חוזה או הסכם לא תקף עקב מעשה נוכלות או מרמה

עוד לטענתו חתימותיו על הסכם הבוררות, הפסק והאשור מיום 12.3.20 זויפו, והוא נפל קורבן לקבוצת נוכלים שחברו יחד כדי להשתלט על הנכס.

במהלך הליכי הפינוי נחשף דיבסי לראשונה לקיומו של חמאייל, שב"מבול של הליכים זדוניים ומעשי זיוף ורמיה", בהליכים מרובים ובערכאות שונות, ניסה להכשיל את פינויו של שבאנה ולהכשיר את שהייתו-שלו בנכס.

למעשה, חמאייל כלל לא העלה בהליך זה את טענותיו הנוגעות להשלכות המחלה, בהקשר לחוות דעתה של גב' אנקונה, ולא תקף את חוות הדעת שלה ומסקנותיה.

כך, הבחינה המקצועית-גרפולוגית מתיישבת עם הטענה, לפיה דיבסי לא חתם בפועל על הסכם הבוררות, הפסק, האישור מ-12.3.20 או ההסכם מ-2015, שכן אין מדובר במסמכים אותנטיים, ובפועל לא נוהל הליך בוררות.

הוגשה גם החלטה מ-2012 בה נדחתה עתירתו של עליאן להכריז עליו כפושט רגל, בקביעה שהסתבכותו הכלכלית נוצרה שלא בתום לב ועקב מעשים שאינם חוקיים, בהם ניסיון למכור קרקע שלא הייתה בבעלותו.

...

עוד אני מקבל את עדותו של עו"ד אחסאן יאסין, לפיה הוא ועורכי הדין ממשרדו מלווים באופן צמוד את דיבסי בהליכים השונים שנוהלו ומנוהלים בנוגע לנכס האמור זה שנים רבות.

ממילא שאין מקום לאשר את המסמך שהוצג כפסק הבוררות, ובקשתו של חמאייל לעשות כן נדחית.

במכלול השיקולים, אני קובע כי חמאייל יישא בשכר טרחת עורכי דינו של דיבסי בסך 12,000 לפני מע"מ, ובהוצאות משפט לזכות דיבסי בסך 40,000 ₪.

ניתן לתמצת טענות משפטיות אלה כך: מעשה בית-דין ועקרון סופיות הדיון: הניה והרוכשים החדשים טענו כי סוגיית תוקף הסכם המכר הועלתה בפני בית-המשפט של פשיטת-הרגל עוד לפני כניסת הנאמן החדש לתפקידו, וזאת החל בתסקירו השני של עו"ד רוסינסקי (הנאמן) מיום 26.3.2015, ובלשונו של עו"ד בן עזרא "בהליך זה עניין הסכם המכר הועלה אין סוף פעמים ונבדק ע"י הנאמן הקודם, [ו]ע"י ביהמ"ש" (סעיף 5 לתגובה).

לאחר היתייעצות הודיעו הנאמן ובאת-כוח הכונס הרישמי כי לדעתם כל פשרה צריכה להיות בהסכמת החייב, כאשר באת-כוח הכונס הרישמי הוסיפה כי "נסיבות התיק הן מיוחדות" וכי היא סבורה כי "יותר בריא כאן לתת החלטה". בא-כוח החייב, עו"ד חצרוני, היתנגד מצדו לפשרה וחזר על טענותיו מהזדמנויות קודמות, לפיהן הרוכשים הם "נוכלים" וכי מדובר במעשים פליליים.

לרצון אמיתי זה יש לתת, אפוא, תוקף לא רק במובן השלילי (ביטול החוזה למראית עין), אלא גם במובן החיובי (הכרה בחוזה הנסתר).

אשר לטיבו של נטל השיכנוע, הרי שזה הנו בעל משקל לא מועט: אשר לרמת ההוכחה הנדרשת לביסוס טענת חוזה למראית עין יש להוסיף, כי בעל דין המייחס לצד שכנגד עריכת חוזה פקטבי מעלה כנגדו טענה קשה, העשוי להגיע אף כדי ייחוס מירמה או מצג כזב.

