון "מצב ביטחוני" "תקופת חגים" וכיו"ב, וכי גם מטעם זה דין הבקשה להדחות.

במקרה שלפנינו , הוגשה כאמור בקשה ראשונה , במועד , אשר נתמכה בתצהיר נציג המישטרה , ושבה ביקשה המישטרה עצמה ארכה של 60 יום "לטובת היערכות נכונה" , וזאת בהמשך להצהרה לפיה " לא יהיה ניתן לבצע את הצוו במסגרת סד הזמנים שנותר בשים לב למשאבים שעומדים לרשות המישטרה". אכן נכון הוא כי התצהיר האמור נוסח באופן כוללני , ולא ניתן למצוא בו פירוט של מצבת כח האדם העומדת לרשות המישטרה לצורך ביצוע הצוים , כמות הצוים העומדים לבצוע ונתונים נוספים, אך מאידך יש לזכור כי התצהיר האמור נהנה על פניו מ"חזקת התקינות המינהלית", ובהתאם ובהיעדר ראיה לסתור ניתן להניח כי קביעת המישטרה לפיה אין בידה לעמוד בסד הזמנים הנידרש לבצוע צו ההריסה ,הנה קביעה מבוססת שניתנה לאחר שנבחנו הנתונים הנדרשים, ובהתאם בקשת המערערת לקבלת ארכה בשל חוסר האפשרות לקבל סיוע משטרתי , הנה בקשה מבוססת , וכפי שפורט לעיל העידר סיוע משטרתי הוכר כנימוק המצדיק מתן ארכה.

...

ביום 11.10.18 דחה בית המשפט קמא את הבקשה לביטול צו ההריסה תוך שהוא קובע כי "על מנת לאפשר למבקש (המשיב בערעור ש.מ.) הריסה יזומה ועצמאית אני מורה על עיכובו של הצו ב-60 ימים מיום מתן החלטה זו". ביום 19.11.18 הגיש המשיב ערעור על ההחלטה האמורה לבית המשפט המחוזי (עפ"א 41970-11-18), וביום 11.12.18 התקיים הדיון בערעור בסיומו ניתנה החלטה לפיה : "פסק הדין יישלח לצדדים בדואר, וזאת בהסכמת הצדדים ללא צורך בהתייצבות לצורך השמעתו. הואיל ועיכוב הביצוע שעליו הורתה כב' השופטת קמא מסתיים למעשה היום, אזי שאני מאריכה את עיכוב הביצוע עד למתן פסק דין אשר יינתן בהקדם האפשרי וככל שאמצא לנכון להתייחס בפסק הדין לעיכוב נוסף – אעשה כן". ביום 15.12.18 דחה בית המשפט המחוזי את ערעור המשיב, ובפסק הדין נקבע כי :"אני קובעת בזאת כי התוצאה האופרטיבית של פסק הדין מעוכבת למשך 14 יום מהיום, כלומר שצו ההריסה מעוכב למשך 14 יום על מנת לאפשר למערער לשקול את המשך צעדיו". ביום 14.2.19 (בהודעת הערעור נכתב בטעות כי הבקשה הוגשה ביום 4.2.19), הגישה המערערת בקשה להארכת מועד לביצוע צו ההריסה למשך 60 יום נוספים החל מיום 28.2.19, שהינו על פי עמדת המערערת המועד האחרון לביצוע צו ההריסה (60 יום מתום 14 ימים שלאחר מועד פסק הדין בערעור), ולאחר דיון ניתנה החלטת בית המשפט קמא בבקשה.

לסיום אציין כי לא מצאתי מקום להענות לבקשת ב"כ המשיב , להחזרת הדיון לבית המשפט קמא לצורך שמיעת ראיות בטענותיו כנגד המועד בו פנתה המערערת אל המשטרה או טענות אחרות כנגד תצהיר המשטרה, וזאת בנסיבות שבהן במסגרת הדיון בבית המשפט קמא לא הובאו על ידי המשיב ראיות כלשהן שיש בהן כדי לסתור את האמור בתצהיר נציג המשטרה, ובנוסף אני סבור כי בכל מקרה וגם אם יוכח כי שלא כטענת ב"כ המערערת , פניית המערערת למשטרה לחידוש הטיפול בביצוע צו ההריסה , נעשתה בעיכוב מסויים עדיין לא היה בכך כדי להצדיק אי מתן ארכה למערערת.

