המסגרת הנורמאטיבית ופסיקת בתי המשפט
סעיף 14 לחוק המתווכים במקרקעין, תשנ"ו-1996 (להלן – החוק) קובע שלושה תנאים לזכאותו של מתווך לעמלת תיווך:
היותו בעל רישיון לעסוק בתיווך מקרקעין;
קיומה של הזמנת תיווך בהתאם לדרשות סעיף 9 לחוק;
היותו הגורם היעיל שהביא להתקשרות הצדדים בהסכם מחייב.
זאת ועוד, בית המשפט שוכנע כי המתווכת "זרעה את זרע העסקה", ולמרות שההסכם שנכרת בין הרוכשת למוכרים היה שונה מהעסקה המקורית מושא התיווך "שכן מדובר ביחידת מגורים אחרת באותו פרויקט", הצדדים הסתמכו למעשה על ידיעה קודמת שהייתה להם לגבי העניין שיש לרוכשת לרכוש יחידה בפרויקט זה.
חשוב לציין, כי ערעור שהוגש על הכרעת בית משפט קמא נדחה.
בהמשך, התובע מודה כי הדירות היחידות שהיו ברשותו לצרכי תיווך הן הדירות הרשומות (עמ' 8 ש' 35-36 לפרוט'), ואילו ביחס לדירה 24 השיב: "כי לא ידעתי אם הדירה רלוואנטית אני לא מציג מצג שוא בפני הלקוחות. כבר למחרת פעלתי עבורם בנושא, שוחחתי עם עורך הדין ושאלתי אם יש דירות נוספות" (עמ' 9 ש' 8-9 לפרוט').
האם היה כאן חוסר תום לב מצד הנתבעים, והאם הם מנצלים לרעה את העובדה שדירה 24 לא מנויה בהסכם התיווך? לאחר ששבתי ובחנתי את הראיות ואת עדויות הצדדים בבית המשפט, באתי למסקנה שבעת שנוצר הקשר הישיר בין הנתבעים לבין בריינין, לא היו הנתבעים יכולים לדעת כי התובע איתר את דירה 24 כדירה זמינה לרכישה.
מכאן, כי לו הייתה דירה 24 מיועדת לשיווק, נכללת בהזמנת התיווך, והסכם המכר היה נקשר בתיווכו של התובע, היה זוכה התובע לעמלת תיווך מהרוכשים בלבד.
...
בהתחשב באמור לעיל, ומאחר ובאתי לידי מסקנה כי ממילא דירה 24 לא הייתה חלק מהנכסים מושא התיווך, הרי התובע אינו זכאי לעמלת התיווך שכן אינו עומד בתנאי השני מבין התנאים המחייבים (ראו סע' 19 לעיל).
טענת התובע, כי בסעיפים 3 ו- 4 להזמנת התיווך, יש כדי להשלים את שחסר מבחינת תיאור הנכס, איננה מקובלת עלי.
סיכום
בהצטרף כל האמור, התביעה נדחית.