חוסר אפשרות למציאת מטפל בתינוק מהווה פסילת סירוב לעבודה

בהמשך, מינה בית הדין ביום 15.12.2019 מטעמו את פרופ' אייל שיינר, כמומחה רפואי בתחום היילוד והגניקולוגיה.

לאחר סקירת התיק הרפואי, המומחה קבע כי בחינת תלונותיה של התובעת והממצאים הרפואיים שנמצאו בעיניינה במהלך ההיריון, מעלים כי המדובר ביולדת שסבלה מכאבים עזים במותניים שהובילו אותה לפנות פעמים רבות לשירותי הבריאות ולהתאשפז בגין כך. כמו כן, המומחה קבע כי הביקורים הרבים של התובעת מעידים גם הם שהיא סבלה במהלך ההיריון, עד כדי חוסר תיפקוד.

מכל מקום, ביחס לתשתית הנורמאטיבית, נפנה גם למאמרו של כב' הנשיא אדלר, שם נאמר כי פסילת מומחה רפואי הנה צעד חריג אשר בית הדין נוקט בו בנסיבות נדירות, ואשר רק בהתקיימן רשאי בית הדין להעתר לבקשה כאמור, "ואין הדבר בבחינת מעשה שבכל יום" (סטיב אדלר "מומחים יועצים רפואיים בבית הדין לעבודה" המשפט ב199).

ודוק – עצם העובדה ש'הסיכון בסופו של דבר לא היתממש' (למרבה המזל), כלומר – שהסתבר בסופו של דבר שלא התפתח סיבוך לתובעת ו/או לעוברהּ, אין בה דבר, והיא אינה יכולה להוות כל בסיס למסקנה בהליך זה. שהרי, בדיקתו של הנושא רק בדיעבד היא בבחינת 'חוכמה שלאחר מעשה', ואינה ראויה לגבי סוגיה ספציפית זו. גם הטענה של הנתבע כי "המומחים שטיפלו בתובעת המליצו רק על שתיה מרובה ומנוחה", אין בה כל ממש.

אולם, בהמשך נבדקה התובעת ביום 25.8.2018 וצוין כך: "... היסטוריה ידועה של הידרונפרוזיס ואבנים בכליות על מצב עדכני לא ידוע. אנו מעוניינים ל(ה)שלים בירור הכולל US כליות מחשש לפגיעה כלייתית בלתי הפיכה וצורך בנקוז". עם זאת, התובעת סירבה כאמור לעיל לאישפוז, ולסוגיה זו נתייחס בהמשך הדברים.

בכלל זה – - הנתבע מיתעלם מהמספר הרב מאוד של המקרים שבהם התובעת פנתה לטפול רפואי; - הנתבע מיתעלם מהכאבים העזים שמהם סבלה התובעת, שיש בהם כדי להעיד על חומרה אפשרית של מצבהּ – וראו למשל ולשם הדוגמא בלבד הרישום שבו מצוין כי "הגברת בוכה מכאבי מותניים ובבטן התחתונה", או רישום אחר שבו מצוין כי התובעת נראית סובלת וחולה, וגם סובלת מרגישות עזה במישוש שלפוחית שתן ובניקוש מותניים, וכי היא לא נתנה להשלים את הבדיקה מרוב כאבים; - הנתבע מיתעלם מכך שלא ניתן היה לבצע לתובעת בדיקות פשוטות ורגילות, המבוצעות בשגרה ליולדות.

...

התובעת טענה כי יש לקבל את התביעה ובהתאם לחוות הדעת של המומחה, ואילו הנתבע שב ועמד על המצוין בסיכומיו (קרי, כי יש לדחות את התביעה), ושב ועמד על הבקשה למינוי מומחה רפואי אחר.

בהתאם לכלל האמור לעיל עד כה, גם לא מצאנו כל סיבה מדוע יש לסטות ממסקנותיו של המומחה, וכפי שאלה כבר פורטו על ידינו בהרחבה.

נשוב ונציין כי לא מצאנו שהמומחה התעלם מפרט כלשהו, שיש בו כדי להשפיע על חוות דעתו.

לסיכום – דין התביעה שלפנינו להתקבל, וכך אנו מורים.

