חוזה בחירת סמכות שיפוט ייחודית על פי תקנה 5 לתקנות סדר הדין האזרחי

לעניין תניית השיפוט: כפי שכבר ציינתי, נראה כי זה החלק העקרי בבקשתה של המבקשת , כאשר לשון של הסעיף ברורה וחד משמעית, שאיננה מותירה מקום לספק כי היא באה להקנות סמכות שיפוט ייחודית ובלעדית לבתי המשפט בתל אביב-יפו, ומהוה, נוכח לשונה, תניית שיפוט בלעדית עליה חלה תקנה 5 לתקנות סד"א. תחילה, איני מקבלת את טענת המשיבים, בדבר העידר גמירות דעת ומסוימות לעניין תניית השיפוט בהסכם.

סעיף 2 לחוק חוזים אחידים, מגדיר מהו "חוזה אחיד":      "חוזה אחיד" - נוסח של חוזה שתנאיו, כולם או מקצתם, נקבעו מראש בידי צד אחד כדי ששמשו תנאים לחוזים רבים בינו לבין אנשים בלתי מסויימים במספרם או בזהותם"   סעיף 4 (9) לחוק קובע כי חזקה על תנאי בחוזה אחיד הנוגע לתניית שיפוט שהוא תנאי מקפח: (9)        תנאי המתנה על הוראת דין בדבר מקום שיפוט או המקנה לספק זכות בלעדית לבחירת מקום השיפוט או הבוררות שבהם יתברר סיכסוך;"

מהאמור לעיל, לא ניתן לקבוע כי תניית השיפוט מקפחת בצורה כזו או אחרת את המשיבים ומונעת מהם עקרונית את הזכות שתביעתם תשמע בבית משפט, ונראה כי טענתם זו נשענת על שקולי נוחיותם הם, כפי האמור בפס"ד מיפעל הפיס, שבו נדחתה הטענה לתניה מקפחת שם ציין בית המשפט את הדברים הבאים:  "מקום בו דן בית משפט זה במקרים בהם הוכח קיומה של תניית סמכות שיפוט מקומית ייחודית מוסכמת, נפסק כי תנייה זו גוברת על שקולי הנוחות. על פי ההלכה, רק שיקולים 'בעלי משקל מכריע' יניאו את בית המשפט מלכבד תניית שיפוט (ראו: בש"א 57/98 דליה אתר נ' בנק ירושלים בע"מ, פ"ד נב(3) 481, 484-485, בש"א 14/99 ועקנין נ' אררט [לא פורסם, ניתן ביום 8.2.99]). לא כל אי-נוחיות, הנגרמת לבעלי הדין, תצדיק את העברת הדיון מבית-משפט במחוז עליו הוסכם בחוזה בין הצדדים". ראה גם את דברי כב' השופט דנציגר בהחלטתו ברע"א 11180/08 עירית מודיעין נ' ארד, (6.5.09), במסגרת בקשת רשות ערעור על החלטה בענין קיומה של סמכות מקומית לפי תקנה 3 לתקנות, ואי העברתו של דיון למחוז אחר: "לסמכות המקומית תכלית כפולה: 1. נתוב תיקים בין בתי המשפט השונים למניעת עומס יתר על בית משפט זה או אחר; 2. קידום נוחות הצדדים בניהול הדיון [רע"א 188/02 מיפעל הפיס נ' אלי כהן, פ"ד נז(4), 473, 477 (2003) (להלן: עניין מיפעל הפיס)]. לענייננו רלוואנטית התכלית השניה לפיה הסמכות המקומית נועדה לקידום נוחות הצדדים בניהול הדיון. ואכן, הסמכות המקומית בתקנה 3 לתקנות סדר הדין מפורשת באופן כזה שהיא נועדה לשרת את נוחות הנתבע, שלא ייאלץ להתדיין הרחק ממקום מושבו (י' זוסמן סדר הדין האזרחי (בעריכת ש' לוין, מהדורה שביעית, 1995) 78). ברם, ברוב המקרים, מקהה המרחק הגאוגרפי הקצר שבין נקודות שונות על מפת הארץ תכלית זו ומתמעטת נחיצותה [בג"ץ 7067/07 חיים נתנאל בע"מ נ' שר המשפטים - פרופ' **** פרידמן (לא פורסם, [פורסם בנבו], 30.8.2007)]. הפיחות שחל במעמד הסמכות המקומית, ככלי לקידום נוחותו של המתדיין, מצא ביטויו גם בהילכת פולג, אשר כנגדה טוענות המשיבות, לפיה "במדינה קטנה כמדינתנו אין לייחס משמעות מופרזת לשאלה אם תובענה פלונית מוגשת בתחום סמכותו המקומית של בית משפט זה או אחר" (הילכת פולג, 734).

