חוזה עבודה כולל סעיף העדר יחסי עובד מעביד

התובעת טוענת כי היא זכאית לגמול שעות נוספות בהקף של 60 שעות נוספות בחודש, מכוח סעיף 26ב' לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 (להלן – חוק הגנת השכר) בסך כולל של 184,365 ₪ (990 שעות על פי 125% בסך 83,803 ₪, ו-990 שעות על פי 150% בסך 100,562 ₪).

בית הדין הארצי קבע זה מכבר כי על המעסיק מוטל הנטל להוכיח את מתן החופשה, וכך נפסק: "... סבורים אנו שצבירה חייבת להיות מדעת, מרצון מפורש לדחות את לקיחת החופשה שניתנת לו, מעבר לזמן המותר על-פי החוק. אין רצוננו לומר שיש להביא בחשבון ידיעה או אי-ידיעה של הזכות, הנתנת על-פי החוק, אלא שאין לייחס לעובד רצון לצבירה על-ידי שתיקה ואי-עמידה על זכותו לצאת לחופשה. כיוון שהחובה ליתן את החופשה וקביעת מוועדה הם על המעביד, מזכותו של העובד לחכות עד שהמעביד יתן לו את החופשה המגיעה לו על-פי החוק, אך אין כפיה מתיישבת עם יחסי עבודה תקינים, ומכל מקום בודאי ובודאי שאין להעניש את העובד על שלא נקט באמצעי כפיה. מאידך, אם ניתנה החופשה והעובד מסרב לקיחתה, או אינו לוקח אותה מסיבה התלויה בו, ואינה סבירה, הוא מקפח את זכותו לחופשה, כפוף לכך שבהסכמת המעביד הוא זכאי ליצבור חופשה באופן הקבוע בסעיף 7 לחוק. לא הוכח מתן החופשה, וסירובו של העובד לקיחתה, או אי-לקחתה מסיבה התלויה בו והיא בלתי-סבירה, אין לראות באי-לקיחת החופשה צבירה בלתי חוקית, וכוויתור על חופשה או על חלק הימנה.

הנתבע הכחיש את זכאות התובעת לפצוי, הן בשל העדר סעיף התחדשות אוטומאטי של ההסכם והן מפאת הוראותיו של הנספח, וכן בשל סגירת פעילות המעבדה והפסקת מימון משכורתה של התובעת על ידי המרכז.

...

אם כן, אין לנו אלא לדחות את תביעתה של התובעת בגין רכיב זה. לנוכח הדברים האמורים לעיל, תביעתה של התובעת בגין רכיבים אלו, נדחית.

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבע ישלם לתובעת את הסכומים הבאים תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין: פדיון חופשה בסך של 13,706 ₪.

לעניין סכויי תביעת התובעת פורטו בבקשה טיעונים אלה: המדינה ביקשה הארכת מועד להגשת כתב הגנה ונימקה אותה במורכבות העובדתית של המקרה, ולבסוף במקום להגיש כתב הגנה, היא הגישה בקשה לסילוק על הסף, אשר מיתעלמת מאותה מורכבות עובדתית, אשר כוללת מחדלים של משרד החינוך אשר יש לבררם ולבחון לגופן את טענות התובעת להתקיימות יחסי עבודה ולקיומה של אחריות בגין גרם הפרת חוזה והפרת חובה חקוקה.

כן טוענת המדינה שאין בסיס לעילות הנטעות לפי סעיפים 61 ו-63 לפקודת הנזיקין, שכן דרישות העוולות כוללות דרישה שהן תהיינה בקשר לסכסוך עבודה, ובהעדר יחסי עובד ומעסיק בין המדינה לבין התובע, אף העילות הנזיקויות אינן מבססות סמכות לבית הדין וכתב התביעה לא מגלה עילה בדבר התקיימותן.

...

ביום 2.11.20 הגישה התובעת בקשה להארכת מועד בת 14 ימים להגשת תגובתה לבקשה לסילוק על הסף, וביום 3.11.20 נעתר בית הדין לבקשה.

הסכם ההיתקשרות כולל הצהרות של הנתבעת בדבר היותה חברת כוח אדם רשומה והצהרת הצדדים בדבר העדר יחסי עבודה בין עובדי הנתבעת לחברת CRTG.

בהיתחשב בגירסת התובעים שלא נסתרה בדבר שיעור שכרם ואף זכתה לתמיכה במסגרת עדויותיהם בפני ביה"ד ובהעדר הודעה על תנאי העסקה מצאנו לקבל את טענת התובעים ולפיה שיעור שכרם השעתי היה 40 ₪ (ראו סעיף 5א' לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 לפיו "בתובענה של עובד נגד מעסיקו שבה שנוי במחלוקת עניין מהעניינים לפי סעיף 2, והמעסיק לא מסר לעובד הודעה שהוא חייב במסירתה כאמור בסעיפים 1 או 3, בכלל או לגבי אותו עניין, תהיה חובת ההוכחה על המעסיק בדבר העניין השנוי במחלוקת").

...

פיצוי בהתאם לחוק הגנת השכר – לנוכח אי מתן תלושי שכר מצאנו לקבל את התביעה בסך 400 ₪.

פיצויי הלנה – לנוכח אי תשלום השכר מצאנו לחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצויי הלנה בסכום כולל של 2,000 ₪.

סוף דבר: התביעות כנגד CRTG נדחות.