בענין זה אציין , כי בנסיבות בהן ב"כ המשיב עצמו מבקש המשך עיכוב ביצוע של הצו בכדי לשקול את צעדיו , ובית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ומורה על עיכוב ביצוע נוסף של 14 יום , אין מקום לדרוש מהמערערת ומהמשטרה להערך לביצוע הצו כבר בתקופת עיכוב הביצוע , ובהתאם חלה החובה על המערערת לפנות למשטרה בבקשה לחידוש הטיפול בביצוע , רק החל מיום 29.12.2018 , ובשים לב לכך שתצהיר המשטרה הינו מיום 3.2.2019 , וניתן להניח כי המשטרה נתנה את תצהירה רק לאחר שבחנה את הבקשה במשך תקופה מסויימת, אזי בכל מקרה נראה כי לא ניתן יהיה לבסס טענת שיהוי של המערערת בפנייה את המשטרה שיש בה כדי להצדיק אי מתן ארכה בנסיבות.

לפיכך ולאור כל האמור לעיל , אני מורה על קבלת הערעור ועל ביטול החלטת בית המשפט קמא , ועל מתן ארכה למערערת לביצוע צו ההריסה , עד ליום 23.12.2019 .

הבדיקה של התובע ארכה בסביבות 45-30 דקות וכללה את הבדיקה, והמבחן המנטאלי, ואנמנזה וכו'.

הוא הודה בהגינותו כי כאשר התכונן לדיון בבית המשפט הוא לא זכר את התובע (עמ' 219, שו' 4-1).

עדיין, מעדות המומחה בתחום הנורולוגי עולה שקשייו של התובע הבאים לידי ביטוי בהפרעה בתיפקוד הניהולי כמו גם בהפרעה התנהגותית המתבטאת בפאסיביות, חוסר יוזמה והיסתגלות לכל דבר משפיעים עליו במישור התעסוקתי וסביר להניח שקשיים אלו תרמו אף הם להתנהלותו הלא ממצה מול אגף השקום במל"ל. בנוסף, וגם לאחר ששקלתי טענות הנתבעת בסיכומיה בנוגע לעדותו של התובע בבית המשפט, התרשמתי במהלך עדותו כי בחלק מתשובותיו ניכרה אותה אדישות וחוסר יזימה מצידו כמו גם תלותו באביו (לעניין ההתייצבות לדיונים למשל), וגם בקרובי מישפחה אחרים (לעניין הצפיה בסרטים למשל), וסביר להניח שאלה תולדה של הפגיעה שלו.

דיון והכרעה- בע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חנא (27.9.05) (להלן: "אבו חנא"), קבע בית המשפט העליון חזקה לפיה יש להעמיד את פוטנציאל השתכרותם של קטינים בגובה השכר הממוצע במשק, כאשר על המבקש לסטות מהחזקה האמורה, מעלה או מטה, מוטל נטל ההוכחה.

...

נוכח האמור לעיל, גם בהתעלם מנטלי ההוכחה, ניתן להגיע למסקנה כי ודיע, הבעלים של הרכב התיר את השימוש בו לאחיו מבלי לדאוג לכיסוי ביטוחי ולפיכך קמה לו חובה כלפי קרנית מכוח סעיף 9(א), 9(א)(2) וסעיף 7(6) לחוק הפיצויים.

לסיכום צד ג' 1, סאפי, נהג ברכב במועד התאונה ללא כיסוי ביטוחי.

צד ג' 2 (אחיו של צד ג'1), ודיע, הוא הבעלים של הרכב והמחזיק בו כאשר שוכנעתי כי הוא התיר לסאפי לנהוג ברכבו ככלל לרבות במועד התאונה, גם כאשר לרכב לא היה ביטוח.