...

הנטל לסתור את החזקה הינו , כאמור, על המבקשת ובחינת כל הנסיבות במקרה עסקינן, מובילה למסקנה כי המבקשת עמדה בנטל לסתור את החזקה.

לאור האמור לעיל, ובראי התכלית מאחורי הסמכות המקומית, ומשקבעתי כי מודבר בתניית שיפוט שאינה מקפחת, ספק אם יש צורך לבחון את התניה, בזיקה לחלופות המפורטות בתקנה 3 לתקנות סד"א , או להתייחס למבחן מירב הזיקות שלטענת המשיבים, מוביל למסקנה כי ברוח החלופות מושבו של עסק המבקשת קשור לחיפה.

בנסיבות העניין, אני מקבלת את הבקשה ומורה על העברת התיק לבית משפט השלום התל-אביב יפו שלו הסמכות, מבחינת המקום לדון בתביעה.

מדובר בטענה לא ברורה הן מאחר וכתובתן או מקום עסקיהן הראשי של הנתבעות לא פורטו כלל בבקשה והן מאחר ו- "מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע" (בהנחה שמקום עסקן של הנתבעות במחוז ת"א) היא אחת מ- 5 החלופות הקבועות בתקנה 3(א) לתקנות סד"א, אשר די בהתקיימות אחת מהן כדי להקנות לביהמ"ש סמכות מקומית, לפי בחירת התובע.

האם תניית השיפוט היא ייחודית או מקבילה? כאשר מועלית טענה לקיומה של סמכות מקומית לבימ"ש במחוז ספציפי מכוח הסכם שיפוט, יש לבחון האם מדובר בתניית שיפוט ייחודית או מקבילה (ראו: תקנה 5 לתקנות סד"א).

אם מדובר בתניית שיפוט מקבילה אזי מסורה הסמכות המקומית לבית המשפט המוסכם או לבית משפט על פי אחת החלופות המפורטות בסעיפים 3 ו-4 לתקנות סד"א. קרי, הסכם השיפוט מוסיף חלופה אפשרית נוספת מבחינת הסמכות המקומית.

ראו: פסיקת ביהמ"ש המחוזי בבש"א (י-ם) 1525/05 בנק לאומי לישראל בע"מ – סניף נצרת נגד ערטול ויקטור ואח' (פורסם בנבו ביום 3.8.05): "תוצאת הסכם בין הצדדים בעיניין הסמכות, אם יתפרש כמוסיף למקומות השיפוט הקבועים בתקנות, או כמחליף מקומות אלה במקום אחר- תהא תלויה בכוונת הצדדים, כפי שבאה לידי ביטוי בהסכם. השאלה הנה שאלה של פרשנות ההסכם שנערך בין הצדדים. (ראה י.זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), בעמ' 77-80 (להלן: "זוסמן")".

...

לאור האמור טוען התובע כי יש לדחות את הבקשה להעברת הדיון לבימ"ש השלום בתל אביב, ולהותיר את הדיון בבית משפט השלום בעכו, שלו הסמכות המקומית לדון בתביעה.

ברע"א (חי') 73500-10-18 ליסקאר ליסינג ומימון בע"מ נגד טל צבאן (פורסם בנבו ביום 28.11.18), קבע ביהמ"ש המחוזי (כב' השופט י. גריל) כי בתיקון חוק החוזים האחידים מיום 1.6.04 הושמט מסעיף 4(9) המשפט "תנאי הקובע מקום שיפוט בלתי סביר" ובמקומו הוסף המשפט "תנאי המתנה על הוראת דין בדבר מקום שיפוט". לכאורה, ניתן היה לטעון כי משהסיר המחוקק מסעיף 4(9) את הדרישה של "תנאי הקובע מקום שיפוט בלתי סביר" יחול, לכאורה, מבחן טכני צר, לפיו מקום בו תניית השיפוט הייחודית אינה עולה בקנה אחד עם הוראת הדין לעניין מקום השיפוט (תקנה 3(א) לתקנות סד"א), ממילא תהיה המסקנה שתניית השיפוט היחודית מקימה את חזקת הקיפוח.

