חוזה בכירים ברשויות מקומיות

לעניין העסקה במסגרת חוזה בכירים ברשויות המקומיות לאחר יום 1.1.2010 ראו חוזר מנכ"ל משרד הפנים 1/2011 "חוזים אישיים להעסקת נושאי משרה ותפקידי אמון ברשויות המקומיות שנחתמו לאחר ה-1.1.2010" (פברואר 2011) (להלן: חוזר 1/2011)).

...

בית המשפט המחוזי קובע כי "נוכח השיקולים לחומרה שמניתי לעיל, וגם לאחר שהבאתי בחשבון את נסיבותיו האישיות של המערער, ונוכח חומרת העבירות בהן הורשע, מן הדין היה מקום להיעתר לערעורה של המדינה ולהורות על פיטוריו של המערער" (הדגשה הוספה – י"ע).

בהינתן נקודת המוצא של בית המשפט המחוזי, ולפיה היה מקום אף לפטר את המשיב, ובהינתן תקופת העברה וכן פסילה לתקופה של שנתיים, אני סבור כי יש בכך כדי לסתור את החזקה לפיה בתום העברה מוגבלת בזמן העובד זכאי לחזור לתפקידו.

סוף דבר לאחר בחינת לשון סעיף 34(6) לחוק המשמעת, ההיסטוריה החקיקתית, תכליות דיני המשמעת והיבטים מעשיים, מצאתי לקבוע כי העברה ללא הגבלה משמעה העברה לצמיתות, וכי קיימת מעין חזקה לפיה עובד המועבר מתפקידו לזמן מוגבל, זכאי לחזור לתפקידו בתום תקופת ההעברה, וזאת כל עוד בית הדין המשמעתי לא קבע אחרת במסגרת גזר הדין, ולא ניתן לפרש מגזר הדין את כוונת בית הדין בעניין זה. עוד מצאתי להסתייג מהקביעה כי חוזה הבכירים בו הועסק עובד שהועבר מתפקידו ממשיך לעמוד בתוקפו בתקופת ההעברה, מבלי לקבוע מסמרות לגבי הכלל המשפטי.

[footnoteRef:2] [2: ראו בין היתר סיכומי המועצה, בסעיף 17; תצהיר מר סיתאוי, בסעיף 7ב. ] בתאריך 24.08.93, או בסמוך לכך, פנה יו"ר המועצה המקומית, מר קאסם גאנם (אשר לפי טענת התובע כבר הלך לעולמו), לסגן הממונה על השכר באוצר, והעביר אליו עותק מן החוזה וכן "העתק החלטת המועצה".[footnoteRef:3] [3: תצהיר התובע, סעיף 5, ונספח 3] כפי שניתן ללמוד מנספח ד' לכתב ההגנה (מכתבו של ישראל שפיצר, הממונה על כ"א ברשויות המקומיות מטעם משרד הפנים, לראש המועצה, מר עראידה, נושא תאריך 02.12.93) בתאריך 28.11.93 פנתה המועצה למשרד הפנים בבקשה לאשר את חוזה הבכירים.

...

במסגרת החלטתו זו, נקבע בין היתר כך: "מבלי להודות בטענה כלשהי מטענותיו של התובע בתיק...לפנים משורת הדין, אנו מאשרים שמספר ימי החופשה הכולל שייפדו לתובע לצורך גמר חשבון מול המועצה יעמוד על 140 ימים, במקום 55 ימים. ערך יום חופשה יחושב בהתאם למשכורתו האחרונה של התובע להעסקתו בחוזה אישי (בכירים), לעניין זה רמת הרשות הינה 5, כפי שפורט בעמדת המדינה בכתב ההגנה בתיק זה. ככל שכבר שולם לתובע סכום כלשהו בגין פדיון ימי חופשה, יש לקזז הסכום ששולם מהסכום שיחושב מפדיון 140 ימי חופשה." (להלן: "החלטת הממונה").

לפיכך, אנו מחייבים את המועצה לשלם לתובע פדיון 85 ימי חופשה נוספים.

אחרית דבר התביעה מתקבלת בחלקה.

ברם, הוראה דומה לא הוצאה ביחס לעובדי רשויות מקומיות בחוזי בכירים; שישית, התובעים טוענים כי עצם העובדה שהמדינה מצאה לנכון להשוות בין תנאי המועסקים בחוזה בכירים בשירות המדינה לבין תנאי המועסקים בחוזה בכירים ברשויות המקומיות בכל הנוגע לפדיון ימי מחלה, עניין אליו נגיע בהרחבה בהמשך פסק דיננו, יש בו כדי להראות שאין שונות רלוואנטית בין תפקידם לתפקיד הבכירים בשירות המדינה המצדיק שלילת מענק היובל מהם.

...