לא זו אף זאת, הרוכשים החדשים, לא רק שלא הציגו גרסה כלשהיא בפני בית-המשפט, אלא כשלו בדבר הבסיסי ביותר, קרי בהצגת הסכם או מיסמך אחר כלשהוא שיבסס את הזכויות שרכשו לכאורה בנכס מהניה ו/או משאר הרוכשים המקוריים, וזאת למרות בקשות חוזרות ונישנות של הנאמן בעיניין זה. אשר למסמך האישור, הרי שספק בעיניי אם יש לקבל מיסמך זה כראיה, שהרי הוא לא צורף לתצהיר כלשהוא מטעם הניה או מי מהרוכשים השונים ואף לא סומן כמוצג עת הוצג לחייב במהלך חקירתו בפניי (משמע, ספק אם הוגש כראיה בתיק באמצעות החייב).

...

בהתאם לכך, אני מורה על מחיקת הערות האזהרה שנרשמו על חלקו של החייב בנכס לטובת אפרים הניה, יצחק הניה וישראל אלישע ו/או לטובת גב' אורלי מסה ועו"ד ראובן (רובי) גלבוע, והנאמן רשאי להציג פסיקתא מתאימה לחתימתי.

לפי שעה תעמוד בתוקפה החלטתי מיום 9.12.2019 בעניין זה ומחצית חלקו של החייב בדמי-השכירות תועבר לנאמן, וזאת אלא אם כן הצדדים יגיעו להבנות אחרות.

ברם, אני מורה עוד כי מעתה ואילך עו"ד בן עזרא ישתף את הנאמן בהליכי ההשכרה של הנכס וכי השכרת הנכס וגביית דמי-השכירות תיעשה על-ידי הנאמן ועו"ד בן עזרא בצוותא חדא, ולא באופן בו עו"ד בן עזרא הוא "המשכיר" והוא מעביר את החלק הרלוונטי לקופת-הכינוס.

מידע שהיתקבל אישר את חששו של התובע כי מדובר במעשה נוכלות.

טענות בדבר הטעה, זיוף, מצג שוא, מירמה ורשלנות לא הוכחו ע"י המערערים ואין להן על מה להישען.

הרכב הגיע לישראל רק ביום 4.12.18 וזאת ללא התאמה להסכם וללא אפשרות חוקית להכניסו לארץ.

בימ"ש קמא דחה את טענת המערערים לפיה לא הייתה מניעה להאריך את תוקף זכויות המשיב לייבוא הרכב בהסתמך על הוראות חוק שונות.

...

בימ"ש קמא קיבל את עילת התביעה של הרמת מסך ביחס לסדן ולא מצאתי כי יש מקום להתערב במסקנה זו. סעיף 6 לחוק החברות מסדיר את האפשרות להרים את מסך ההתאגדות המפריד בין החברה לבין בעלי מניותיה ולייחס חוב של החברה לבעל מניות שלה, זאת כחריג לעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של חברה.

בקביעות העובדתיות של בימ"ש קמא ועל בסיס הראיות שהוכחו, יש בכדי להביא למסקנה לפיה המשיב הניח תשתית עובדתית הדרושה על מנת להרים את מסך ההתאגדות של מערערת 1 - החברה וכדי לחייב את המערער 2 באופן אישי בהשבת כספי המשיב.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, נדחה הערעור.

לפיכך, ביום 27.06.19 חתמו הצדדים על הסכם, במסגרת הליך הבוררות, במסגרתו נקבע בסעיף 25 כדלקמן: "כפוף לבצוע הסכם זה, הנתבע מתחייב שלא לפנות...בתלונות על ע' ו/או פרסומים מטעמו המשמיצים את ע' ו/או בני משפחתו בפייסבוק או ברשת, ואם כבר קיים פירסום כזה, הנתבע ידאג להסירם / לבטלם לפי פנייה ספציפית מצד ע'" (להלן: "ההסכם או "הסכם הבוררות"").

הנתבע יודע שאין בדל אמת בדבריו, והוא אינו לוקח אחריות על מעשיו, גם לאחר שחתם מרצונו החופשי על הסכם שאוסר עליו להשמיץ את התובע ובני משפחתו.

היות והנתבע נאלץ לפתוח תיק בהוצאה לפועל לאחר שהתובע לא מילא את פסק הדין, התובע אינו יכול להסתמך על סעיף זה. הנתבע טוען להגנה המנויה בחוק איסור לשון הרע של "אמת דברתי". התובע פועל באופן בו ניכנס להגדרה של "נוכל" שהוא "רמאי שקרן מי שעושה מעשי רמאות והונאה ומוציא כספים מאנשים בטענות שקר". התובע מנסה לנצל את בית המשפט כדי להמשיך לפגוע בנתבע ולהוציא ממנו כספים שלא כדין.