בסע' 18 נכתב כי "לתובעת נודע כי הנתבע מסר למתחרה של התובעת מידע עסקי סודי, כמו רשימת לקוחות ושיטות חיסום. מדובר במידע קריטי ביותר אשר נותן למתחרים של התובעת מידע ויתרון תחרותי משמעותי על-פני התובעת;". בסע' 24 נכתב כי "...הנתבע התחייב לשמור בסודיות כל מידע שהגיע לידיו עקב עבודתו בתובעת… מפר ברגל גסה כל שהתחייב…". בסע' 27 נכתב "שימוש במידע פנימי", בסע' 29 "הריני להצהיר כי… הנתבע נחשף… לידע עסקי סודי, ידע ייחודי… בנוסף לרשימת ספקים ולקוחות…", ובסע' 30: "30. הריני להצהיר כי רשימת הלקוחות… מהוה סוד מסחרי, באשר היא כוללת מידע בדבר הלקוחות, המקומות הפיסיים בהם יושבים לקוחותיה של התובעת, מידע בדבר אותם לקוחות, אנשי הקשר של אותם לקוחות ומידע עסקי ייחודי ביחס לכל לקוח ולקוח, אשר יש יתרון עסקי ברור בקבלתו 'מן המוכן'... המידע… אינו מידע צבורי הזמין לכל, אלא מידע אשר היה מצוי אצל הנתבע ואצלו בלבד ורק לו היתה גישה אליו." חיפשנו בין נספחי תצהירו של עמאד ראיה לענין קיומו של מידע סודי, ולא מצאנו.

בסע' 32 ו- 33 לכתב התביעה, נתבע פיצוי בסך 50,000 ש"ח בגין הפרת חובת תום הלב בבצוע חוזה עבודה (סע' 39 לחוק החוזים הכללי), הפרת חוזה עבודה, והפרת חובת הנאמנות בין עובד למעבידתו.

זאת בהיעדר יחסי עובד ומעביד בין החברות.

...

סוף דבר כאמור בסע' 60 לעיל, בגין הפרת חובת הנאמנות, אנו פוסקים כי על הנתבע מס' 1 לשלם לתובעת פיצוי ללא הוכחת נזק, בסך 10,000 ש"ח. בשל הפער הגדול בין הסכום שנתבע לסכום שנפסק, התובעת תשלם 2,000 ש"ח הוצאות, לטובת הנתבע מס' 1.

התביעה כנגד הנתבעת מס' 2 נדחית.

התובעת תשלם לה הוצאות בסך 5,000 ש"ח. זאת על הצד הנמוך בשל כך שהנתבעת מס' 2 היתה שותפה להפרת האמונים.

] מכאן, שלצורך בחינת קיומם או היעדרם של יחסי עובד ומעביד בין הצדדים, יש לבחון את נסיבות המקרה בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה ואין די בכינוי או בכותרת שהכתירו הצדדים את מערכת היחסים ביניהם, שכן סטאטוס של עובד לא ניתן ליצור או לבטל בהסכם על ידי כך שהצדדים יגדירו את מעמדו של פלוני כעובד או כקבלן עצמאי.

] הינה כי כן, בחינת מכלול הסממנים של קשר העבודה בין הצדדים על-פי המבחנים לקביעת מעמדו של אדם כ"עובד", לרבות מבחן ההישתלבות על שני פניו, אומד דעתם והתנהגותם לאורך כל התקופה ואף לאחריה[footnoteRef:58], בחינת האינטרסים שבשמם הצדדים קבעו את מתכונת ההעסקה ב"זמן אמת", גובה השכר ששולם שאינו שונה מהשכר ששולם לעובדים שכירים אחרים בנתבעת, אופן קביעת השכר והעלאתו והיעדר היתחשבנות כפי שנידרש על פי גרסת הנתבעת לרבות במועד סיום קשר העבודה, הביאו אותנו לכלל מסקנה שבתקופה שמחודש אוגוסט 2013 ועד לחודש אוגוסט 2019 (כולל) היתקיימו יחסי עובד ומעסיק בין התובע לבין הנתבעת.

עם זאת, לפי ההלכה הפסוקה [ע"ע (ארצי) 547/06 משה כהן – ויליאם אנויה (8.10.2007) (להלן – ענין אנויה)] לאחר סיום יחסי עובד ומעסיק, העובד זכאי לפדיון ימי החופשה שהיה זכאי לקבל בשלוש השנים האחרונות להעסקתו בצרוף הימים שנצברו לזכותו בשנה השוטפת וזאת על יסוד הוראת סעיף 7 לחוק חופשה שנתית.

...

] על יסוד כל האמור שוכנענו שהנתבעת פיטרה את העובד לאלתר בסוף חודש אוגוסט 2019 ולפיכך, התובע זכאי להשלמת פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת ופיצוי בגין פיטורים שלא כדין (העדר שימוע) כמפורט להלן.

בנסיבות אלו, בהן הנתבעת דאגה להסעה למקום העבודה ובחזרה ממנו, התובע אינו זכאי להחזר הוצאות נסיעה והתביעה ברכיב זה – נדחית.

סוף דבר הנתבעת מתקבלת ברובה, כך שהנתבעת תשלם לתובע בתוך 30 ימים את הסכומים הבאים: הפרשי שכר בסך 5,655 ₪; חלף הפרשות לקרן השתלמות בסך 14,504 ₪; פדיון חופשה בסך 19,113 ₪; דמי הבראה בסך 17,451 ₪; שי לחג בסך 1,095 ₪; פיצוי בגין הפרשות פנסיוניות בחסר בסך 15,043 ₪; פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד בסך 5,000 ₪; תמורת הודעה מוקדמת בסך 8,200 ₪; פיצוי בגין פיטורים שלא כדין 5,000 ₪; השלמת פיצויי פיטורים בסך 10,962 ₪.