חוסר סבירות של מוסד תכנון

מכל מקום, ככל שיש בטענות אלה כדי להעלות טענה לחוסר סבירות בקבלת החלטת מוסדות התיכנון באשרם את התכנית בתנאים בהם אושרה, הרי שבעניין זה עסק פסק דינו של כב' השופט שחם בעתירה המקבילה: "...לא ניתן לומר כי שיקוליה של המועצה הארצית והחלטתה היו בלתי סבירות בנסיבות העניין, אשר היה שנוי במחלוקת עמוקה גם בשלב הדיון בועדת המשנה הארצית. מקובלת עלי טענת המשיבים, כי עצם קיומו של הדיון החוזר בעיניין, בנסיבות של חילוקי דיעות של ממש, היה סביר. המועצה הארצית קיימה דיון ארוך וענייני לגופם של דברים..." (פסקה 18).

אף אם קיים קושי מסוים בעמדת הועדה המחוזית, איני סבור כי קביעתה על רקע העובדה כי תכנית עמ/9 פורסמה לאחר תכנית 2242 היא קביעה כזו שמחייבת היתערבות של בית המשפט, ואינה מצויה בתוך מיתחם שיקול הדעת של מוסד התיכנון.

...

לצד קביעה זו התייחס כב' השופט שחם גם לבחינת סבירות שיקוליה של המועצה הארצית, וכתב את הדברים הבאים: "אף לא ניתן לומר כי שיקוליה של המועצה הארצית והחלטתה היו בלתי סבירות בנסיבות הענין, אשר היה שנוי במחלוקת עמוקה גם בשלב הדיון בוועדת המשנה הארצית. מקובלת עלי טענת המשיבים, כי עצם קיומו של הדיון החוזר בעניין, בנסיבות של חילוקי דעות של ממש, היה סביר. המועצה הארצית קיימה דיון ארוך וענייני לגופם של דברים. החלטתה התקבלה ברוב משמעותי של חבריה. העובדה שהחלטת המועצה הארצית הייתה קצרה בהרבה מזו של ועדת המשנה, אינה גורעת באפן ממשי מכל אלה." (פסקה 18).

ההימנעות מכך, במיוחד כאשר הטענה עלתה בשלב מוקדם שלאחריו ניתן היה לבקש לצרף תצהירים, אינה מאפשרת להסתמך על טענות עובדתיות הכלולות בעתירה, וגם מטעם זה אין מנוס מדחיית טענת העותרים.

סיכום העתירה נדחית.

העותרים ישלמו לכל אחת מארבע המשיבות: המדינה (המשיבות 1-3), המשיבה 4, המשיבה 5 והמשיבה 6, שכר טרחת עורך דין בסכום של 10,000 ₪.

בהנתן האמור ובהנתן הקף הבקורת השיפוטית על החלטות של מוסדות תיכנון, לא מצאתי חוסר סבירות בהחלטת הועדה באישור התכנית, ולא מצאתי, כפי שטענו העותרים, שזכויותיהם הוקרבו.

...

בסופו של דבר נמצא שלמעשה אין הבדל ממשי ומהותי בין מבנה של 9 קומות לבין מבנה של 12 קומות.

סוף דבר נוכח כל המקובץ, באתי לכלל מסקנה כי החלטת הוועדה המחוזית בהפקדת התכנית, והחלטת ועדת המשנה להתנגדויות מושא העתירה, מנומקות, התקבלו לאחר שקילת מכלול השיקולים הנוגעים לאישור התכנית, הן אינן חורגות ממתחם הסבירות ועל כן אין מקום להתערב בהן.

נוכח האמור, דין העתירה להידחות.

ויוגש, כי על פי הפסיקה, היתערבות בית המשפט בהחלטת רשויות התיכנון תהא שמורה למקרים בהם מדובר בחוסר סבירות קצוני, במובן זה שהחלטת מוסד התיכנון חורגת לחלוטין ממיתחם האפשרויות הסבירות שעמדו בפני הרשות בנסיבות אותו עניין (עע"ם 2131/12 טל (טוקוולי) נ' ועדת ערר המחוזית ת''א (נבו) (16.1.13), בפיסקה 17, והאסמכתאות שם (להלן: "עע"מ טוקוולי").

כך, כותבים גדרון ונמדר: "הנטייה של מוסדות התיכנון היא לאשר שימוש במתקני חניה להסדרת תקן החניה הנידרש במבנים קיימים, בהם לא ניתן לבנות מרתף חניה או להסדיר את מלוא תקן החניה הנידרש בשל תוספות הבנייה בחצר הבניין. לפיכך, פיתרון זה, של התקנת מיתקני חניה, הוא פיתרון רלוואנטי וראוי במקרה של ביצוע תוספות בניה מכוח תמ"א 38, על מנת להסדיר את תקן החניה הנידרש בשל תוספות הבניה שבוצעו במסגרת התמ"א.

...

סוף דבר תוצאת כל האמור לעיל היא שהעתירה נדחית.

העותרות ישלמו שכ"ט עו"ד והוצאות בסכום כולל של 25,000 ₪ למשיבה 1, וסכום כולל של 25,000 ₪ למשיבה 2.

נוכח העובדה שמשיבות 3 ו- 4 יוצגו יחד, ישלמו העותרות סכום כולל של 25,000 ₪ למשיבות 3 ו- 4 יחד.

