חוסר עיוות דין בתקנות בוררות

לעניין זה ראו דבריו של כב' הש' דנציגר ברע"א 7280/12 ליבוביץ נ' פסי (22/10/12), כדלהלן: "מסגרת הזמנים להגשת בקשה לביטול פסק בורר קבועה בסעיף 27 לחוק הבוררות וכן בתקנות הבוררות. סעיף 27(א) לחוק הבוררות קובע כי, ככלל, יש להגיש בקשה לביטול פסק בורר תוך 45 ימים מהיום בו ניתן הפסק, אם ניתן בפני המבקש, או מהיום בו הומצא למבקש, אם ניתן שלא בפניו. כן נקבע כי "בית המשפט רשאי להאריך את התקופה האמורה, אף אם עברה, מטעמים מיוחדים שיירשמו"..

ראו לעניין זה דבריה של כב' הש' פרוקצ'יה ברע"א 4707/06‏ טנא סוכנות לביטוח בע"מ נ' אחים לבקוביץ, נובק, מינמר לביטוח בע"מ (6/1/10), כדלהלן: "הארכת מועד תהיה מוצדקת מקום שקיים טעם מיוחד אמיתי, בעל משקל, המסביר ומתרץ את העיכוב שחל בנקיטת הליך על ידי בעל דין. על פי רוב, טעם כזה יתקיים כאשר העיכוב נובע מנסיבות אובייקטיביות כאלה ואחרות, או מאילוצים שאינם נתונים לשליטתו של בעל הדין. הדברים מקבלים משנה תוקף בעינייני בוררות, בהם קיים אינטרס צבורי מובהק לסיים את הליך הבוררות באופן מהיר ויעיל (רע"א 10753/05 חסן נ' בן חמו (לא פורסמה, 5.4.07)). טעות סובייקטיבית של בעל דין בחישוב המועדים שמקורה בחוסר תשומת לב מספקת לא תהווה בדרך כלל טעם מיוחד למתן הארכת מועד. אילמלא כך היה, היתה דרישת קיומם של טעמים מיוחדים להארכת מועד מתרוקנת במידה רבה מתוכנה." אשר למועד להגשת בקשה לביטולו של פסק הבוררות, סעיף 27(ב) לחוק הבוררות קובע כי בבקשה לביטול פסק בוררות לפי סעיף 24(10) – מקום שבו "קיימת עילה שעל פיה היה בית המשפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד" – התקופה של 45 ימים תתחיל מהיום שבו נתגלו למבקש עובדות המשמשות יסוד לבקשה.

במהלך הדיון חזר ב"כ המבקשים על נימוקי הבקשה, כפי שפורטו לעיל, כשהוא חוזר ומדגיש כי הטעם לביטול פסק הבוררות הוא עוות דין למרשיו, שהם בעלי זכויות ומחזיקים בשטח המריבה מכוח ההסכם ביניהם לבין הורי המבקש, והאיחור נבע מכך שבידי המבקשים לא הייתה הראיה החדשה שצרפו לבקשתם לביטולו של הפסק – ההסכם.

...

ודוק, בהעדר בקשה לביטול פסק הדין שאישר את פסק הבוררות, דין הבקשה לביטול פסק הבוררות להידחות על הסף, וכל שנאמר בנדון, נועד למעלה מן הצורך.

לסיכום, דין תובענתם של המבקשים שהוגשה ביום 23/4/21 - לבטל פסק בוררות שניתן ביום 14/9/17 ואושר ביום 9/5/18, על אף שלא היו צדדים להליך הבוררות, אישרו כי היו מודעים לו, אך לא ביקשו להצטרף בשל עמדתו של אבי המבקש, שהיה צד להליך, היו מודעים לפסק הבוררות, ולא הצטרפו לבקשה לביטולו, על אף שבקשתם דהיום מסתמכת על הסכם שהם היו צדדים לו והגיע לידיהם לטענתם עוד ביום 12/2/20, לא הגישו בקשה לביטול פסק הדין המאשר החלוט ואף לא בקשה להארכת מועדים לכל אלה – להידחות על הסף.

