חוזה החל רגיל ולא בוטל בזמן חלון הזמן

לכן, גם בהנחה שסיכום הדיונים אפשר לאוניברסיטה, בחלון זמן מוגדר, להיתקשר עם מאן דהוא בהסכם להעסקתו כעוזר מחקר בהעסקה לפי שעות, עדיין, אין משמעות הדבר ששכר השעה של אותו עוזר מחקר אמור להיות שונה מהנגזרת של שכר השעה לפי המוסכם בהסכם הקבוצי בדבר משכורתם של עוזרי המחקר, בהתאמה לאחוזים משכרו של אסיסטנט רמה א', בשיעור המוסכם שם. על אחת כמה וכמה, אין משמעות הדבר, שמי שהיו אמורים לנהוג עמו לפי ההסכם הקבוצי, ולהעסיקו כעובד מחקר בהקף משרה כמוסכם שם, כמו התובע, ניתן לשנות את תנאי העסקתו, תוך כדי העסקתו.

ודוק, אין חולק אף לשיטת האוניברסיטה, שבמישור האינדיוידואלי, הנספח המקומי להסכם 2012 אינו מבטל את זכויות העובדים שנרכשו קודם לחתימתו, מכח הסכם 2000.

נזכיר כי, כמבואר לעיל בית הדין האיזורי קבע בעיניין נוי טבך שמועד ההצהרה על ביטולו של סיכום הדיונים מיום 21/3/07 הוא ה-30/9/08, היינו מועד תחולתו של הסכם 2008, אך בד בבד קבע כי הואיל ומר נוי טבך החל להיות מועסק כעוזר מחקר קודם להסכמות שהושגו בסיכום הדיונים, והואיל ואין בסיכום הדיונים הסכמה לשנות - בדיעבד - את אופן ההיתקשרות עם מי שהסכם 2000 צריך לחול עליו, הרי שיש להחיל על מר נוי טבך את הסכם 2000.

השכר שהיה על האוניברסיטה לשלם ל"עוזרי המחקר" כהגדרתם לעיל, בתקופת עבודתם בפועל במהלך "התקופה הקובעת" כהגדרתה לעיל, הוא "כמפורט בטבלת השכר של ות"ת" כמתחייב מהסכם 2000, דהיינו: 60% מ-18/22 של משכורת משולבת של אסיסטנט א', ובהתאם להקף משרתם בפועל בכל חודש מחודשי כבודתם במהלך "התקופה הקובעת" כאמור, וזאת בצרוף התנאים והזכויות הנלווים לשכר זה, בהתאם לנספח ב1 או ב2 להסכם 2000, לפי העניין, לאור סוג המחקר בו הועסק "עוזר המחקר" בכל חודש מחודשי "התקופה הקובעת", היינו: "תקציב רגיל" או "תקציב מחקר ותקציבים ממומנים", לפי העניין.

...

אין בידינו לקבל סברה זו של הארגון, ואף לא מצאנו לה כל תימוכין באסמכתאות אליהן הפנה ב"כ הארגון בסיכומיו, ולעניין זה נוסיף אך זאת.

רביעית, גם לגופם של דברים, הסעדים המבוקשים אינם מכוונים לאכיפת זכויותיו של העובד הבודד במלואן, אלא עניינם במיצוע הזכויות של העובדים, על דרך של עריכת ממוצעים, לגבי קבוצת אנשים לא מזוהה מבלי שכומתה תביעתם של כל אחד מהעובדים, ובאופן שיש בו כדי לפגוע בחלק מהעובדים, ואין להסכין עם דרך זו. מכל מקום, העובדה שפעולה במישור הקיבוצי והגשת תובענה ייצוגית הם כלים חלופיים לאכיפת זכויות העובדים, אין פירושה זהות בין אותם כלים, לא כל שכן זהות בדרכי אכיפת הזכות, ולטעמנו ההשוואה שמבקש ב"כ הארגון לערוך בין מעמדו של ארגון עובדים, למעמדו של התובע הייצוגי, מעבר לכך שהיא חוטאת כאמור למהותם ותכליתם של שני סוגי ההליכים המדוברים, יש בה גם משום זילות במעמד המיוחד ובתפקיד החשוב של ארגון העובדים בהגנה על העובדים וזכויותיהם במסגרת יחסי העבודה הקיבוציים.