במאזן הנוחות, הנזק שעלול להגרם לתובע בגין הפרסומים גדול מהנזק שעלול להגרם לנתבע אם יינתן הצוו, ככל שייגרם לו נזק בגין כך. עוד נדחתה טענת הנתבע, כי בית המשפט נעדר סמכות לידון בתביעה דנן, שכן הצדדים חתמו על הסכם שנערך בישראל וקיבל תוקף של פסק דין בישראל.

בהתאם לסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול – (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, היתנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעיסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו; סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע מגדיר מה עולה כדי "פירסום" בהגדרתו, ולהלן: פירסום, לענין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמוית, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

הנתבע לא הכחיש, כי הפרסומים הגיעו לעיניהם של צדדים שלישיים, שחלקם בחרו להגיב, כגון: מר ש.ע שהגיב לפירסום מיום 04.01.22 במילים "האמת מתחילה לצאת לאור". הנתבע אף פנה, במסגרת התגובות לפוסט, לאשה בשם מ.ד והציע לה לקרוא "פוסטים קודמים על ע' הנוכל". בעניינינו, הפירסום אינו בגדר פירסום מותר על פי החלופות המצוינות בסעיף 13 לחוק.

...

דיון והכרעה לאחר עיון בחומר המצוי בתיק, לרבות שמיעת עדויות הצדדים לפניי, מצאתי כי דין התביעה להתקבל, כפי שיפורט להלן.

סבורני, כי הפרסומים המפורטים, שבוצעו ע"י הנתבע, עולים כדי "לשון הרע" כהגדרתה בסעיף 1 לחוק, שכן הצגת אדם כנוכל, גנב, בעל התנהגות פושעת וכמי שגורם למותם של בני משפחתו, עלולה, מעצם טיבה, להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם או לפגוע בעיסוקו.

מכל האמור לעיל עולה, כי הנתבע חי בתחושה מתמדת כי התובע הונה אותו ואת הוריו המנוחים.

"קודם כל אני קונה משק אני יודע, אני לא מתעסק עם נוכלים, יש הסכם בהסכם רשום הם משלמים את זה ואני את זה, לא צריך להיות בשביל זה פרופיסור. מה אני רוצה לרמות מישהו או שהם אותי?", (עמ' 24, ש' 9).

בעדות עו"ד עמיר אין הסבר לשינוי המהותי מהוראות ההסכם וטען, כאילו מדובר בעיניין של מה בכך, כי למרות שבהסכם הלכו למסלול של דמי ההסכמה, השינוי למסלול של דמי רכישה אכן משנה באופן מהותי את תנאי ההסכם ו"יכול להיות שהיה צריך לבטל את ההסכם לגמרי ולעשות או עסקה חדשה או הסכם חדש" (עמ' 71, ש' 10).

בסעיף 8 כתבה כי לאחר המצאת כל המסמכים שדרשה "תוזמן שומה לדמי רכישה בלבד". אין לגזור מתשובה זו כי לא ניתן היה לבקש לשלם דמי הסכמה ולערוך היתחשבנות מול הרשות בהתאם לנהליה והחלטותיה אשר היו בתוקף באותה עת. נדמה כי לרשות נוח יותר לקבל תשלום אחד של דמי רכישה, אולם המכתב האמור אינו מעיד כי לא ניתן היה ללכת במתוה הראשוני אליו פנה עו"ד עמיר אשר תאם להוראות ההסכם.

נדמה כי כל טענות המוכרת נשענות על טעות בכדאיות העסקה, כאשר לאחר מעשה הסתבר לה כי ההערכה על עו"ד עמיר באשר לסכום שיוותר למוכרת לאחר התשלומים החלים עליה, נראה לה נמוך מידי.

...

על כן אני מחייב את הנתבעת לשלם את דמי ההסכמה ולשאת בהפרש בין דמי הרכישה במועד הוצאת השוברים לבין הסכום שייקבע בעת השלמת העסקה ותשלום דמי הרכישה בפועל.

בגין הפרת ההסכם תשלם הנתבעת לתובעת את הפיצוי המוסכם בסך של 500,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד מיום חתימת ההסכם, 18.7.17, ועד למועד הגשת התביעה.

במידה ולא תשלם הנתבעת את דמי ההסכמה לרמ"י בגין כל המשק ולא רק החלק החקלאי, תשלם הנתבעת לתובעת סך של 1,350,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה, וזאת כדי לאפשר לתובעת להשלים את העברת הזכויות בתשלום דמי רכישה שתגבה רמ"י. כמפורט לעיל, הנתבעת מעכבת את העברת הזכויות במשק בטענות סרק במשך מספר שנים.