חוזה מנהל מול טעות טאבו

יצוין, כי ברקעו של ההסכם עמדו הליכים משפטיים שניהל המבקש 1 מול הבנק שבו רוכזה רוב הפעילות הכלכלית של עסקי המשפחה, אשר באותה עת הגיש תביעת ענק נגד הצדדים כולם, במשותף.

הם מוסיפים וטוענים, כי מכל מקום, מרבית הנכסים כלל אינם רשומים בטבו על שם המשפחה, ועל כן לכל היותר מדובר בהמחאת זכויות במקרקעין, שאינה מחייבת עשיית חוזה בכתב.

בהקשר זה, נטען כי קיימת אי בהירות ביחס למקרים של אי חוקיות, שבהם אי העלאת המסמך על הכתב קשור ברצון להמנע מתשלום מס, ובאשר להשפעתו של שיקול זה על תחולתה של "זעקת ההגינות". המבקשים טוענים עוד כי הקביעה שדרישת הכתב צריכה לחול על כלל ההסכם, לרבות החלקים בו שאינם מסדירים זכויות מקרקעין, היא שגויה ומצדיקה את התערבותו של בית משפט זה. עמדת המשיבים ביום 1.2.2015 הוריתי על קבלת תשובה לבקשה, בנוגע לשאלה המקדמית של מתן רשות ערעור בלבד.

...

מדובר בצדדים בעלי אמצעים וכן בעלי ניסיון עסקי, אשר בית המשפט לענייני משפחה עמד על כך שבחרו להימנע מעריכת ההסכם על פי דרישות הדין, בין היתר כדי לחמוק מתשלום מס. גם אני סבורה כי סיטואציה זו רחוקה מרחק רב מאוד מהמקרים בהם יש להחיל את "זעקת ההגינות". על כך יש להוסיף כי הטענות לפיהן דרישת הכתב לא חלה כלל על ההסכם בשל כך שמדובר בפירוק השותפות בין האחים הן טענות שלא הועלו בפני הערכאות הקודמות.

אשר על כן, הבקשה לרשות ערעור נדחית.

סוף דבר: הבקשה נדחית.

מכל מקום, די במפורט על מנת לקבוע כי הנוסח של החוזה שנערך בעבור הצדדים יחדיו, על ידי הנתבע , אינו עומד בסטאנדארט של המקצועיות הראויה הנדרשת , בנושאים אלה, בשעה שעו"ד לשם ידע שאין רק צורך בהסדרת חוזה החכירה של הנתבעת במנהל אלא יש גם צורך, דחוף, בתיקון אקטיבי של טעות הרישום בטבו, נושא שגם המנהל כורך, בהסדרת החכירה.

במילים אחרות, על-פי גרסת הנתבע, עוד במועד חתימת החוזה, הוא ידע, הן מהמכתב משנת 2001 לעו"ד שילטון והן מהמגעים שלו מול המנהל, בשם המוכרת, לצרכי חידוש חכירתה, כי יידרש תשריט חלוקה מוסכם (או תשריט רישום בית משותף), על מנת להתקדם עם ביצוע העסקה.

...

ההודעת צד ג' כנגד עו"ד שלטון נדחית.

לטענתו, התנגדותם לתיקון הרישום, נבעה מרצונם להפיק טובת הנאה, "כתנאי למתן הסכמתם". מקובלת עלי טענת השותפים שלא ברורה כלל טענת עו"ד לשם, כי התנגדותם לתיקון הרישום בחלוקה שווה נבעה מתוך רצון להפיק "טובת הנאה", שעה שעו"ד לשם בעצמו, הביע תמיכה מקצועית בעמדה, שעל פי ההסכם המכר, הזכויות אינן אמורות להתחלק, שווה בשווה, מבחינת חלוקת החזקה בין השותפים.

ההודעה כנגד צדדי ג' 2 ו- 3 נדחות, אם כי בהתחשב במכלול, לא מצאתי להטיל הוצאות בנדון וכל צד יישא בהוצאותיו.

ביום 23.2.1994 נחתם הסכם מכר בין המבקשים לבין מישפחת אפרת, שלפיו, המבקשים רכשו את הבית שבמגרש 50, על כל המובנה סביבו, לרבות החומות המפרידות ודרך הגישה; בהתאם לכך חתמו המבקשים על חוזה חכירה מול המנהל לפיו הם חוכרים את הזכויות במיגרש 50 בשטח של 604 מ"ר בערך, לפי התב"ע – (כאמור, המיגרש נרשם כחלקה 116).

לטענת המבקשים, בתצ"ר שערך המנהל נפלו טעויות מהותיות, בסימון קוי הגבול העוברים בין חלקת המבקשים לחלקות המשיבים וכתוצאה מטעויות אלו, נגרמה הטעות בקביעת הגבולות וגם בשטחי החלקות בטבו, ללא כל הסבר הגיוני.

...

בנסיבות העניין ונוכח כל האמור לעיל, באתי לכלל מסקנה כי בנסיבות העניין ראוי הוא לאמץ את עמדת המומחה מטעם בית המשפט, לטובת כלל הצדדים וכפתרון מהיר וסביר, מבלי לפגוע בזכויות הקניין שיש לכל אחד מהצדדים להליך, לכן אני מחליט להורות על קיום ומימוש הצעת ועמדת מומחה בית המשפט מר זייד, כפתרון לבעיה שנוצרה כתוצאה ממצב הגבולות השגוי.

