העירעור הנידון הוגש על פסק-דינו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט הבכיר נאיל מהנא) מיום 3.4.2023, שניתן בעיניין חמש תביעות לתשלום חובות ארנונה (תא"מ 39405-11-17; תא"מ 5001-08-17; תא"מ 36591-06-17, תא"מ 36562-06-17, תא"מ 36374-06-17).
בפסק הדין נקבע בין השאר, כי הסכם המכר לא היה אלא הסכם למראית עין וכי הסכם השכירות היה חלק ממסכת ההסכמים שנחתמה בין הצדדים בקשר לשותפות שהשניים הקימו, אשר את תשלומי השכירות היה עליהם לשלם מכספי השותפות.
הפסיקה שנדרשה להוראות אלו קבעה, כי הרשות המקומית רשאית להסתמך רק על ההודעות אשר נמסרות לה וכי אינה נידרשת לבדוק בעצמה את זהות המחזיקים או אם התחלפו (ע"א 739/89 מיכקאשווילי נ' עריית תל-אביב-יפו, פ"ד מח(3) 769 (1991), כבוד השופט ג' בך, פסקה 6; בר"מ 1962/06 כהן נ' מנהלת הארנונה בעירית חיפה (16.10.2006), כבוד השופטת מ' נאור, פסקה 5).
...
לאחר עיון בפסק-דינו של בית המשפט קמא, בתשובתה של המשיבה ובנספחיהם, הגעתי לכלל מסקנה כי ניתן להכריע בערעור על יסוד החומר בכתב שלפניי ללא צורך בקיום דיון (בהתאם לתקנה 138(א)(1) בתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן – התקנות)).
מסקנה זו נסמכה בעיקרה על קביעת בית המשפט בפסק הדין בתביעות ההדדיות, כי בין השניים נחתם הסכם שותפות להקמת עסק וכי כל עוד שותפות זו לא פורקה, על שניהם לשאת בהוצאות השותפות ובכלל זה במלוא חוב מסי הארנונה החל על הנכס בתקופת השותפות.
מסקנה זו אף נתמכה בכך שהמערער לא הודיע למשיבה על עזיבתו את הנכס במועד וכן על כך שהוא אף הותיר במקום ציוד מתוך כוונה למכור אותו.
לנוכח כל האמור, הערעור נדחה.