סוף דבר התובענה נדחית אפוא על הסף.

למרות האמור ולנוכח הטענה כי הרוכשים יבקשו למצות הזכות לפצוי כאשר מתקיימת בוררות לעניין אחריותו של צד ג', ומנגד, הצורך בסיומם של המחלוקת אל מול הרוכשים בזמן סביר, ובביצוע ללא עיכוב נוסף שכן גם אלו לא אחת מסתמכים על פיצויים אלו מול התחייבויות מקבילות, ביקשתי להקל במעט ולאפשר מתן פסק דין אך ביצוע במועד מאוחר יותר ללא כל תלות בבוררות לכשתסתיים אך לאפשר קידומה לקראת מועד הבצוע המאוחר במעט באיזון".

על כן פסק הדין הוא חסר וגורם עוות דין למבקשת.

ד) תקנה 222 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד- 1984 קבעה: "בית המשפט או הרשם, ביזמתו או לפי בקשת בעל דין, ימחק את ההודעה לצד שלישי, אם ראה שניתנה שלא באחד המקרים המנויים בתקנה 216, והוא רשאי להורות שנושא ההודעה יידון בשעת הדיון בתובענה או אם הוא סבור שהדיון בו עלול לסבך את הדיון בתובענה שלא לצורך – לאחר סיום הדיון בתובענה או לאחר מתן פסק דין בה, ולשם כך רשאי הוא לתת הוראות בדבר סדרי הדיון בתובענה ובהודעה, כפי שימצא לנכון". עניינינו ניכנס לגדר המקרים שנכללו בתקנה 216.

...

לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה יש ליתן רשות ערעור ולקבל הערעור לגופו מהנימוקים כדלקמן: א) מטרת בית המשפט לתביעות קטנות היא לפתוח את שערי המשפט בפני "האזרח הקטן" על ידי יצירת מכשיר זמין, יעיל ומהיר לבירורן של תביעות בסדר גודל קטן יחסית, שאילו היו צריכות להתברר בסדר דין רגיל היו הופכות לא כדאיות.

אני סבורה כי בענייננו קיימת טעות ביישום הדין המצדיקה מתן רשות ערעור וקבלת ערעור.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, ניתנת רשות ערעור והערעור מתקבל כך שמחיקת הודעת צד ג' תבוטל.

לעניין זה ר' למשל בעיניין משי זהב (פסקה 8): "כידוע, רשות ערעור על החלטות ופסקי דין של בית המשפט בעינייני בוררות ניתנת רק במקרים חריגים המעוררים שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה, או במקרים בהם נידרשת התערבותו של בית משפט זה משקולי צדק או מניעת עוות דין..." כאמור לעיל, סעיף 18 לחוק קובע כי גם לו היתה מוגשת בקשה כזו הרי שזו אינה מעכבת את הליך הבוררות.

ההסדרים החלים על דיני הבוררות תקנה 2 לתקנות הבוררות קובעת כדלקמן: "תקנות סדר הדין האזרחי יחולו על סדרי הדין בבית המשפט בעניני בוררות, במידה שאין בתקנות אלה הוראות אחרות." הפניה נוספת לתקנות סדר הדין האזרחי מצויה בתקנה 4 לתקנות, כדלקמן: "בקשה לפי החוק, שלא נקבע לה בתקנות אלה סדר דין אחר, תוגש כבקשה בכתב לפי תקנה 54 לתקנות סדר הדין האזרחי; בעל הדין יפרט בבקשה את העובדות המקנות סמכות לבית המשפט." כלומר: הליכי הבוררות כפופים לתקנות סדר הדין האזרחי, אלא אם כן נקבע אחרת.

בנסיבות העניין, אין מנוס מלקבוע כי המבקשים פעלו בחוסר תום לב, כאשר מחד גיסא הם טוענים לפגמים בהתנהלות הליך העירעור מצדה של המשיבה ומאידך גיסא הם שגררו רגליים בעיניין.

...