נוכח האמור, לעיל, הגיע ביהמ"ש העליון בעניין בנק לאומי למסקנה שאין לראות בתניית השיפוט שם משום תנאי מקפח בחוזה אחיד הדורש שינוי או ביטול (ראו: רע"א 73500-10-18 הנ"ל).

סוף דבר מכל האמור לעיל, אני דוחה את הטענה להעדר סמכות מקומית.

מוסיפה המבקשת וטוענת, כי גם לולא היה מדובר בתנייה ייחודית, עדיין על פי הפסיקה יש להעביר את התיק לבית המשפט בתל אביב, שכן הסמכות לבחור באחת החלופות על פי תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להלן: תקסד"א), נתונה לזוכה.

תקנה 5 לתקסד"א קובעת, כי - "היה קיים הסכם בין בעלי הדין על מקום השיפוט, תוגש התובענה לבית המשפט שבאיזור שיפוטו מצוי אותו מקום; לא הוסכם בין בעלי הדין שמקום השיפוט המוסכם יהיה מקום שיפוט ייחודי, יכול שתוגש התובענה לבית המשפט שבאותו מקום או לבית משפט אחר לפי תקנות 3 או 4." במילים אחרות, אם תניית השיפוט הנה ייחודית, יינתן לה תוקף מלא; אם אינה ייחודית, אזי לבית המשפט הקבוע בתניית השיפוט סמכות מקבילה לבית המשפט המוסמך על פי כללי הסמכות המקומית הרגילים אשר בת' 3 לתקסד"א (או בת' 4 - בתובענה שכולה במקרקעין).

...

דיון והכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אני מוצאת כי דין הבקשה להתקבל.

אכן, המבקשת טוענת נכונה, כי גם לולא הייתי מוצאת כי עסקינן בתניית שיפוט ייחודית, עדיין הייתי נעתרת לבקשה.

סוף דבר: הבקשה להעברת הדיון לבית משפט השלום בתל אביב מתקבלת.

המבקשת הפניתה בהקשר זה לסעיף 5.4 לחוזה ההיתקשרות בין הצדדים שלדידה הנו בבחינת תנית שיפוט ייחודית ובלעדית ואשר מורה לאמור: "מוסכם על הצדדים כי סמכות השיפוט בכל הקשור להסכם זה יהיה בבית המשפט המוסמך מבחינת העניין באיזור שיפוט תל אביב בלבד". לטענת המבקשת, על פי מבחני הפסיקה, נוסח התניה הנ"ל הנוקטת בלשון "בלבד" מלמד על תניה ייחודית, השוללת את סמכותם המקומית של בתי-המשפט האחרים.

תקנה 5 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות") החלה במקרה זה קובעת כי "היה קיים הסכם בין בעלי הדין על מקום השיפוט, תוגש התובענה לבית המשפט שבאיזור שיפוטו מצוי אותו מקום; לא הוסכם בין בעלי הדין שמקום השיפוט המוסכם יהיה מקום שיפוט ייחודי, יכול שתוגש התובענה לבית המשפט שבאותו מקום או לבית משפט אחר לפי תקנות 3 או 4". הגישה המקובלת לאורך השנים הייתה כי "במדינה קטנה כמדינתנו ממילא אין לייחס משמעות מופרזת לשאלה אם תובענה פלונית מוגשת בתחום סמכותו המקומית של בית-משפט זה או אחר; ואין עניין זה ראוי, בנסיבות רגילות, לשמש נושא להעלאת טענות טרומיות" (ראו: רע"א 6920/94‏ לוי‎ ‎נ' פולג ואח'‏, פ''ד מט(2) 731 (1995)).

