מעיון בסיכומי הצדדים עולה כי אין מחלוקת שנירשם מישכון לטובת הבנק על זכויות הנתבע בדירה, והמחלוקת נטושה לגבי מועד רשומו.
מעבר לכך, קאיד לא העיד, למרות שהישתדל לתת עדות מפורטת, שהבנק נידרש להגיש תביעה כספית כנגד הנתבע על מנת שיהיה ברשותו פסק דין שמכוחו יוכל לנקוט בהליכי הוצאה לפועל, שהרי לא ניתן, בדרך כלל, לנקוט בהליכי גבייה מכוח קיומו של חוב כספי (שאינו חוב פסוק), ככל שפרעונו לא הובטח ברשום מישכון, ויש בכך תימוכין נוספים למסקנה שהמשכון נרשם לטובת הבנק עם העמדת ההלוואה לנתבע, וטרם חתימת ההסכם.
א.1 להסכם ("סלקום", "לאומי קארד" ו-"דיזל"; "... בכפוף להסרת עיקולים כאמור בסעיף א.1."), ואין מחלוקת כי אלה הוסרו מפנקס הרישום לאחר שהתובעת פרעה את החובות לנושים, לפי תנאי ההסכם.
...
עם זאת סבורני שאי תשלומה אינה מהווה הפרה יסודית של ההסכם מכיוון שבינתיים התברר שננקטו הליכי כינוס נכסים אל הדירה, ולגבי קיומו של עיקול נוסף, וסבורני שהייתה הצדקה לעיכוב התשלום הנ"ל עד להסדרת התשלומים במסגרת הנספח להסכם.
הנתבע טען בסיכומיו (סעיפים 7 ו- 23) כי התובעים מתגוררים בדירה ללא תשלום דמי שכירות, תוך שגרמו לנתבע לחסרון כיס של מאות אלפי שקלים, אך אין בידי לקבלה.
התוצאה
התוצאה היא שהתביעה שהגישה התובעת מתקבלת והנתבע ישלם לה את החיובים הכספיים הבאים-
סך של 90,500 ₪, בגין פיצויים מוסכמים, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.