בנסיבות העניין, אין מנוס מלקבוע כי המבקשים פעלו בחוסר תום לב, כאשר מחד גיסא הם טוענים לפגמים בהתנהלות הליך הערעור מצדה של המשיבה ומאידך גיסא הם שגררו רגליים בעניין.

סוף דבר אין לי אלא לקבוע כי המבקשים פעלו שלא בתום לב, תוך שימוש לרעה בהליכי משפט, כאשר הגישו את הבקשה לאישור פסק הבורר.

בנסיבות העניין אני מורה למבקשים לשאת בהוצאות המשיבה בסך של 3,510 ₪, כאשר סכום זה ישולם בתוך 30 ימים מהיום.

כפועל יוצא מכל האמור לעיל, ושעה שדחיתי את טענותיה של החכ"ל כי היא נידרשת לפצוי יתר, אין מקום לקבל את טענותיה לעיוות דין וחוסר צדק כעילה לביטול הפסק.

יפים בהקשר דבריו של כב' השופט דנציגר ברע"א 7443/12 שרבט נ' שרבט (23.4.2013), פסקה 11: "מקובלת עלי קביעת בית המשפט המחוזי כי אף אם מתקיימת במקרה דנן אחת מעילות הביטול הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות, הרי שלא נגרם למבקש כל עוות דין בנסיבות העניין. כידוע, כל העילות הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות כפופות למבחן עוות הדין הקבוע בסעיף 26 לחוק הבוררות, ולא שוכנעתי כי ייגרם למבקש עוות דין אם ייוותר פסק הבוררות על כנו". בשים לב לתוצאה אליה הגעתי ושעה שדחיתי את הבקשה לגופה, אין אני נידרשת לטענת דני היי כי הבקשה הוגשה בהליך אל מתאים.

תקנה 10 לתקנות סדרי הדין בעינייני בוררות , תשכ"ט-1968 מקנה למשיב בבקשה לאישור פסק בוררות, להיתנגד לאישור הפסק בדרך בקשת ביטולו, תוך 15 יום מיום המצאת ההודעה על הגשת הבקשה לאישור הפסק.

...

יפים בהקשר דבריו של כב' השופט דנציגר ברע"א 7443/12 שרבט נ' שרבט (23.4.2013), פסקה 11: "מקובלת עלי קביעת בית המשפט המחוזי כי אף אם מתקיימת במקרה דנן אחת מעילות הביטול הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות, הרי שלא נגרם למבקש כל עיוות דין בנסיבות העניין. כידוע, כל העילות הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות כפופות למבחן עיוות הדין הקבוע בסעיף 26 לחוק הבוררות, ולא שוכנעתי כי ייגרם למבקש עיוות דין אם ייוותר פסק הבוררות על כנו". בשים לב לתוצאה אליה הגעתי ושעה שדחיתי את הבקשה לגופה, אין אני נדרשת לטענת דני היי כי הבקשה הוגשה בהליך אל מתאים.

רק אציין בקצרה לעניין זה כי בקשת הביטול הוגשה יומיים לאחר שהוגשה בקשה לאישור הפסק ולאחר שניתנה החלטתי המורה על הגשת תגובה לבקשה לאישור הפסק.

בקשה הביטול הוגשה כתגובה לבקשה לאישור הפסק ובאותו הליך בהתאם לאפשרות הקיימת לפי תקנה 10 הנ"ל. לסיכום, אני מורה על דחיית הבקשה לביטול פסק הבוררות ומאשרת את פסק הבוררות.

טענות הצדדים בתמצית לטענת המבקשת, הבורר היתעלם מראיה מרכזית בדבר מעמדו של המבקש ודיווחיו למוסד לביטוח לאומי דבר אשר גרם לעיוות דין, פסק הבורר פוגע באינטרסים, בעקרונות ובערכים של החברה בכלל ושל עולם הספורט בפרט שכן מתן שכר מלא לעובד שהסכים, הצהיר ודיווח על שכר נמוך משמעותית מאשר הוא תבע, מהוה פגיעה ממשית בתקנת הציבור.