אם התסקיר יהיה חיובי, קרי: הנאשם יימצא נקי מסמים ולא תעלה בעיית אלימות, המאשימה תסכים להארכת המע"ת בר ההפעלה ותעתור לפסילה על תנאי, קנס ושל"צ. אם התסקיר יהיה שלילי, הטיעון יהיה פתוח.

באשר למערכת יחסיו עם המתלוננת, תאר מערכת יחסים קצרה בת חודשיים, אשר נראה כי חווה בה תחושות תלות, חוסר אונים ואובדן שליטה, נוכח דפוסיו האימפולסיביים, הגירוי וסף התסכול הנמוכים המאפיינים אותו.

בשל הערכה זו, שקל שרות המבחן להפנות את הנאשם לקהילה הטיפולית "אלפטאם", כדי לבחון תוכנית טיפולית המתאימה למצבו, אך הנאשם סירב להישתלב במסגרת סגורה, ומסר כי הוא מאמין ביכולתו לשמור באופן עצמאי על תיפקוד תקין.

כמו כן, הביע חשש מאפשרות שליחתו של הנאשם למאסר בפועל לאור הלידה הקרובה, גילה הצעיר, והחשש שלה מהתמודדות עם גידול תנוק ראשון בגפה.

מאחר שמצבו המשפטי אינו מאפשר הטלת ענישה במסגרת עבודות שרות, הומלץ על של"צ בהקף משמעותי של 300 שעות, שיהווה עונש חליפי, ויחבר את הנאשם לחומרת מעשיו.

הטיעונים לעונש טיעוני המאשימה בראשית הדברים טען ב"כ המאשימה כי הסדר הטיעון אינו כולל את תיק התעבורה, ומאחר שהנאשם בחר לצרף תיק זה, על אף שהותרה כי אינו במסגרת ההסדר וניתנה לו אפשרות לשקול את הצירוף, המאשימה תעתור למאסר בפועל, הפעלת המע"ת במצטבר ורכיבים נוספים.

חזרתו לעבודה מראה כי הנאשם יצא מהתקופה המשברית, וניתן לראות זאת אף בתסקירים המשלימים שהוגשו לבית המשפט, לפיהם הנאשם מישתתף בקבוצות טיפוליות החל מיום 16.2.14, מזה 5 חודשים מקפיד לבוא למפגשים הקבוצתיים, מקפיד לקחת חלק בכל הטיפול, משתף פעולה, ויותר מכל, לוקח אחריות על היתמכרותו לאורך השנים שעברו, משתף את הקבוצה בהשלכות היתמכרותו על אורח חייו, ומביע נכונות להמשך הטיפול.

...

אשר על כן אני גוזרת על הנאשם, בהתאם להסדר הטיעון המקורי בין הצדדים שהינו סביר לנוכח העדר עבר פלילי או תיקים פתוחים בעבירות אלימות, ולנוכח קבלת הטיפול המתמיד נגד שימוש בסמים, את העונשים הבאים: אני מחדשת את המאסר המותנה התלוי נגד הנאשם מת"פ (פ"ת) 2003/07, למשך שנתיים מהיום.

אני גוזרת על הנאשם 6 חודשי מע"ת למשך שלוש שנים, שלא יעבור עבירת אלימות או שיבוש הליכי משפט או נהיגה בשכרות.

אני גוזרת על הנאשם 4 חודשי מע"ת למשך שלוש שנים, שלא יעבור עבירת איומים.

הוראת סעיף 34י' לחוק העונשין קובעת כדלקמן: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחרותו, בגופו או ברכושו, שלא או של זולתו; ואולם, אין אדם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים". סעיף 34 טז' לחוק העונשין שכותרתו "חריגה מן הסביר", אשר קובע כי: "הוראות סעיפים 34י', 34יא' ו-34יב' לא יחולו כאשר המעשה לא היה סביר בנסיבות העניין לשם מניעת הפגיעה". עוד בהקשר של סייג ההגנה העצמית, נזכיר כי על מנת לחסות תחת הגנה זו, על הנאשם להוכיח את התנאים המצטברים שנקבעו בפסיקה: המעשה נועד כדי להדוף תקיפה שלא כדין; קיומה של סכנה מוחשית לפגיעה בחייו, חירותו, בגופו או ברכושו שלו או של זולתו; ערך מוגן של הנאשם או של אחר; מידיות; נחיצות; מידתיות (פרופורציה); ומקורו של מעשה ההגנה הוא לא בהתנהגות פסולה של הנאשם (ע"פ 4191/05 אלטגאוז נ' מדינת ישראל (25.10.2006); ע"פ 4784/13 סומך נ' מדינת ישראל (18.2.2016).

