חוסר התאמה בין תלושי משכורות לבין הזמן שעבד

במקרה שלפנינו אין מחלוקת שקיימת התאמה בין הסכום הנקוב בתלושי השכר לבין גובה השכר ששולם לתובע בפועל (פרוטוקול 4.11.2020, עמ' 12, ש' 1-9).

אמנם בחודשים שונים נוכו משכרו של התובע תשלומים בגין רכיבים כגון "חוסר בימי עבודה" אליהם נדרש בהמשך הדברים, אולם אנו סבורים שאין בכך בכדי להצביע על פיקטיביות תלושי השכר.

יצוין כי מהשוואה מדגמית בין סדורי העבודה שצורפו על ידי הנתבעת לתלושי השכר, לא מצאנו התאמה בין סדורי העבודה לרישום העולה מתלושי השכר, כך שלא ניתן להסיק כי התשלומים ששולמו בפועל אכן משקפים את שעות העבודה בפועל בתקופה זו לרבות עבודה בימי מנוחה.

עוד לטענתו, טענת הנתבעת לפיה עבודתו לא הייתה רצופה אינה יכולה לעמוד מן הטעמים הבאים: הוא העמיד עצמו לרשות הנתבעת במהלך כל יום העבודה, והנתבעת לא הודיעה לו כי זמן מסוים אינו זמן עבודה; הנתבעת רשמה בעצמה בדוחות הנוכחות את כלל השעות, החל מתחילת היום ועד סופו, כשעות עבודה ואף שילמה לו עבורן; מיומני העבודה שצרף התובע עלה שהוא נשלח לבצע סידורים מטעם הנתבעת בין הנסיעות, ואלו נרשמו באופן מפורט ביומנים, אשר הרישום בהם תואם את השעות שרשמה הנתבעת בדוחות וכן את רשומי השעות של התובע; התובע העמיד תביעתו לעניין רכיב זה על דרך האומדנה על סך 100,000 ₪ בעוד שבמסגרת סיכומיו דרש סכום העולה על הסכום הנתבע, בהתאם לחישובים שצורפו.

...

יצוין כי כאמור, מהשוואה מדגמית בין סידורי העבודה שצורפו על ידי הנתבעת לתלושי השכר, לא מצאנו התאמה מלאה בין סידורי העבודה לרישום העולה מתלושי השכר, כך שלא ניתן להסיק כי התשלומים ששולמו בפועל אכן משקפים במדויק את שעות העבודה בפועל בתקופה זו לרבות עבודה בימי מנוחה.

סוף דבר בתוך 30 יום תשלם הנתבעת לתובע את הסכומים הבאים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד מועד התשלום בפועל: עבור גמול בגין עבודה בשעות נוספות - סך של 34,118 ₪.

בנוסף על האמור, הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט בשיעור 6,000 ₪.

במהלך שנת 2004 גילה המערער, לטענתו, כי קיימת אי התאמה בין שנות הותק הרשומות בתלושי השכר שלו לבין שנות עבודתו בערייה בפועל.

לטענתו הדבר נהוג ומקובל גם ללא צורך באישור מיוחד, אך תמיר סרב ליתן לו אישור והמערער רואה זאת כחלק מההתעמרות בו. במכתב תשובה מיום 13.8.13 שכתב תמיר במענה לבקשה זו של המערער, מכתב שנשלח לא רק למערער אלא גם לשמונה בעלי תפקידים בערייה ובהסתדרות, נכתב בין היתר כי עליו לבצע את שעת ההפסקה לספורט בתחומי תחנת ההצלה בה הוא מוצב, וזאת בהתאם להוראות נוהל שהוצאו לפני מספר שנים "לאור 'פעילות ספורט', לרבות שלך, כגון משחקי כדור רגל בימי שישי בחוף ירושלים, שלא בתחום תחנת ההצלה בה עבדת... תוך הותרת תקן חסר לכאורה בתחנה". עוד נכתב "מצא לך תירוצים אחרים המצוצים מהאצבע, ל'חוסר ספורט ראוי', לכאורה, כדבריך" וכן "הכתיב והכתב שלך משתפר ממכתב למכתב בכתב יד, בירכותיי על תרגולות הכתיבה". המערער רואה מכתב זה כדוגמא נוספת להשפלה שנאלץ לעבור מדי יום בעבודתו, וכן כהוצאת דיבה נוספת כלפיו.