סוף דבר - אשר על כן, ולאור כל המבואר לעיל בפסק דיננו, התוצאה היא שבקשת הצד שבנדון, מתקבלת באופן חלקי, ואנו קובעות כדלקמן: פסק הדין בעניין ניקולאי נוי טבך (עב (חי) 4385/07; ו- ע"ע 51884-09-11), חל למצער על כל "עוזרי המחקר" כהגדרתם להלן, וב"תקופה הקובעת" כהגדרתה להלן.

נוכח סכומה התביעה עברה להתברר בסדר דין מהיר והתצהיר התומך בהתנגדות (ובעניינינו – התצהיר התומך בבקשה לביטול פסק דין) הפך לכתב הגנה (להלן: "כתב ההגנה").

תמצית טענות הצדדים: התובע טוען כי מילא את תפקידו במסירות ובמקצועיות, אך הנתבעים לא עמדו בהתחייבותם על פי ההסכם ולא שילמו לו את השכר המגיע לו החל מחודש פברואר 2017 ועד לחודש אוגוסט 2017.

לא הוכח שהתובע כשל בבצוע תפקידו, לא הוכח כי הכשלים הנטענים נגרמו בשל עבודת התובע ולא הוכח שנגרמו לנתבעים נזקים בשל כך. טענת הנתבעים בדבר הכשלים בעבודת התובע נטענה ללא פירוט מספיק ומכתב ההגנה עולה כי הנתבעים מלינים על עבודתו במספר עניינים: המרכזי –"נימצאו דברים שלא עומדים בתקן בכל הקשור לאינסטלציה" (סעיף 4 לכתב ההגנה); השני – "התריסים והחלונות לא היו על פי תו תקן ישראלי" (סעיף 5); השלישי – "כל הצנרת בקומת המרתף שזה הבסיס של הבניין הייתה צריכה להיות גיברית ובפועל הייתה צנרת רגילה"; והאחרון – "עבודות החשמל נעשו ע"י חשמלאי שלא היה מוסמך" (סעיף 5).

הנתבעים לא תמכו טענותיהם בעניינים אלו בראיות כלשהן, לא צרפו חוות דעת מומחה מטעמם, לא הזמינו עדים להוכחת טענותיהם ולא הציגו כל פניה לתובע, מזמן אמת, בה טענו טענות אלו, מלבד הודעתם, שניתנה רק לאחר דרישת התשלום של התובע ובמענה לדרישה זו (נספח ג').

אולם, גם בהודעת הנתבעים (נספח ג') הם לא טענו לליקויים הנטענים כיום בכתב ההגנה, אלא טענו באופן כללי לעניין "אופן הפיקוח", תוך שפירטו שתי טענות שונות מאלו הנטענות על ידם כיום: "ההסכם עם מישפחת נפתלי" "וכן מישפחת אורן שנתת להרכיב ללא גורנג". מנגד, התובע העיד כי לא היו ליקויים בעבודתו (סעיף 17 לתצהירו) וכי במהלך העבודה התריע לא פעם בפני הנתבע על מחדלים וזה בחר, מתוך מודעות וכוונה לחסוך בהוצאות, שלא לתקנם (סעיף 34 לתצהירו).

...

לסיום אציין, כי לא נעלמה מעיני העובדה שהתובע לא צירף ראיות שיכול היה לצרף על מנת לתמוך בגרסתו (ראו עמוד 17 לפרוטוקול, שורה 24) ואף לא זימן לעדות את מר לבקוביץ, שהיה יכול לתמוך בגרסתו – דברים המשמשים לחובתו, אולם לא מצאתי שיש בכך כדי להוביל מסקנה שהתובע לא הוכיח את תביעתו ולא מצאתי שיש בכך כדי לשנות את מסקנתי, לפיה יש לבכר את גרסת התובע על פני גרסת הנתבעים, מכל הנימוקים המפורטים לעיל.

בסיבות אלו יש אף לתהות: אם הנתבע כלל אינו מצוי בפרטים ולא היה מי שנתן לתובע הוראות (אלא מר לבקוביץ) כיצד יש בידו להעיד על פרטי המקרה? וכיצד מתיישבת טענתו שלא מגיע לתובע תשלום כלשהו עם אמירתו, כי לו היה מר לבקוביץ אומר לו לשלם לתובע את "שאר הכסף" הוא היה משלם? סוף דבר נוכח כל האמור לעיל התביעה מתקבלת במלואה ולפיכך: הנתבעים, יחד ולחוד, ישלמו לתובע סך של 63,529 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

בנוסף ישלמו הנתבעים, יחד ולחוד, לתובע הוצאות משפט בסך של 1,600 ש"ח ושכר טרחת עו"ד בסך 15,000 ש"ח. הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

לטענת מרק בתמצית, נדז'דה הזמינה ממנו את העבודה בהתאם להסכם טרם קריסת העץ וללא כל קשר לארוע הנ"ל, אולם בהמשך היא ביקשה לבטל את ההיתקשרות ביניהם בטענה כי הערייה לא שילמה עבור הנזק שניגרם לחלון.

