כיצד יש לחלק זכויות, ובמיוחד אחוזי בנייה, בין הצדדים, אשר רכשו את זכויותיהם בדירות-שקודם היו דיירים מוגנים בהם-מרשות הפיתוח? המחלוקות שבין הצדדים, הינן הן במישור העובדתי והן במישור המשפטי, כאשר באחרון מוצגות עמדות קוטביות, היורדות לשורש סמכותו ותפקידו של בית משפט בהכרעה בסכסוכים מעין אלה.
יש חשיבות מרובה לעדות פקידי הציבור הנ"ל, ובמיוחד כאשר בתיק זה הם העדים החיצוניים, ויתר העדים הם בעלי הדין, אשר, מטבע הדברים, הם נוגעים בדבר.
לפני שאציג את אותן 5 השאלות, אציין כי, לפחות מבחינת נקודת מבטה של מישפחת גרינברג, יש טענות סף לפיהן בית המשפט אינו רשאי כלל לידון ולהכריע בתיק שבפנינו עקב העידר צירוף כל בעלי הזכויות הרלבנטיות, חוסר הסמכות לידון בזכויות במקרקעין ובייחוד חלקות וחלוקה בעין.
נביא לעניין זה את דברי הרמב"ם, הלכות שכנים, פרק ב, הלכה יד:
"חצר השותפין שיש בה דין חלוקה, או שחילקוה ברצונם, אף על פי שאין בה חלוקה, יש לכל אחד מהן לכוף את חבירו לבנות הכותל באמצע, כדי שלא יראהו חבירו בשעה שמשתמש בחלקו, שהיזק ראייה-היזק הוא. ואין לו חזקה בחצר, אלא אע"פ שעמדו כך שנים רבות בלא מחיצה, כופהו לעשות מחיצה, בכל עת שירצה".
דברים אלה נכללו גם, הלכה למעשה, בשולחן ערוך, חושן משפט, סימן קנז, סעיף א, שהוא הקטע הפותח את הנושא של "הילכות שותפים בקרקע".
הרחבת זכות זו של השותף, דהיינו: קביעת זכותו לחלוקת רכוש משותף ולא רק חצר, מופיעה בפתח הילכות שכנים של הרמב"ם (הילכות שכנים, פרק א, הלכה א):
"אחד הקונה מחבירו חצי שדהו, או שנים שקנו מאחד שדה, או שירשו, או שניתנה להן במתנה, או שהחזיקו בה מן ההפקר, או נכסי גר, כללו של דבר: כל שיש ביניהם שותפות בקרקע וביקש אחד מן השותפין לחלק וליטול חלקו לבדו, אם יש באותה קרקע דין חלוקה-כופה את שאר השותפין וחולקין עמו; ואם אין בה דין חלוקה-אין אחד מהן יכול לכוף את חבירו לחלוק. וכן הדין במטלטלין. במה דברים אמורים? בשאין אחד מהן מכיר את חלקו במקום שהן שותפין בו, אלא יד כולן משתמשת בכל המקום; אבל אם היה אחד מהן מכיר חלקו, אף על פי שאין בה דין חלוקה-כופה כל אחד מהן את חבירו להבדיל בין חלקו לחלק חבירו." ודברים אלה נשנו גם בשולחן ערוך, חושן משפט, סימן קעא, סעיפים א-ב, כאשר הוסף טעם בסוף הקטע, במילים אלה: "כדי שלא יזיקו זה לזה בראיה".
זכותו של כל שותף לתבוע פירוק שתוף ולדרוש "לחלק וליטול חלקו לבדו", כלשון הרמב"ם, מזכיר לנו את נוסח סעיף 37(א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, אשר קובע כי "כל שותף במקרקעין משותפים זכאי בכל עת לידרוש פירוק השתוף".
ואכן, פרופ' נחום רקובר, כאשר ערך לקט של הילכות מתוך משנה תורה, בזיקה לסעיפי החוק של מדינת ישראל, הביא את דברי הרמב"ם בהלכות שכנים, א,א, ליד סעיף 37(א) לחוק המקרקעין; ראה: נ' רקובר, הרמב"ם והחוק במדינת ישראל (ירושלים, תשמ"ה), עמ' 452.
השופט השלישי בתיק זה, ש' אשר (שלימים כיהן בבית המשפט העליון) הצטרף לדעת חבריו, והוסיף כי מאחר ובית משפט מוסמך על פי סעיף 42 לחוק המקרקעין לקבוע את דרך החלוקה, "ההיגיון אומר שמשמוסמך בית המשפט לרשום כאמור בית משותף, אין לצמצם סמכותו זו צמצומים מלאכותיים שאינם קיימים במקרים אחרים של רישום נכס כבית משותף" (שם, בעמ' 520, בין האותיות א-ב).
...
ברם, בהרהור שני הגעתי למסקנה כי דרך זו לא תביא לשלום, ואולי תחריף את האוירה, שלא לומר שאם הולכים בדרך זו, מן הראוי למנות גם כמפרק שלישי את נציג משפחת גרינברג, אשר עמדתם היא כי מעיקרא אין מקום לפירוק השיתוף.
לפיכך, המסקנה היחידה המעשית היא מינוי מפרק חצוני, בעל מעמד וידע, אשר יוכל לנווט ספינה זו לחוף מבטחים.
מכל מקום, מקובלת עלי תשובת עו"ד פולמן כי זכויות הבנקים לא יפגעו אם יבוצע הרישום ו"חלוקת" אחוזי הבנייה (ראה סעיף 6(א) לתשובת התובעים לסיכומי הנתבעים).