המתלוננת סיפרה כי סובלת מפוסט טראומה בעקבות ארוע שעל טיבו לא הרחיבה, בעבר נטלה טפול תרופתי, קיבלה תמיכה נפשית, והיא מתמודדת עם חרדות נטישה ופחדים עד כדי ניסיונות אובדניים (עמ' 10 שורות 8-1).

כן סיפרה על הרגשות העזים שנעו כמטוטלת מצד לצד: "מערכת יחסים של און אוף, כשהיה טוב היה הכי טוב וכשהיה רע היה הכי רע. גבי ואני ידועים בציבור, עשינו את התהליך דרך איזו עמותה, ממש הסתובבנו עם טבעות נישואין, תיכננו להביא ילד, נקלטתי ונכנסתי להיריון, התינוק נפל, לא הצלחתי להמשיך את ההיריון הזה וסך הכל הייתה לנו מערכת יחסים, שוב, כשהייתה טובה הייתה טובה, יציבה, בית של אומנות, מוזיקה, ציורים, בית אוהב, כל הזמן יוצאים לטייל, חברים, מאוד אוהבים את ה-ביחד שלנו, את הטבע מאוד אוהבים, מערכת יחסים שכשהיה טוב אז היה טוב" (עמ' 6 שורה 21-16; עמ' 7 שורות 13-9).

לתחושתה, הנאשם היה מתוסכל ולחוץ, האשים אותה במצב אליו נקלע וטען כי אינה מהוה גורם מסייע ותומך.

הסבירה כי היא לא הגורם שמצא להעמידו לדין, מבחינתה אפשר היה להמנע מהצורך בהתדיינות משפטית, בפרט לנוכח סיום הקשר הזוגי והמרחק הפיסי מהנאשם אשר עבר להתגורר בצפון הארץ (עמ' 8 שורות 32-31; עמ' 9 שורות 17-13; עמ' 16 שורה 20).

רס"ר כהן מצטרף אליהם גם הוא מנסה להרגיע את המתלוננת וניכר כי היא מתקשה בדיבור, מספרת כי צעקה הצילו וכן מספרת בלחש אודות מעשיו של הנאשם והוא משיב "הבנתי". ובדוח הפעולה ציין כי המתלוננת מסרה לו כי הנאשם הרביץ לה. כן מספרת לשוטרים כי הנאשם בעבר הוציא נגדה צו, הם חזרו לחיות יחד, הוא משועמם מחוסר עבודה ועל רק זאת הריב ביניהם.

הנאשם צועק לעבר המתלוננת "מה את מחזירה לי על התלונות באחוזם". הנאשם מסרב לעזוב את החדר ללא הציוד וצועק על השוטרים כי הציוד משמש אותו לעבודתו והוא לא מתכוון להשאיר אותו בדירה, גם אם משמעות הדבר כי ייעצר.

...

"התחלתי לארוז, ואת זה (המתלוננת) ראתה, וזה עוד יותר הכניס אותה לשיגעון, כי כמה דקות לפני כן היא חיטטה לי בתיק הזה של צעצועי המין שהיו שם, אני נכנס לחדר, מתחיל לארוז, מירב נכנסת אני מקבל אימפקט בקטע של ההתפוצצות, והדבר הראשון שניגשה אליו זה התיק הזה, קח אותו תעיף את הזוהמה הזאת מהבית, אמרתי אין בעיה אני הולך, ואז אני קולט אותה ניגשת אלי עם שתי שקיות של כבלים שהם מאוד יקרים של האולפן והתחילה לפגוע בהם, זרקה אותם לכיוון הרמקולים, הרמקולים מאוד יקרים, והאינסטינקט הראשוני שלי באותו רגע למנוע ממנה כשהיא באה לפגוע בציוד, תפסתי לה את שתי הידיים, כדי להגן על הציוד שלא תפגע בכבלים וברמקולים, וכמובן שהייתה פה התנגדות, זה לא שעמדה והכל טוב, והסימנים האלה שהשוטרים ראו זה בעקבות זה ולא בעקבות מה שסיפרה שהרבצתי לה או שגררתי אותה, ממש לא, לא היה דבר כזה" (עמ' 22 שורות 18-9).

