חוזה מכללא ושינויים בו ברבות השנים

כונס הנכסים טען עוד כי כאשר מוטל שיעבוד על דירה מכוח סעיף 11(א) לפקודת המסים (גביה) יש לקרוא תנאי מכללא לפיו החייב מוותר על הגנת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, ולחלופין נטען כי במקרה הנוכחי יש לראות את המבקשת כמי שהסכימה לכלול תנאי פטור מתחולת סעיף 33 במסגרת הסכם הבטוחות.

תכלית זו, נקבע בפסק הדין, השתנתה ברבות השנים והאיזון בין האינטרסים של הנושים לבין האנטרס של החייב לקורת גג השתנה (שם, בעמ' 119).

...

פרשנותו המצומצמת של הסעיף מובילה למסקנה לפיה בנסיבות המיוחדות של העניין שלפניי היה על המבקשת לציין במפורש את כוונתה לטעון להגנת הסעיף וככל שלא עשתה כן, הדבר התפרש כוויתור על ההגנה האמורה.

על רקע כל האמור לעיל, סבורתני כי לשון ההסכמים, כמו גם יתר נסיבות העניין, תומכים במסקנה לפיה אומד דעת הצדדים היה ויתור על זכות הדיירות המוגנת.

משכך, דין התביעה להידחות.

אין מחלוקת שעד להחזרת המחאה מס' 1, משך כ- 12 שנים, לא סורבו המחאות בחשבון ואדרבה, כובדו המחאות רבות על אף שבמועד הצגתן בחשבון לא עמדה יתרה מספקת.

המכתב מיום 4.10.18 הביא איפוא לשינוי אותו "הסכם מכללא" שהתגבש בין הצדדים לאורך השנים מאז ניפתח החשבון.

...

דין הערעור אפוא דחיה ביחס להמחאות 13-15.

סוף דבר, אני מורה על גריעת המחאות 1, 2, 3, 16, 17, 18 מרשימת ההמחאות המסורבות.

ביחס ליתר ההמחאות – הערעור נדחה.

כמו כן, השהוי של שנים רבות בהבאת טענה זו בפני בית הדין מעלה חשש שזו טענה אשר עולה היום בניסיון להשתחרר מחיוב בו התחייב האיש כדת וכדין.

כך מנוסחים הדברים בתמ"ש ת"א (46342/08 א.ש נ' נ.ש, פס' 7 לפסק הדין): "ההלכה המשפטית קבעה כי הסכם המזונות מכיל בתוכו תנאי מכללא, לפיו כל שינוי נסיבות מהותי מתיר ומאפשר פניה חוזרת לבית המשפט לשם שינוי גובה דמי המזונות שהוסכם עליהם". מבחינה הלכתית, ההיגיון לתנאי מכללא זה הוא שחובת האב לזון את ילדיו הוא חיוב מתחדש, אשר נקבע בהתאם לצרכי הילדים באותה עת, והוא אף מושפע מיכולתו הכלכלית של החייב במזונות.

...

טענות האישה לטענת האישה, יש לדחות את התביעה על הסף.

כל האמור לעיל, מתייחס לחיוב מזונות שמן הדין, כגון מזונות ילדים ומזונות אישה נשואה.

מסקנה לאור כל האמור קובע בית הדין כי התביעה לביטול סעיף 3 בהסכם הגירושין נדחית.

בן הזוג, בר הנכסים החיצוניים, יצטרך להיתמודד עם טענות בדבר הסכם מכללא בדבר שתוף, עם טענות ערכיות של צדק, יושר, שיויון וכיוצ"ב".

אני סבור כי בעניינינו, ובהתאם לכל הפסיקה והספרות שהובאו לעיל, אין להחיל את הילכת השתוף על המיגרש, בהיתחשב בכל הנתונים הבאים: 1- המיגרש נרכש על-ידי המנוח שנים רבות, כ- 17 שנים, לפני תחילת הכרותו את התובעת; 2- הצוואה, במסגרתה הוא צווה את המיגרש לנתבעת, נעשתה בשנת 1996, כשלוש שנים לפני הכרותם של המנוח והתובעת בשנת 1999, כך שיש להניח שתוכן הצוואה היה בזכרונו של המנוח בעת הכרותם, אך הוא לא מצא לנחוץ לשנות את הוראת הצוואה הנוגעת להורשת המיגרש לנתבעת, בכל תקופת חייו עם התובעת, עד פטירתו בשנת 2013; 3- במשך כל התקופה הזו, המנוח לא פעל לרישום זכותה של התובעת על המיגרש; 4- אין מדובר בדירת מגורים, אלא במיגרש ריק, שעדיין לא נעשה בו כל שימוש; 5- לא הוכחה כל זיקה של התובעת למגרש.