לעניין הותק טוען המערער כי לא הייתה כל הצדקה ליתן לו קביעות רק בתום עונת הרחצה של שנת 1995 (כפי שהוסכם בזמנו בין הערייה לבין ועד העובדים, לשיטתו בנגוד להוראות ההסכם הקבוצי), שכן זו הגיעה לו כבר בשנת 1993 (העונה השלישית בה עבד כמציל ברצף), ואמורה הייתה להנתן לו באופן רטרואקטיבי החל משנת 1991.

...

אשר לעניינם של שני המצילים הנוספים – כפי שעולה מניתוח הדברים לעיל, לא שוכנענו כי הוא רלוונטי לעניינו של המערער וממילא לא הובאה הצדקה לקבל מסמכים הנוגעים לעובדים שאינם חלק מההליך תוך פגיעה בפרטיותם.

סוף דבר – נוכח כל האמור לעיל, הערעור נדחה (תוך הבהרה כי אין בו כדי להכריע בשאלת ותק המערער לצורך חישוב זכויותיו לפנסיה, כמפורט לעיל).

עם זאת שוכנענו כי המערער העלה את הטענות מדם ליבו ובתום לב, כאשר לא ניתן להתעלם מחלקה של העירייה שמשך שנים רבות אינה מבצעת את הדרוש לצורך הפסקת מאבקי הכוח החריפים באגף החופים.

הפרישי שכר עבודה לטענת התובע, עם תחילת עבודתו סוכם עמו על שכר בסיס בסך של 5,500 ₪ (29.56 ₪ לשעה) כאשר בפועל הנתבעת שילמה לו שכר בסיס לפי שכר המינימום בתוספת שעות נוספות (שגם הן שולמו בחסר).

לטענת הנתבעת, בחקירתו הנגדית של התובע התברר חוסר ההתאמה הקיצוני בין שעות העבודה לכאורה המצוינות ביומנו לבין הכמות שעבד בפועל.

הנתבעת מוסיפה ומציינת כי התובע עותר בתביעתו לקבלת שכר בגין שעות שבהן היה בקורס נהיגה מונעת, בגין שעות שבהן יצא מביתו ועד לרגע שובו תוך שהוא "דואג" לצאת מהבית זמן רב לפני המועד הדרוש, וכי אין בסיס לחישובי התובע.

לדבריו, בכתב התביעה, ההפרש נובע מההשוואה בין תלושי השכר לדוחות שערך.

עוד אוסיף כי גם טענת התובע כי יום עבודתו בחודש ינואר 2016 לא שולם אין לה יסוד שכן בתלוש השכר לחודש דצמבר 2015 שולם בגין "עבודה נוספת". משכך, לא הרים התובע את הנטל להוכיח כי הוא זכאי להחזר ברכיב זה ותביעתו זו, נדחית.

לעמדת התובע הסכומים נוכו משכר בין החודשים אוקטובר 2011 – אוקטובר 2013 ללא הצדקה וללא הסכמתו; הטופס שהציגה הנתבעת (נספח ד' לתצהיר הנתבעת נושא תאריך 4.11.14) מתייחס לתקופה שלאחר ביצוע הנכוי; הנתבעת לא הוכיחה את התרשלותו או אחריותו לגרימת הנזק; החתימה על המסמך אינה שלו ולא הוצגה שומה של הנזק.

...

עובדה זו ולאור העדר מהימנותו הכללית של התובע, מביאים למסקנה כי אין לקבל את גרסתו כי המסמך אינו נושא את חתימתו.

אחרית דבר על יסוד כל האמור תשלם הנתבעת לתובע כדלקמן: השלמת הפרשות לפיצויי פיטורים בסך של 1,964 ₪.

תביעות התובע לתשלום פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד, הפרשי שכר והפרשי גמול שעות נוספות, פדיון חופשה והחזר קיזוז הודעה מוקדמת – נדחות.