דא עקא, למעט שני ימי ערבי חג ושני ימי חג שחלו באותה תקופה (ויום נוסף החל בשבת), יתר התקופה המשתרעת על פני כחודש ימים היתה ימי עסקים רגילים.

בסעיף 41 לחוק החוזים (חלק כללי), נקבע כדלקמן: "חיוב שלא הוסכם על מועד קיומו, יש לקיים זמן סביר לאחר כריתת החוזה, במועד שעליו הודיע הנושה לחייב זמן סביר מראש''.

...

לאור מכלול הנימוקים לעיל, מצאתי כי הדין עם נדז'דה ובהתאם לכך אני מורה כדלקמן: התביעה העיקרית מתקבלת ובהתאם לכך אני מחייב את הנתבע, מרק טרייגר, לשלם לתובעת, נדז'דה סטוילסקי, סך של 9,120 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 29.08.17 ועד התשלום המלא בפועל.

התביעה שכנגד שהוגשה במסגרת התביעה העיקרית כמו גם התביעה השטרית אשר הוגשה ב-תא"מ 44980-03-18 , נדחות בזאת.

כתוצאה מתחייבת, אני מורה על סגירת תיק הוצל"פ מס' 515600-12-17 המתנהל בלשכת ההוצל"פ בחיפה לביצוע חלק מההמחאות.

בין התובע, כמשכיר ובין הנתבעים כשוכרים, נחתם ביום 25.8.18, הסכם שכירות לפיו שכרו הנתבעים את הבית לתקופה בת שנתיים, החל מיום 1.11.18 ועד ליום 30.10.20.

תביעה זו נדחתה על ידי בית המשפט בפסק דין מיום 4.12.19, לאחר שנקבע, כי לא הוכחו הפרות המצדיקות ביטול ההסכם.

כאשר הגיע פעם נוספת לשם תיקון ליקויים, מרח איש המיקצוע סלקון סביב החלון ולא תיקן את שאר הליקויים.

חוק השכירות והשאילה, התשכ"ח -1968 (להלן:- "החוק") קובע בסעיף 9 שבו: "א. דרש השוכר מהמשכיר לתקן את הפגם או את אי ההתאמה ולא תיקון המשכיר את הפגם או את אי ההתאמה בתוך זמן סביר מהמועד שקבל על כך דרישה מאת השוכר, רשאי השוכר:

" "פגם" מוגדר בסעיף 7(א) לחוק: "כל דבר הגורם הפרעה של ממש לשימוש הרגיל במושכר או לשימוש בו על פי המוסכם בינו ובין השוכר, בין שהפגם היה במזמן מסירת המושכר לשוכר ובין שהיתהווה לאחר מכן." יצויין, כי הוראות סימן ו' לחוק, העוסקות בחוזה שכירות למגורים, מחילות את הוראות סעיף 9 על החוזה, מקום בו המשכיר לא תיקן את הליקויים.

הוראת סעיף 13 לחוזה השכירות שנכרת בין הצדדים מבהירה, כי במהלך תקופתה שכירות חלה על המושכר, שהוא מבנה חדש, אחריות הקבלן וניתנה הסכמתו של השוכר לאפשר לקבלן לבצע תיקונים במושכר, בהתאם לאחריותו זו. הוראות החוק אינן מאפשרות באופן מפורש לשוכר לקזז את עלות תיקון הליקויים מדמי השכירות, אלא מאפשרות לשוכר לפנות אל המשכיר על מנת שיתקן את הליקויים ואם תקנם בעצמו, רשאי הוא לידרוש מהמשכיר את עלות התיקון.

...

לאור כל האמור, אין בידי לקבוע, כי קיזוז דמי השכירות על ידי הנתבעים נעשה כדין.

למרות האמור, מצאתי מקום שלא להיעתר לסעד המבוקש, תוך מתן הזדמנות לנתבעים לתקן את מחדלם.