אולם לנוכח המקובץ ומשהגעתי לכלל מסקנה כי לא אוכל לתת אמון בגרסתו, לא מצאתי הכרח לעשות כן. לסיכום.

תוצאה המאשימה עמדה בנטל הנדרש להוכיח כי הנאשם ביצע את המיוחס לו בכתב האישום ואני מרשיעה אותו בעבירות המפורטות ברישא הכרעת הדין.

הנתבעת טוענת כי הגיעה לביקור יחד עם בעלה ובתה התינוקת.

הנתבעת טוענת כי ביקשה להפסיק את הביקור ולצאת מהנכס על מנת לטפל בביתה.

הנתבעת טוענת כי סירבה לחתום על המסמך אולם התובע חסם בגופו את היציאה מהדירה ואיים כי יזמין מישטרה.

הנתבעת טוענת כי בחוסר ברירה ולאור הנסיבות שפורטו לעיל, הסכימה לחתום על טופס ההזמנה ולאחר מכן אפשר התובע לנתבעת ולבעלה לצאת מהדירה.

לא שוכנעתי כי העובדה שהתובע לא מציג בפרסומיו את היותו מתווך מהוה אינדיקאציה לכך שהנתבעת סברה כי אינו מתווך אלא משווק מטעם החברה היזמית, קל וחומר, וכפי שיפורט בהמשך שהנתבעת חתמה על טופס הזמנה לשירותי תיווך.

התובע אישר בעדותו כי אינו מוצג בפרסומים כמתווך הואיל ומדובר במודעות שבנו מפרסם ואין בכך כל פסול (פרוטוקול דיון, עמוד 1, שורות 19-21).

להיפך, עצם העבודה שהנתבעת המשיכה בעסקת הרכישה ולא עצרה אותה עד שתיפתר המחלוקת עשויה לשמש אינדיקאציה לכך שההסכם לא נכפה עליה.

ניתן למצוא בתכתובות שצורפו לכתב התביעה אינדיקאציות לכך שהנתבעת מעלה טענות ללחץ וכפיה.

...

הואיל ודמי התיווך להם זכאי התובע עולים על הסכום המקסימלי שניתן לתבוע בתביעה קטנה, התביעה מתקבלת במלואה.

סוף דבר בנסיבות האמורות, התביעה מתקבלת.

הנתבעת תשלם לתובע בתוך 30 ימים סך של 34,600 ₪ בתוספת הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

בעקבות מעשיו של המשיב, נגרם לנפגעת העבירה ב' חתך במרכז הצואר באורך של כ-4 ס"מ; לנפגע העבירה נגרמו חתכים עמוקים מהשפה עד הסנטר, וכן חתך בחזהו ובכף ידו; ולנפגעת העבירה א' נגרם ביד שמאל חתך עמוק באורך 10 ס"מ שחתך את הגידים ביד וחתך נוסף באורך של 3 ס"מ; וכן, השלושה והתינוק נזקקו לטפול רפואי בבית החולים.

נקבע, כי בעיניינו של המשיב מתקיימות "נסיבות מקלות במיוחד" מאחר שעובר לארועי כתב האישום אישפז את עצמו מרצון במחלקה סגורה בבית החולים, ושעות ספורות קודם ביצוע המעשים הוצא בכוח אל מחוץ לכותלי בית החולים, חרף סרובו להשתחרר ובקשתו כי יוותר באישפוז.