ביום 27.8.2019 הגישה המבקשת את הבקשה שלפנַי, בגדרה נטען, כי מעשיו של אגבאריה "מלמדים על מסוכנות גבוהה וחוסר מעצורים אשר לא ניתן לאיינם בדרך של חלופת מעצר". המבקשת הוסיפה, כי קיים חשש אנהרנטי מפני שבוש הליכי משפט על-ידי אגבאריה, ומניסיון להימלטותו מפני הדין, נוכח תקופת המאסר הארוכה הצפויה להיגזר עליו.

משנמסרו המסמכים, הגיש בא-כוחו של אגבאריה לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול שלושה דיוני הוכחות שנקבעו לחודש ספטמבר, על מנת ליתן לו שהות להערך וללמוד את החומרים החדשים שאותרו.

לאחר חילופי דברים בין הצדדים לעניין זה, בוטל בהחלטת בית המשפט המחוזי דיון הוכחות שנקבע ליום 9.9.2019, ונקבע כי במועד זו תדון הבקשה לביטול יתר דיוני ההוכחות הקבועים לחודש ספטמבר.

...

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מזה ומזה, אלו שבכתב ואלו שבעל-פה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

יחד עם זאת, סבורני כי בשלב זה אין בכך כדי להטות את הכף לטובתו של אגבריה, במובן זה שאורה על הכנת תסקיר מבחן; לבטח אין מקום לשחררוׂ ממעצר.

אשר על כן, אני מורה על הארכת מעצרו של המשיב ב-90 ימים החל מיום 9.9.2019, או עד למתן פסק דין בעניינו בתפ"ח 41469-09-17 בבית המשפט המחוזי בחיפה, לפי המוקדם.

משהוגשה חוות דעת השמאית לתיק ביום 12.3.2023 לא עשתה הנתבעת דבר בעיניין - לא מחתה בשום צורה ולא ביקשה ארכה/דחייה לשם היערכות והגשת חוות נגדית או למצער ללימוד חוות הדעת על ידי איש מיקצוע מטעמה (ולו כדי להערך כדבעי לחקירת מומחית התובעים).

משבחרה הנתבעת שלא לעמוד על זכויותיה-הנטענות בענין חוות דעת שמאית התובעים טרם הדיון, בית המשפט לא מוצא לקבל את טענות הנתבעת בעיניין.

הוא רק טען לגבי שיטה וחוסר הגיון/אפשרות שיבוצעו שינויים מבלי להחתים את הלקוחות על המסמכים.

...

אלא שבסופו של דבר לא הוצגו מסמכים כאמור - למעט מסמך שינויים בחתימת התובעת 2.

הנה כי כן, לא רק שלא הוצג יומן עבודה, אלא ששני העדים מטעם הנתבעת שהיו בעלי ידיעה אישית לגבי הפרוייקט הטילו האחד על השני את עצם האחריות לעשיית יומן העבודה - שבסופו של דבר לא ברור מי אם בכלל ניהל, מה גם שמדובר במסמך שאמור היה להירשם ברמה שוטפת ויום-יומית.

בסופו של דבר, נוכח עצם עדותם של שלושת עדי הנתבעת - שלא נסתרה - לגבי עבודת הנתבעת חמשה ימים בשבוע, ובהעדר כל טענה של מי מהתובעים לגבי עבודה בפועל בפרוייקט בימי שישי (ויצויין כי לפחות חלק מהתובעים התגוררו בשכירות בישוב צור הדסה בזמן הקמת הווילות והיה בידיהם לעבור באתר הבניה בימי שישי וללמוד מכך אם במקרה העבודות בוצעו גם בימי שישי) בית המשפט מוצא לקבוע כי הנתבעת עובדת חמשה ימים בשבוע ולפיכך יש להכפיל את מספר ימי העבודה המצויינים בחוזה ב-7/5 לשם המרתם לימי לוח.