בשלב הראשון עולה כי עניינינו בתנייה מקפחת זאת לפי הוראות סעיף 4 (9) לחוק החוזים האחידים אשר קובע כי התניה לעיל, לעניין מקום השיפוט, הנה בחזקת תניה מקפחת,בהיותה "תנאי המתנה על הוראת דין בדבר מקום שיפוט או המקנה לספק זכות בלעדית לבחירת מקום השיפוט או הבוררות שבהם יתברר סיכסוך". עוד נקבע בפסיקה כי כל תניה בחוזה אחיד אשר יש בה כדי להתנות על הדין הרגיל בדבר מקום שיפוט, חזקה שהיא מקפחת ( ראו: רע"א 1108/10 ‏מאיר חברה למכוניות ומשאיות בע"מ נ' ברפי (פורסם בנבו, 7.4.2010) (להלן: "פס"ד מאיר"); רע"א 8713/06 ברוך נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 12.6.2008)).

...

גם תנאי החוזה עצמם תומכים במסקנה דומה.

במקרה שלפניי שוכנעתי כי תניית השיפוט איננה שרירותית או בלתי סבירה ואין היא מקנה יתרון בלתי הוגן למבקשת, שכן אין בתניית השיפוט כדי להרתיע את המשיבה מלממש את זכותה לפנות לערכאות.

(ההדגשה אינה במקור- א.ז) התוצאה על רקע כל האמור היא כי דין הבקשה להתקבל .

הסכם הממון מכיל תניית שיפוט ייחודית מסויגת לגבי הרכוש המצוין בהסכם הממון ואליו בלבד.

עניין דומה נדון ב- בג"צ 8578/01 חליווה נ' חליווה, פ"ד נו(5) 634 (להלן: "עניין חליווה"), שם צוין כי אין באישור הסכם כפסק דין כשלעצמו, כדי להקנות לבית המשפט סמכות דיון נמשכת בסוגיה.

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשת רשות העירעור על נספחיה ובתיק קמא שוכנעתי לדחות את בקשת רשות העירעור אף ללא צורך בתשובה, מכח סמכותי על פי תקנות 138(א)(2) + (5) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018.

תקנה 6(ד) רישא לתקנות בית משפט לעינייני מישפחה (סדרי דין), תשפ"א-2020 (להלן: "התקנות"): "תובענה חדשה נוספת בעינייני מישפחה תוגש לאותו בית משפט לעינייני מישפחה שדן בתובענה קודמת בין הצדדים, אלא אם כן הורה בית המשפט אחרת כאמור בסעיף 6(ד) לחוק; ... ". וכן – סעיף 6(ד) לחוק בית המשפט לעניני מישפחה, תשנ"ה-1995 (להלן: "החוק"): "תובענה חדשה בעניני מישפחה תוגש על ידי בעלי הדין לאותו בית משפט לעניני מישפחה שדן בתובענה קודמת בענינם, אלא אם כן הורה נשיא בית משפט השלום או סגן הנשיא לעניני מישפחה, אחרת". בעיניינם של הצדדים, נדונה בעבר תובענה לאישור הסכם ממון, אשר הצדדים חתמו עליו בשנת 2011 ואשר קיבל תוקף של פסק דין בבית משפט לעינייני מישפחה בת"א. ודוק – "תובענה" קודמת אליה מתייחס סעיף 6(ד) לחוק, היא גם תובענה לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (ראו בסעיף ההגדרות, בסעיף 1(6)(ז) לחוק).

ההיפך הוא הנכון – לו רצה בית משפט קמא לסטות מהוראות החוק והתקנות (שצוינו לעיל), היה עליו לנמק ולהסביר מדוע בחר לעשות כן. בכל הקשור לעניין חליווה שהזכירה המבקשת בבקשתה, התעמקות באותו פסק דין תלמדנו כי לא מדובר במצב דומה ולא בנסיבות דומות, ובכל מקרה אין להקיש מהנאמר בעיניין חליווה לענייננו.

...

סבורני כי לא נפלה כל טעות בהחלטה קמא, ברכיב עליו ביקשה המבקשת לערער במסגרת הליך זה – היינו בכל הקשור לחלק בהחלטה קמא העוסק בהעברת מקום הדיון של תובענה קמא למחוז ת"א. המקורות הנורמטיביים הנכונים לעניינו הם שניים.

מן המקובץ לעיל עולה כי השופט קמא בדין פסק, עת קבע כי על התובענה קמא לעבור למחוז ת"א. באשר לטענת המבקשת להעדר הנמקת השופט קמא – נוכח הוראותיהם הברורות של החוק והתקנות, סבורני כי לא היה צריך בית משפט קמא להרבות בנימוקים.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל אני מורה על דחיית בקשת רשות הערעור.