בתוך-כך, טוענת המערערת כי היא זכאית לפצוי שישקף את שוויו של המיגרש (26,000,000 ש"ח, על פי חוות דעת המינהל משנת 2009, או לחילופין: 15,800,000 ש"ח, על פי חוות הדעת הראשונה של המינהל, או לחילופי חילופין: כ-9,900,000 ש"ח, על פי שווי הקרקע הנקוב בהסכם הפיתוח), בתוספת הסכום שהעמותה שילמה למינהל כדמי שימוש – 683,467.91 ש"ח, שאותו קיבלה העמותה, על פי הנטען – מהמערערת.
...
וכך התנתבה ההנמקה בהחלטתו של בית המשפט קמא הנכבד:
"18. אין מחלוקת כי כיום העמותה אינה יכולה עוד, בשל מצבה הכלכלי ובשל מעמדה כעמותה בפירוק, לעמוד בהתחייבותה בהסכם מול המינהל בדבר השימוש שיעשה במגרש על ידה. אין גם ספק כי העמותה לא תקיים את התנאי לפיו הוקצה לה המגרש והיא לא תקים בו ישיבה לשימושה. בנסיבות אלו, אין כל הצדקה לאפשר לעמותה לבנות בניין על המגרש אך במטרה למוכרו לעמותה אחרת שתשתמש בו למטרה ציבורית זהה או קרובה למטרה לשמה ניתן המגרש לעמותה, כפי שמבקש המפרק. העמותה לא עמדה בתנאי ההסכם ואיבדה את זכותה במגרש, ופשיטא כי היא אינה יכולה לכבול את המינהל באשר לגוף שהמגרש יוקצה עבורו ליישום המטרות המיועדות לו, ולא לדרך בה ייבחר אותו גוף. העמותה מבקשת למעשה להשתמש במגרש כמקור להכנסותיה מבלי לקיים את המטרה לשמה הוקצה לה המגרש, ומטעם זה לבדו, אין מקום להיעתר לבקשתה... המפרק מבקש אפוא, לאכוף את קיום ההסכם על המינהל, כשבאותה נשימה ממש הוא מצהיר כי אין בכוונתו לעמוד בתנאיו, ודבר זה בלתי מתקבל על הדעת.
ככל שזה המצב, הרי שיהיה על המפרק לנהוג, ביחס לכספי ההשבה שיתקבלו אצלו (ככל שיתקבלו), בהתאם להסכם האמור ועל-פי ההוראות שינתנו לו על-ידי בית המשפט של הפירוק בעקבות בקשה שיגיש לעניין זה.
סוף דבר: אציע לחבריי כי נורה על דחיית הערעור בעיקרו כאמור בפיסקה 34 שלעיל, בכפוף לאמור בפיסקאות 35 ו-36 שלעיל.
אבקש להוסיף כי החזרת הקרקע לידיה של רשות מקרקעי ישראל (בעבר, מינהל מקרקעי ישראל) היא התוצאה הראויה במקרה זה לא רק מן הבחינה המשפטית הצרה, אלא גם מן הפרספקטיבה הרחבה של האינטרס הציבורי.
בעבר כבר הוקצתה לאותה עמותה קרקע לצורך בנייתה של ישיבה, והיא השתהתה במימושו של הפרויקט, אם כי ביצעה אותו בסופו של דבר.