בקשר לכך נבהיר, שלדעתנו אין בכך שלא הוצגו בפנינו פרוטוקולים של דיונים שנערכו בשנת 1993 כדי להביאנו למסקנה כי נפלו פגמים בהליך קבלת ההחלטות המקורי, והוא הדין לגבי אי הצגת הפרוטוקולים ביחס לחשיבה המחודשת שנערכה אצל הממונה על השכר בשנת 2017, שכן כאמור לעיל מדובר בתקופה המאוחרת לתקופת התביעה הרלוונטית (נספחים 13-14 לתצהיר גלי).

נוכח כל האמור, נדחית טענת התובעים כי היה על הנתבעות 1 ו-3 לחשב את שכרם על בסיס נתוני מרשם האוכלוסין, ולא על בסיס נתוני הלמ"ס. אשר לטענתה החלופית של התובעת 3, לפיה היה על הרשות לעדכן את שכרה עם השינוי בנתוני הלמ"ס, הרי שגם דינה להידחות.

סוף דבר התביעות נדחות, על כל רכיביהן.

בסעיף 5 לחוזר המשותף נקבע כי "לא יהיה פיצוי בגין ימי מחלה בלתי מנוצלים כמקובל בשירות המדינה אלא רק במקרה והעובד פורש עפ"י חוק שירות המדינה (גמלאות)". בנוסח חוזה הבכירים שצורף לחוזר נקבע כי לא יחולו על העובד הבכיר הוראות ההסכמים הקבוציים, לרבות חוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות.

...

פרשנות חוקת העבודה - זכאות עובד רשות מקומית שבוטח בפנסיה צוברת ופרש לפנסיה לפני 31.12.2010 לפדיון ימי מחלה: נוכח המסקנה אליה הגענו, הדיון בשאלה שבכותרת הוא למעשה דיון תיאורטי, שכן כמובהר לעיל בכל מקרה נוכח הוראות החוזה האישי וסעיף 29 לחוק יסודות התקציב, חוקת העבודה אינה חלה על המערער; מעבר לכך, בשל העובדה שהסכם 2011 הסדיר את זכאות עובדי הרשויות שבוטחו בפנסיה צוברת לפדיון ימי מחלה, וזאת לפני למעלה משבע שנים, ספק אם יש בכלל משמעות אופרטיבית לדיון בשאלה זו. נוכח האמור, איננו מוצאים מקום להתייחס לכל טענות הצדדים בעניין פרשנות סעיף 52.21 לחוקת העבודה, ונסתפק בהערות אחדות.

בהקשר זה, אין בידינו לקבל את טענת המערער כי הסכם 2011 נועד להסדיר את הזכאות לפדיון ימי מחלה של עובדי מדינה שבוטחו במסגרת פנסיה צוברת, שכן כאמור הוא נחתם על ידי שורה של מעסיקים בשירות הציבורי (מרכז השלטון המקומי, שלוש הערים הגדולות, מרכז המועצות האזוריות, חבר המועצות הדתיות ועוד), ולא נעשתה שום הבחנה בין המדינה לבין המעסיקים האחרים בהסכם 2011.

סוף דבר – הערעור נדחה.

לא נקבעה בחוזר 93 חובה על רשות מקומית להעסיק מי מעובדיה הבכירים בחוזה בכירים דוקא, למבקר פנים כמו התובע אין זכות מוקנית להעסקתו בחוזה בכירים, אלא האפשרות ניפתחה בחוזר 93 בכפוף לתנאים ולמגבלות הקבועים בו. חוזר 99 לא ביטל את חוזר 93 אלא הוסיף עליו והבהיר אותו, והוא הוצא במטרה להסדיר את תנאי העסקתם של מבקרים המועסקים בחוזה בכירים תוך קביעה של שיעורים אחידים לתנאי ההעסקה בהתאם לגודל הרשות המקומית.

...

נכון להיום כתבי הטענות אינם משקפים את המחלוקת שבין הצדדים וקיום דיון על בסיס כתבי הטענות הקיימים היום, אינו מאפשר את חיוב התובע בהשבת כספים ששולמו לו שלא כדין, היה ותתקבלנה טענות הנתבעת והממונה בעניין זה. בנסיבות הללו אין מנוס מתיקון כתבי הטענות; ובהתאם רשאית הנתבעת להגיש כתב הגנה מתוקן (הכולל בתוכו טענת קיזוז) וכתב תביעה להשבת הכספים ששולמו שלא כדין – עד ליום 15.9.2019.

בענייננו, בנסיבות ההתקשרות שבפנינו, מצאנו כי אין מקום לפסוק לתובע פיצוי לא ממוני, ונפרט.

על יסוד האמור, מצאנו כי הנתבעת הרימה את נטל השכנוע המוטל עליה כי מדובר במקרה המצדיק אי פסיקת פיצוי לא ממוני וכך אנו קובעים.

סוף דבר תביעתו של התובע נדחית על כל חלקיה.