...

סבורני, שגם אם דבריה של התובעת בקשר להבטחתו של המנוח כי בעתיד הם יבנו את ביתם במגרש, הם נכונים – וניתן להטיל ספק בדברים אלה, לאור זאת שכאמור המנוח לא שינה בכל שנות חייו עם התובעת את הוראת הצוואה המצווה את המגרש לנתבעת ולא פעל כדי לרשום את הזכויות במגרש על שם התובעת – אין די בכך כדי ליצור את הזיקה הנדרשת לצורך יצירת חזקת השיתוף, כאשר מעבר לאותה הבטחה לא קודם ולא נעשה כל דבר למימושה.

לפיכך, התביעה נדחית.

התובעת תשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ והוצאות בסכום כולל של 5,000 ₪.

התובעת לא הצליחה להוכיח כי אכן העניקה מתנה שתנאי בצדה או חיוב מוטל בצידו ו/או מתנה בתנאי מתלה המאפשר לתובעת לחזור בה. התובעת בשלל גרסאותיה המשתנות הציגה עמדה בלתי יציבה, תוך שאינה מסוגלת להסביר מדוע בזמן אמת, בעודה מיוצגת ע"י עו"ד שמכיר אותה היטב וכאשר רעייתו המנהלת את משרדו מצויה עמה בהיכרות עמוקה של עשרות שנים, לא בא זכרו של התנאי הלכאורי הנטען על ידה בשלל המסמכים שנחתמו והוכנו על ידי עוה"ד הנ"ל. לא זו בלבד שלא השתכנעתי שהתובעת התכוונה לשילובו של אותו תנאי בהסכם המתנה אלא שהוכח מעל לכל ספק כי בפועל התובעת לא ביקשה להעמיד כל תנאי כפי שטענה הנתבעת מלכתחילה.

כאן ראוי להפנות כי הכללים הפרשניים מחייבים אותנו להניח כי זה אשר יזם את החוזה (בעניינינו חוזה המתנה שהתובעת יזמה את יצירתו וקבעה את נסוחו באמצעות עו"ד מטעמה שהיא עצמה הדגישה כי הוא ואישתו היו מקורבים אליה שנים רבות) הוא אשר יש לייחס לו את החובה להניח בתוך החוזה את התנאים והפרטים ולא יישמע בטענה "לא ידעתי, לא בדקתי, לא נכתב מה שביקשתי". אדם צריך לקיים את תנאי החוזה עליו חתם (ר' לענין זה ע"א 1632/98 ארבוס נ' רובינשטיין ושות', (פורסם במאגרי פסיקה אלקטרוניים).

ויודגש, התובעת אינה טוענת לגירסה אחת בדבר זכות מגורים בצד ההענקה, היא העלתה מספר גרסאות, כך בין היתר טענה באחת הגרסאות שסברה שהדירה תרשם גם על שמה, אך אין כל הסבר מצדה של התובעת מדוע למרות אותן מחשבות שלכאורה התרוצצו בראשה, לא בחרה בשום שלב להציף אותן בפני בא כוחה ואישתו שהיו- כך לדבריה- מקורבים אליה מאוד, וכי רעייתו של עו"ד א' היתה אשת סודה, שכנתה לאורך עשרות שנים ובכל זאת לא בא זכרן של אותן מחשבות לכאורה בדבר הסכמים מורכבים, הסכמים בעל פה, הסכמים מכללא בענין סייגים כביכול לאותה מתנה שהעניקה לבתה.

...

יובהר כי אכן מתנה שהושלמה ניתן לשקול לבטלה ככל שמוכח שהיה תנאי גם אם לא צוין בכתב, אלא שבמקרה דנן, לא זו בלבד שהתנאי לא צוין בכתב, אלא שסבורני שגם אם היינו אומרים שמדובר היה בתנאי בעל פה, כאמור דבר שלא היה בו צורך נוכח מסירותה האין סופית של הנתבעת כלפי התובעת, הרי שהתנאי מעולם לא הופר ע"י הנתבעת.

סבורני כי כל האמור לעיל מביא את בית המשפט למסקנה מתחייבת אחת והיא כי טענות כתב התביעה המתוקן לא הוכחו, אפילו לא בצורה חלקית.

סבורני כי טענות הנתבעת בכתב ההגנה ובסיכומים היו נרחבות והתייחסו מפאת הזהירות לכל סוגי הטענות שטענה התובעת, אך למעשה מדובר בתובעת שהכבידה על ניהול ההליך, תוך פיזור שלל טענות מכל הבא ליד לכל הכיוונים, כמו ריצת אמוק ותוך בזבוז משאבים שיפוטיים ניכרים ויקרים ותוך גרירת הנתבעת להליכים ארוכים ומסורבלים.