לאור האמור מצאתי מקום להורות, כי הנתבעים ישלמו את דמי השכירות לחודשים פברואר עד יולי 2020, במלואם וללא כל קיזוז וזאת עד ליום 31.8.20.

במקרה כזה תסתיים השכירות :"כשנקבעו דמי השכירות בסכום מסוים לתקופות קצובות — בתום התקופה המתחילה בסמוך לאחר מתן ההודעה, או כעבור שלושה חדשים לאחר מתן ההודעה, הכל לפי המועד הקצר יותר; בכל מקרה אחר — במועד שנקבע לכך בהודעה, ואם מועד זה היה בלתי סביר — תוך זמן סביר לאחר מתן ההודעה"(ראה סעיף 19(ב) לחוק).סיום הינה כי כן, הנתבע היה זכאי בכל מקרה לידרוש את פינוי המושכר ובילבד שהודע על כך לתובע זמן סביר קודם לכן.

וראה בת"א 3429/06 (אוזכר לעיל): "ביצוע הפינוי ע"י המשכירות נערך איפה בנגוד לדין ומקים כאמור עילת תביעה. במקביל, העובדה שנקבעה לעיל כי המשכירות היו רשאיות לבטל את ההסכם ולדרוש את הפינוי (גם אם לא לבצעו בעצמן),היא בעלת השלכה לגבי ראשי הנזקים הנטענים שכן לא הייתה לתובעת זכות להמשיך ולפעול בקניון". גם במקרה שבפני , לא הייתה לתובע זכות להמשיך ולשכור את המושכר.

כלומר כבר הייתה הארכה אחת בשנת 2009 ושוב הוארך ההסכם ב2013 ("הסכמנו בע"פ שאנו מאריכים את תקופת השכירות שוב וממשיכים בשכירות כרגיל").

מודר הצהיר כי ביצע את העבודות שהוזכרו בתצהירו לפני 15 שנים, דהיינו כ 6 שנים לפני שהתובע החל לשכור את המושכר.

ראה לדוגמא:תא (ת"א) 40383-10-11 אסף ארז נ' הרצל כחלון: כידוע, הניזוק אינו חייב לתקן ניזקו על מנת לזכות בפצוי ואפילו מכר את הרכב ללא תיקון עדיין זכאי לפצוי (ראה ע"א 1772/99 זלוצי נ' שיכון עולה, פ"ד נה (4), עמ' 203, ויישום ההלכה בפסיקה, לדוגמא: בתא"מ 7368-11-09 עלי אבו אל היג'א נ' דליה לוי (18/10/10)), ועל אותו משקל יכול הניזוק לבחור לתקן רק חלק מנזקו ועדיין יהא זכאי למלוא הפצוי ובילבד שהוכיח את נזקיו".

...

ראה ת"א (עפ') 90-11-08 שאול מיכאל נ' עדנה גליי [פורסם בנבו]: " למעלה מן הדרוש, אציין כי דינה של הטענה להידחות אף לגופה, שכן התובע לא הוכיח כי היה לו מוניטין וכן את ערך המוניטין ולא פירט את הנזקים שנגרמו למוניטין ואת שווים." וכן ראה דברי ביהמ"ש בתא"ח (חד) 30390-03-10 לוי נ. מכלוף, [פורסם בנבו] המתאימים גם לענייננו:: בכל הקשור לטענת אובדן המוניטין או פגיעה בו, לא ברורה לי הטענה עד הסוף.

בעניין זה ראה לדוגמא ע"א 10931-03-09 (מחוזי מרכז)גבריאלי נ. סומך ביחס לנזק לא ממוני בגין עשיית דין עצמי :"אב נזק זה ניתן לקבוע ע"פ אמדנא. בשים לב למכלול נסיבות העניין, ובמיוחד לב לכך שהמשיב בחר לפנות את המערער ביד גסה, תוך שהוא מפר ביודעין צו של בית משפט, אני סבור שסכום הפיצוי הראוי באב נזק זה עומד על 15,000 ₪". באותו מקרה היה מדובר בפינוי תוך הפרת צו ביה"מ ואף תוך פגיעה פיסית ממשית בציוד שהיה במקום.

יחד עם זאת, בסעיף 39 לתצהירו, הודה כי בסופו של דבר שולם החוב שבפיגור ע"י רונזה ובסעיף 41 לתצהירו לא חזר על דרישתו לפיצוי בגין נזק זה. בסיכומיו טען הנתבע כי הסכומים שולמו באיחור ובכך נהג התובע להפר את ההסכם.