חוזה חכירה דמי חכירה מהוונים לא חוקי

כך, לדוגמה, נקבעה תקופת חוזה החכירה בסעיף 11.2 להסכם הפשרה והוסכם כי: "בשל חתימת חוזי החכירה כאמור בסעיף 11.2-11.1 לעיל החברה לא תשלם תשלום בעת החתימה על חוזי החכירה כאמור לעיל, לרבות דמי היתר, דמי חכירה, דמי הוון והכל עד לניצול מלוא הזכויות לפי תכניות שאושרו כדין עד ליום 22.3.93.". טענת המבקשת כי המדינה לא הכחישה את הטענה שחוזה החכירה בין הצדדים הנו חוזה מהוון, אינה מדויקת.

אינני יודעת, כאמור, מה הסיבה בבירור לאי הפירסום ברשומות, הגם שהיה מצופה כי כך ייעשה, ואולם העידר הפירסום ברשומות הוא מחדל הראוי לתיקון, וכל עוד לא נקבע בחוק שאין צורך לפרסם את החלטות המועצה ברשומות, וכי ניתן להסתפק רק באתר האנטרנט של הרשות – על הרשות למלא חובה זו – ולפרסם ברשומות! לבסוף איני יכולה שלא להזכיר כי לאחר שקראתי את סיכומי הצדדים זימנתי אותם לדיון נוסף ביום 11.10.18.

אין לי אלא לציין כי הצדדים הפליגו בטענותיהם למחוזות רחוקים ולא התייחסו לחוזה החכירה הספציפי, האומר את הדברים בצורה ברורה ומפורשת.

...

סופו של דבר, לא הוגשו טיעונים משפטיים נוספים, הגם שסברתי כי נכון היה להתייחס ולחדד את השאלה המהותית בדבר תשלום דמי ההיוון לפי ההגדרה שבחוק, ובהחלט נקודה שהיא מהותית לפסק הדין דנא.

סוף דבר המחלוקת המשפטית בבקשה היא פשוטה ומקבלת למעשה מענה ברור בחוק, בהחלטת המועצה הרלוונטית מס' 1370, ובוודאי בחוזה החכירה המיוחד שנחתם בין המדינה לבין בזק, ונראה על כן שמרבית ההתדיינות בבקשה הייתה מיותרת.

בנסיבות אלה, אני דוחה את המרצת הפתיחה אך לא מצאתי ליתן צו להוצאות.

הדרישה לתשלום דמי הוון אינה פוטרת מתשלום דמי חכירה הנתבעת טענה, כאמור, כי לאורך כל השנים דרשה לשלם דמי הוון, שלחה השגות על השומות שנשלחו לה, אך התובעת לא טירחה לידון בשומות אלו, ועל כן אין מקום כעת לידרוש ממנה תשלום דמי חכירה, אלא יש לקבוע כי היא חייבת בדמי הוון בלבד וזאת החל משנת 2004.

אין במכתב זה כדי לסייע לנתבעת שעה שהמדובר במכתב, אשר הוצא לאחר הגשת התביעה הנדונה, ושעה שאין בו הסכמה לחישוב התובעת, אלא דרישה לחידוש חוזה החכירה בערכי אוקטובר 2004, דרישה אשר התובעת סירבה לה. אוסיף כי עת נישאל עו"ד ארקין בחקירה חוזרת לעניין דרישת הנתבעת לבצע הוון השיב כי הוא אינו זוכר כי ראה בתיק מסמכים בהם ביקשה הנתבעת לבצע הוון, וכי אף אם מבקשים הוון זה אינו מעניין אותו שכן אם מישהו לא קיבל הוון אז מבחינתו יש לשלם דמי חכירה (עמוד 71 שורות 1- 8).

...

על כן אני מקבלת את טענת הנתבעת לגבי התיישנות התביעה בכל הנוגע לדרישת תשלום הקודמת ל- 7 שנים טרם הגשת התביעה.

בשים לב כי התביעה הוגשה ביולי 2014, סכום התביעה יהיה מיולי 2007, כאשר דרישת התשלום לגבי תאריכים הקודמים למועד זה נדחית סוף דבר התביעה מתקבלת באופן בו הנתבעת תשלם לתובעת דמי חכירה באופן בו זכות תביעתה של התובעת לדמי חכירה הוא מיולי 2007 ולא קודם לכן.

הנתבעת תשלם הוצאות התובעת בסך של 2,000 וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 20,000 ₪.