כך גם הובהר בדיוני ועדת העבודה, הרווחה והבריאות כאשר סוכם לבסוף להוסיף את החריג: "במקרים כאלה, שאנחנו אומרים שאנחנו מעדיפים שהם יהיו חריגים ומטעמים מיוחדים שאותם בית-המשפט יצטרך לרשום, אפשר יהיה לקצר את תקופת המאסר המרבית שקבועה לצד העבירה ולקבוע תקופה קצרה יותר לאישפוז או לטפול. זה באמת משאיר בידי בית-המשפט שיקול דעת לכל עבירה שהיא. אני אומרת 'לכל עבירה שהיא' כי הייתה פה על השולחן הסתייגות שרצתה להפריד בין סוגי עבירות" (פרוטוקול ישיבה 262 של ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, הכנסת ה-20, 2 (13.6.2016)) (ההדגשה הוספה – י' א')).

ביסוד סייג זה, ניצב הרצון להמנע מלהכתים או להעניש אדם נטול הבנה של מעשיו או של הפסול בהם, שאם לא כן – "הענשתו בשל מעשהו הפלילי כמוה כהענשה בשל טירופו, דבר שרגש הצדק סולד בו" (ע"פ 118/53 מנדלברוט נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד י 281, 311 (1956); כן ראו, יעקב בזק משפט ופסיכיאטריה – אחריותו המשפטית של הלקוי בנפשו 22-18 (2006)).

אחרת, יימצא כי במקום הקביעה ה"קשיחה" שקבע המחוקק – בדיוק על מנת להמנע ממעמד טיעונים לעונש ומדיון המתבסס על שקולי ענישה, בית המשפט יערוך מעין "משפט פלילי" ויכריע האם ישנן נסיבות מקלות במיוחד בהיתחשב בשיקולי ענישה.

במקרה אחר בו נאשם-חולה-נפש הכה למוות חולה אחר בעודם מאושפזים במחלקה סגורה בבית חולים לחולי נפש, פסע בית המשפט המחוזי בדרך הילוכנו, וכך קבע: "אכן, מנקודת ראותו של הנאשם ומשפחתו, הוא עשה כל שביכולתו על מנת לטפל בעצמו ובמחלתו ולמנוע את הסיכון הנשקף ממנו, אך העידר אשמה מוסרית הוא המצב הקיים בכל מקרה בו מזוכה נאשם מחמת אי שפיות. מעשיו של הנאשם כללו אלימות קשה ביותר ותוצאתם הנה קפוח חיי אדם, חסר ישע כבן 80, בעל מישפחה, אשר מצא את מותו בנסיבות טראגיות בעודו מאושפז בבית חולים לצורך קבלת טפול. במצב דברים זה, לא ניתן לומר כי נסיבות ביצוע העבירה בעניינינו הן 'נסיבות מקלות במיוחד'" (תפ"ח (מחוזי מרכז) 57644-07-21 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 31 (7.3.2022)).

כן נכונים הדברים בעיניינו של המשיב אשר לגביו נקבע אך לאחרונה בחוות הדעת של הועדה הפסיכיאטרית המיוחדת מיום 16.11.2022 כי "המטופל מהוה סכנה ברמה בינונית לאחרים". נוסף על כך, בנסיבות העניין, בשים לב לחוות הדעת בעיניינו של המשיב ולנוכח טיב מעשיו, קביעת תקופת אישפוז מרבית למשך שנה אחת עלולה לפגום בעבודתה של הועדה הפסיכיאטרית המיוחדת.

...

המסקנה המתבקשת ביחס לפרשנות התיבה "מעשה העבירה בוצע בנסיבות מקילות במיוחד", היא כי אין לפרש מילים אלו כמתייחסות למידת האשם של הנאשם-חולה-נפש.

סוף דבר אציע אפוא לחבריי כי נקבל את הערעור כך שתקופת האשפוז המרבית בעניינו של המשיב תהיה כתקופת המאסר המרבית – 20 שנים, ואין הצדקה לקביעת תקופת אשפוז מרבית קצרה מכך.

לפיכך, מסכים אני גם עם קביעתו של חברי השופט אלרון כי דין הערעור להתקבל במובן זה שתקופת האשפוז המרבית בעניינו של המשיב תהיה כתקופת המאסר המרבית, קרי – 20 שנים.