אין בית משפט לעניינים מינהליים שם את שיקול דעתו תחת שיקול דעתם התיכנוני מקצועי של מוסדות התיכנון וכל עוד לא נפל פגם מנהלי בשקול הדעת או בסבירות ההחלטות המצדיקים את היתערבות בית המשפט, לא ימהר בית המשפט לעשות כן. בעע"מ 3189/09 החברה להגנת הטבע נ' המועצה הארצית לתיכנון ובנייה (פורסם בנבו ביום 2.7.2009) סיכם בית המשפט העליון את ההבחנה בין רבדיה השונים של הבקורת השיפוטית על החלטותיהם של מוסדות התיכנון ואת עילות ההתערבות בהן: "...באשר להפעלת ביקורת שיפוטית על החלטות גופי התיכנון הסטטוטוריים הלכה ידועה היא כי ההתערבות תהיה מצומצמת. בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על שיקוליה התכנוניים של רשות התיכנון הפועלת על-פי דין... לפיכך התערבותו של בית המשפט בשקול דעתן של רשויות התיכנון תיעשה בקיומן של עילות מובהקות כגון חריגה מסמכות, חוסר תום לב או חריגה קיצונית ממיתחם הסבירות... דברים אלו מכוונים עצמם לטענות הנוגעות לתוכנן של החלטות מוסדות התיכנון והטעם לכך ברור. בית המשפט אינו מומחה מקצועי לבחינתם של שיקולים תיכנוניים צרופים, ולפיכך אין מקום כי הוא יתערב בהחלטות תכנוניות מובהקות, אלא במקרים חריגים כאמור... בהבחנה מכך, יש להתייחס באופן שונה לבחינת ההליך שהוביל לקבלת ההחלטה התכנונית. בבחינת ההליך עצמו יש מקום להתערבות רחבה יותר של בית המשפט, אשר אינו נידרש בבחינה זו לשקול שיקולים מקצועיים גרידא או לשים שיקול דעתו במקומה של הרשות המנהלית... מאחר שאין בית המשפט נוהג להתערב בעצם ההחלטה התכנונית, יש מקום לבחינה קפדנית יותר באשר לתקינות ההליך הקודם להחלטה" .

...

לאור המסקנה כי ניוד הזכויות על פי תכנית 2000ד' מותר גם מקומת המרתף ברור כי אין לטענה מקום כי הניוד טעון הליך של הקלה.

סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל אני דוחה את העתירה.

המערערים ישלמו לכל אחד מהמשיבים את הוצאות המשפט ושכ"ט בסך של 20,000 ₪ (המשיבים 3 ו-4 יחשבו לצורך כך כמשיב אחד).

דיון המסגרת הנורמאטיבית בית משפט אינו מוסד תיכנון על ובאולם בית המשפט לענינים מינהלים, לא בודקים כווני אור, נוף, זוויות ראיה ורמת הפגיעה בפרטיות באשר לעיקרון זה אפנה לפסק דינה של המשנה לנשיא, השופטת מ' נאור מיום 19.2.2013: "על דרך העקרון, התפקיד והסמכות לעסוק בתכנון מסורים לרשויות התיכנון, אשר בידיהן הכלים והידע המקצועי. בית משפט זה חזר ופסק כי בית המשפט לא נועד לשמש כמוסד תיכנון או כמוסד תיכנון-על, העומד מעל רשויות התיכנון המוסמכות...התערבותו של בית המשפט בפעילותם של מוסדות התיכנון מוגבלת למקרים בהם היתקיימו עילות מובהקות כדוגמת חריגה מסמכות, חוסר תום לב או חריגה קיצונית ממיתחם הסבירות ...שישה זו יסודה בעקרון הנזכר לעיל, לפיו החלטות תכנוניות-מקצועיות מסורות לרשויות התיכנון, ועל בית המשפט להמנע מלהחליט בנושאים אלו (ראו גם: דפנה ברק-ארז משפט מנהלי כרך ב 624 (2010))" עע"ם 6937/11 הועדה המקומית לתיכנון ובניה דרום השרון נגד שטרית (19.2.2013).

...

במילים אחרות, הועדה הגיעה למסקנה כי ניתן להשיג את המטרה של תמ"א 38, חיזוק הבנינים, מבלי שהדיירים צריכים לממן את החיזוק, גם ללא הבניה לגובה ובכך לצמצם את הפגיעה הקשה במשיבים, מסקנה סבירה שאין להתערב בה. הועדה ממשיכה ומתארת קביעה זו בלשון המידתיות "אין לאפשר כל תוספת בניה לגובה, אולם ניתן לבצע את הבנייה בקומת העמודים ואת ההקלה לקווי הבנין הצדדים, באופן שבו הממ"דים יבלטו לכיוון זה". הדבר אמנם יפגע במשיבים "אולם אנו סבורים כי זוהי פגיעה לתכלית ראויה, באופן שאינו עולה על הנדרש, שכן רמת הפגיעה בהם הינה מינורית יחסית, אל מול התועלת שבחיזוק הדירות ברחוב לינקולן, מאידך גיסא, תוספת הבניה על הגג חורגת מהמידה הנדרשת והיא אינה ראויה", (סעיף 43 להחלטת ועדת הערר).

סיכום לאור כל האמור לעיל, לא נפל פגם בהחלטת המשיבה 2 ולכן אני דוחה את העתירה.

אני מחייב את העותרים לשלם ביחד ולחוד למשיבה 2 שכר טרחת עו"ד בשיעור של 10,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל ולמשיבים 3,5,6,8-19 יחדיו שכר טרחת עו"ד בשיעור של 10,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.