לשם הוכחת טענתה, צרפה הנתבעת מכתב מיום 26.4.96 מאת המנהל אל חברת "צור און בע"מ אחוזת שחם בע"מ", בו צוין כך: "הננו להודיעכם כי נהיה מוכנים להסכים לבקשתכם להמרת חוזה החכירה הלא מהוון בחוזה חכירה מהוון בנכס הנ"ל וזאת לאחר שתשלמו את התשלומים המפורטים בטפסי הקבלה/ חשבונית מס...". במכתב צוין כי דמי ההוון היו בסך כולל של 786,277.92 ₪ (כולל מע"מ), כי דמי חכירה שנתיים עדכניים יחושבו לפי 3% מערך הקרקע, וכי סכום דמי ההסכמה נכון למועד משלוח המכתב בלבד הוא סך של 389,293.54 ₪ לא כולל מע"מ (נ/2).

אין בטענה ממש, שכן עסקינן בחוזה חכירה רגיל ונהיר כי אין עסקינן בחוזה שתכנו או מטרתו בלתי חוקיים, או שהוא סותר את תקנת הציבור.

...

מנגד, הנתבעת טענה כי יש לדחות את התביעה על הסף מטעמים של התיישנות ושיהוי וכן העדר יריבות, כפי שיפורט להלן.

באשר לטענת הנתבעת כי ההסכם נשוא הדיון בוטל, דינה להידחות שכן היא נטענה על דרך הסתם והיא לא נתמכה בראיה אחת.

לאור כל האמור לעיל אני קובעת כי הנתבעת הפרה את הסכם החכירה עם התובעת בכך שלא שילמה את דמי החכירה החל משנת 1998.

סוף דבר התביעה מתקבלת ברובה, במובן זה שאני מחייבת את הנתבעת לשלם לנתבעת סך של 1,516,928 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל, וזאת תוך 60 יום ממתן פסק הדין.

העד נישאל מדוע הדבר שונה והסביר-"זה המינהל כאשר הוקדם בשנת 1960 וזה לפי חוק ולא קק"ל שיכולה לשנות, על פי החוק היו צריכים לדאוג לקבל 3% בשביל חכירה מחודשת במסחרי, אז היו צריכים להגיד להם שאנו כקק"ל בעלי הנכס שיסטו מהכלל הזה והיתה בעיה ובקושי הסכימו לפשרה שאני הבאתי אותה" (עמ' 107 לפרוטוקול ש' 16- עמ' 108 ש' 16).

עוד נטען שניתן למצוא מכתב המסכם את המו"מ בין קק"ל לנאמנות בית הקרנות בחתימת מר הללי בו מצוין שייחתמו עם הריאלי והטכניון חוזי חכירה על בסיס דמי חכירה סמליים מהוונים כמקובל ביחס לחוזים למטרת מבני ציבור.

...

עוד נטען שהמוסדות לא עמדו בנטלי ההוכחות והשכנוע המוטל עליהן כצד שזכויותיו לא רשומות ועל כן דן תביעתן להידחות.

באשר לטענות הטכניון והריאלי הרי שדינן להידחות.

לאור כל האמור, אני מורה כי המקרקעין הידועים כחלקות זמניות 8,9,10,48,49,50 ו-51 בגוש 12251 במתחם הדר בכרמל ירשמו על שם קק"ל. קרן היסוד תישא בשכ"ט בסך 20,000 ₪ לטובת קק"ל, והטכניון והריאלי ישאו ביחד בשכ"ט בסך 20,000 ₪ לטובת קק"ל. הצדדים ישלמו תוך 30 יום לפי אותה חלוקה, הוצאות על סך 5,000 ₪.

דמי החכירה המהוונים שנקבעו בהסכם החכירה הועמדו על סך של 949,689.27 ₪, כאשר הערך היסודי של המיגרש הועמד על סך של 1,200,315.05 ₪, נכון ליום אישור העיסקה.

...

יתרה מזאת, ניסיונו של העורר לסמוך טענותיו על העובדה כי מדובר בעסקת החכרת מגרש מבונה – דינו להידחות.

סיכומו של דבר – העסקה נשוא הערר הינה עסקת חכירה של מגרש מבונה.

מס הרכישה שעל העורר לשלם הינו בהתאם, דהיינו: מס רכישה בשיעור החל על "קרקע". על כן, דינו של הערר להידחות, תוך חיוב העורר בהוצאות המשיב ובשכ"ט עו"ד בסך כולל של 25,000 ₪ אשר ישולם בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.