הנתבעת טוענת כי טענות אלו של התובע, לרבות בעיניין מתכונת העבודה לרבות תשלום שעות נוספות, נסתרו כולן, כאשר תלושי השכר תואמים את דו"חות הנוכחות, אותם קיבל התובע מדי חודש, [footnoteRef:21]ואף בחן את ההתאמה בין תלושי השכר לבין דו"חות הנוכחות.

] [23: ראה לדג' בעיניין זה : ע"ע 43908-09-13 מוהנה מסארווה נ' סמאח שתיה [פורסם בנבו, 14.8.2016]] עדותו של התובע, לא היתה אמינה בעינינו, התובע אשר החזיק בתלושי השכר ודו"חות הנוכחות בזמן אמת, ואף נעזר באישתו, כפי עדותו, העיד באופן חסר, ולא הצליח להסביר מדוע לא פנה בזמן אמת, לנתבעת 1, כאשר לשיטתו הוא היה מודע לפערים הנטענים על ידי, כבר בתחילת העסקתו, פנה בע"פ אך סבר כי הדברים יסתדרו.

התובע לא המציא כל פנייה מזמן אמת, שעה שעבד אצל הנתבעת 1 כ- 4.5 שנים.

...

לאור דברים אלו, אנו דוחים את תביעתו של התובע גם בעניין זה, וקובעים כי אין מקום להרים את מסך ההתאגדות בנסיבות התביעה דנן ולפיכך דין התביעה, כולה, להידחות, כנגד כלל הנתבעים.

סיכום לאור כל האמור לעיל בהרחבה, הרינו לדחות את תביעתו של התובע במלואה.

התובע ישלם לכל אחד מן הנתבעים, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, לרבות מע"מ, בסך של 2,500 ₪ (בסה"כ 7,500 ₪).

[footnoteRef:2] אולם, מהשוואה בין תלושי השכר של שנת 2018 לבין תלושי השכר של שנת 2019, עולה כי למעשה לא היתה העלאה אמיתית בשכר: לפי התלושים של 2018 התובע עבד 12 ימים לחודש בשכר של 5,000 ₪ נטו, ואילו לפי תלושי השכר שהגיש התובע לשנת 2019 הוא עבד 25 ימים לחודש בשכר של 12,000 ₪ נטו.

בעדותו נישאל התובע לגבי אותו עניין, ואולם תשובותיו ולפיהן הועסק מעט זמן "נתן לי קצת עבודה לא הרבה, אחר כך הוא נותן...לא נתתי עבודה הרבה...",[footnoteRef:17] אינן מתיישבות עם גובה שכרו בחודש 1/2019.

כמו כן הבהיר מר סאיג את חוסר ההתאמות בין השכר המדווח בתלושי השכר לבין ההעברות הבנקאיות, ובכך הוסיף נדבך על הנתונים עליהם עמדנו לעיל בכל הנוגע לנתונים שהשתקפו בתדפיסי חשבון הבנק שהתובע הציג, ושעליהם משליך התובע את יהבו:[footnoteRef:37] [37: עמ' 33 ש' 26-27 ועמ' 34 ש' 1-11.

...

בסופו של יום הובהר כי כלל המסמכים שהגיש מר סלימאן ביום 6.1.22 לא היה בהם כדי לסייע בהוכחת השכר לו טוען התובע, שכן הנתונים אליהם הפנה מר סלימאן ושכביכול מתעדים תיקונים לשכר, לא תוקנו בסופו של דבר על ידי הנתבע, וזאת "בגלל אי המצאת הוכחות ואסמכתאות על מהות התיקון, ונימוק מתאים מהמייצג".[footnoteRef:39] זאת ועוד, התובע טוען כי החברה ניסתה להסדיר חובות מול הנתבע, כאשר ביום 1.5.19 נערך הסדר תשלומים עבור חוב עבר בסך 134,645 ₪ ובנוסף נעשה הסדר כלפי העתיד באמצעות חמש המחאות על סך 24,000 ₪ כל אחת (ת/3).

] לסיכום עדותו של התובע הייתה לא מהימנה ורצופה סתירות.

על יסוד כל האמור התביעה נדחית.