עוד נקבע כי כאשר בעל דין "לא העלה את טענת חוסר הסמכות בפני הבוררים וגם לא מחה על המשך הדיון לפניהם – יהא מנוע מלעלות טענה זו בשלב של הבקשה לביטול פסק". בהקשר זה אף יפים דברים שנכתבו על ידי פרופ' אוטולנגי בספרה בוררות דין ונוהל: "הכלל הוא כאמור שאין אדם יכול לבקש את ביטול הפסק, אם לא עורר את טענותיו נגד ההיתדיינות או נגד הפסק בהזמנות הראשונה. יש הרואים בהשתהות בהעלאת הטענה משום חוסר תום לב ופעולה שלא בדרך מקובלת, וזו הסיבה לשימת המחסום בפני העלאת הטענה בשלב מאוחר יותר". ר רע"א 4710/00 הרצל גושן נ' סמינריון גבעת חביבה, נה(2) 426 (2001); דיון (עבודה ארצי) 3-125/נה אלון בן דור - מאיר יוליוס, כט(1) 286 (1996).

...

עם זאת הבורר התייחס לפער בין השכר המבוקש על ידי המשיב לבין תלושי השכר שהמבקשת הוציאה למשיב במסגרת פסק הבוררות שלו, והכריע במחלוקת שעמדה בפסק הבוררות בדבר שכרו של המשיב לחודשים 2-3/20 כמצוטט: " 5.1 אני דוחה את טענת הנתבעת בדבר קיומו של הסכם בעל פה שנכרת לטענתה בין הצדדים לאחר ביטולו מכוח סעיף 2.8 להסכם, בשל פציעתו של התובע ב-2.12.19. 5.2 לא ניתן ע"י הנתבעת כל הסבר מדוע לא נשלחה על ידה הודעה בכתב לתובע על הפסקת ההתקשרות בהתאם להסכם בשל פציעתו של התובע ומדוע אין בנמצא הסכם חדש בכתב בין הצדדים, הקובע את התנאים החדשים לפעילותו של התובע כטענת הנתבעת. אין בידי לקבל את טענתו של מר סעיד בסול יו"ר הנתבעת, כי הודיע לתובע בבית החולים שההסכם הופסק. דבר קיומה של הודעה זו אינו מופיע בכתב ההגנה והרושם שהתקבל הינו שהטענה נוצרה רק בשלב מאוחר במהלך עדותו של מר בסול בפני. 5.3. בהתאם לפניית הנתבעת למוסד לביטוח לאומי בעניין פציעתו של התובע, ציינה הנתבעת בעמ' 8 לפנייה כי התובע "שב לעבודה בתאריך 1/1/2020". משלא יכולה להיות מחלוקת בין הצדדים כי שכר ינואר 2020 שילמה הנתבעת לתובע סכום של 9,600 ש"ח ( הופחת סכום של 400 ₪ בשל חוסר באימון), ברור לחלוטין כי מחודש ינואר 2020 עת שב התובע לפעילותו במסגרת הנתבעת, המשיכו לחול ביניהם תנאי ההסכם ולא תנאיו של הסכם אחר כלשהו.

משכך לא שוכנענו כי יש להחיל את סעיף 24 (5) כעילה לביטול פסק הבוררות שעה ששוכנענו כי הבורר הכריע בעניינים שנמסרו להכרעתו.

שישית, הלכה פסוקה היא כי ביטול פסק בוררות בעילות הקבועות בסעיפים אלו יעשה במקרים חריגים בלבד:" ביטול פסק הבוררות מן הטעם שתכנו מנוגד לתקנת הציבור ומן הטעם שקיימת עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור- סעיפים 24 (9) ו- (10) לחוק הבוררות, באשר לטענות המבקשת.... מצאנו כי טענות אלו נטענו בעלמא, כשהנימוק היחידי שסיפק המבקש הוא הצטברות כלל טענותיו ... הלכה היא כי השימוש בעילות ביטול המנויות בסעיפים, סעיפים 24 (9) ו- (10) ייעשה במשורה וכי עילות אלו שמורות למקרים קיצוניים ויוצאי דופן...". סוף דבר נוכח האמור, הבקשה לביטול פסק הבורר נדחית מהטעמים המפורטים לעיל.