לעומת זאת, מתן צו והוראה לתיקון מצב הגבולות בין החלקות, מסקנה אפשרית ומתבקשת בשל הנימוקים שהובאו לעיל, תוצאה שתביא לתיקון הגבולות, אך תהליך זה מסובך, ישומו יהיה ארוך ומימושו יהיה יקר מאוד, ועל כן המנהל יקיים את המלצת מומחה בית המשפט על חשבונו כפי שהתחייב והוא יעשה כדלקמן: "א. הפיכת תוואי הדרך המסומן בנספח ב' כזכות מעבר להולכי רגל וכלי רכב.

בהמשך זכות הדרך תכלול גם את השטח שנוצר בין הנקודות B ו- C. פתרון זה אינו גורע כהוא זה משטחי החלקות הרשומים בטאבו ומזכויות הבנייה הנגזרות מהם" אשר על כן, אני מחליט לקבל את הבקשה, במובן זה שאני מקבל את הפתרון שהוצע ע"י המודד מר זייד שמונה מטעם בית משפט ומורה לצדדים לפעול על פיו, וזאת כמפורט לעיל.

אין חתימה של הצדדים על הדף הראשון של ההסכם והחתימה מופיעה רק על העמוד השני ,עו"ד מסר בעיניין זה": "כנראה טעות לא החתמתי אותם על העמוד הראשון. החתמתי

( עמ' 24 שורה עו"ד ר.ר. מסר בעדותו כי הוא זה אשר טיפל עבור הנתבע בהליך מול המנהל וערך את הסכם חלוקת העזבון והחתים את הצדדים ,והוא זה אשר טיפל בהעברת המקרקעין על שם הנתבע.

תשלום עבור המקרקעין - בכתב ההגנה טען הנתבע כי הוא שילם למנהל מקרקעי ישראל את התמורה עבור הקרקע בהתאם לפסק הדין(סעיף 17 ה) ,בסעיף 14 לתצהירו מסר כי שילם ממיטב כספו לכל הגורמים אשר טיפלו בעיניין הבית נשוא המחלוקת ,הן לרשות מקרקעי ישראל והן לכל יתר הגופים עד לרישום הבעלות בטבו על שמו, אך בחקירתו טען כי שילם עבור השמאי ובית המשפט ולא טען לשום תשלום למנהל מקרקעי ישראל( ע' 37 שורות - 19.

...

סוף דבר - 77 .

לאור כל האמור לעיל אני מורה כדלקמן: אני מקבלת התביעה ומורה כי הסכם חלוקת העיזבון מיום 9/4/2011 בעניין עיזבון האב המנוח ז"ל, הינו בטל ומבוטל.

אני מורה על תיקון רישום הבעלות בלשכת רישום המקרקעין , במקרקעין הידועים כחלקה באופן שהבעלות במקרקעין תירשם ע"ש התובעים 20 X 16 גוש 20015 במועצה אזורית והנתבע בחלקים שווים, כדלקמן : 1/4 מזכויות הבעלות.

המרכז המסחרי רשום בלישכת מירשם המקרקעין כגוש 11880 חלקה 70 והוא מחולק לשני מבנים, האחד "מבנה 1" ממוקם ברחוב יגאל אלון 31, ובו 8 תת חלקות, ו"מבנה 2" הממוקם ברחוב יגאל אלון 29 ובו 21 תת חלקות (להלן: המרכז המסחרי).

לפי הנתבעים ,בהסכם המכר, שלפיו רכשה הנתבעת מס' 1 מאת התובעת את תת חלקה 5 בנכס, וחתמה על הסכם הניהול מול התובעת, נקבע בסעיף 5.4.4.

גם חוות דעת השמאי עליה נסמכת התובעת, כך הנתבעים, היא חוות דעת מוטעית מיסודה, והיא מיתעלמת באופן מכוון מהעובדה כי מדובר במחסן שהוקם באופן לא חוקי, והנוגד את החלטות רשויות התיכנון, ומכאן שאין כל בסיס לחיוב הנתבעים בתשלום דמי שימוש ראויים.

...

באשר למחלוקת בין הצדדים, בעיקר בשל טענת הנתבעים כי התובעת איננה זכאית לקבלת דמי שימוש ראוי, בשל העובדה שמדובר בשטח שאיננו מיועד לשימוש כמחסנים, דין טענה זו של הנתבעים להידחות, ואבהיר: אמנם עסקינן בשטח שעל פי היתר הבניה הוא שטח שאיננו מיועד לשמש כמחסן, ומדובר בשטח הכלוא מתחת לרמפה שבחניון, אך אין משמעות הדבר, שמבחינת העיקרון, אין התובעת זכאית לתשלום דמי שימוש ראויים, כאשר החיוב בדמי שימוש, כאמור, נגזר מהוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979( להלן: חוק עשיית עושר) כאשר החיוב בדמי שימוש, כאמור, מקורו בשיקולים של צדק.

לעניין זה אף התייחס כב' השופט שרעבי בעניין הילברשטיין הנ''ל, תוך הפנייה לפסק דינו של כב' השופט עמית , וכך מציין כב' השופט שרעבי: "טרם שננתח את הדברים, אסיר מהפרק את טענת התובעים בסיכומיהם ובסיכומי התשובה מטעמם, כי משלא הגישה העירייה כל תחשיב אחר לדמי שימוש ראויים, יש לומר כי לא נסתרה חוות דעתו של השמאי פרמינגר. לכן יש לאמץ, ככתבה וכלשונה, את קביעת השמאי פרמינגר בחוות דעתו בדבר שיעור דמי השימוש. טענתם זאת של התובעים אינה מדוייקת ואינה מקובלת עלי. העובדה כי חוות דעת אחת "נופלת", אינה מקימה חובה לאמץ את רעותה, אלא הדבר נתון לשיקול דעתו הרחב של בית המשפט הדן בעניין.

על כן, התביעה מתקבלת כך, שעל הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעת את הסך של 2,000ש''ח להיום.