חוות דעת רו"ח כהוכחה להפסד רווחים או פגיעה כלכלית

לעניין זה יפים הדברים אשר נאמרו במסגרת פסק דינו של כב' בית המשפט העליון בעעמ 9001/16 י.ב. שיא משאבים בע"מ נ' החשבת הכללית משרד האוצר (פורסם בנבו, 13.9.2017) בגדריו נדחה ערעור שעסק בשאלת החשבת ההיטל במסגרת מכרזים למתן שירותי ניקיון בעבור משרדי ממשלה ורשויות המקומיות: "...אדרבה, חוששני כי זכייתה במיכרז של מתמודדת אשר צפויה לשאת בתשלום ההיטל, מבלי שעלויותיו תומחרו מבעוד מועד, עלולה לפתוח פתח לפגיעה בזכויותיהם הסוציאליות של עובדיה". כן, יפים בהקשר זה דברי כב' בית המשפט העליון בעא 6893/19 חברת בית אבות שלמה המלך בע"מ נ' פקיד שומה גוש דן (פורסם בנבו, 4.8.2020): "...בחוק ההבראה הכלכלית נקבע כי אין לגלגל את ההיטל על העובד, אך בשטח, ככל שעלות העסקתו של העובד גדולה יותר, המעביד עלול "לגלגל" עלות זו בדרך של תשלום שכר נמוך לעובד או לפגוע בזכויות של העובד על פי דיני העבודה או לפעול "בשחור" בדרך של העסקה בלתי מוסדרת".

אף יפים לעניינו דברי בית המשפט לעניינים מינהליים בעת"מ 1464/07 פרח השקד נגד עירית בת ים, [פורסם בנבו] כפי שצוטטו ע"י בית הדין הארצי בע"פ (ארצי) 24/05 א.ח. מור אחזקות (1992) בע"מ נגד מדינת ישראל [פורסם בנבו] מיום 14/7/08, הגם שנאמרו בהקשר אחר: "עסקינן במיכרז למתן שירותי ניקיון, שהרכיב העקרי בו הוא שכרם של העובדים. ניסיון החיים מלמד, כי ממילא משתכרים עובדים אלה שכר מינימום, ואין מקום לכרסום נוסף בזכויותיהם; וכי בהצעה גירעונית, סביר יותר להניח שהעובדים הם שישאו ב'עלות' הגרעון ולא מעסיקתם, אשר חזקה עליה כי אינה מתכוונת לספק שירותים ללא רווח בצדם, ובידה הכוח להטיל על שכמם של עובדיה את תוצאותיו הגירעוניות של המיכרז..." מכלל האמור עולה כי יש צדק בטענת התובעת לפיה על מעסיק של עובדים זרים חל היטל בשיעור 20% מסך הכנסתם וכי אי תמחורו במסגרת התמורה המשולמת לקבלן מאת מזמין השירותים משמעה היותה של ההיתקשרות "חוזה הפסד". בעיניינו לא הוכח ואף לא נטען שעלות היטל עובדים זרים, תומחרה על ידי שופרסל במסגרת קביעת התמורה ששולמה לסופר שירות.

מנגד, לטענת שופרסל הרווח של הקבל נע בין 5-6% (ס' 85 לסיכומי שופרסל), וזאת בהסתמך על חוות דעתו של רו"ח בדבר עלות שעת ניקיון מינימלית המבטאת את ערך שעת עבודה של עובד ניקיון וכן כל יתר רכיבי השכר וזכויות סוציאליות מכוח הדין וצוי ההרחבה (אלו פורטו במסגרת נספח 3 להודעה מטעם שופרסל מיום 16.7.2020 וכן בנספח לתשובת שופרסל מיום 12.8.2020).

שלוש הן טענותיה המרכזיות של שופרסל בהקשר זה: ראשית, טוענת שופרסל כי הקבלן הוא שמגדיר את רכיבי התשלום בהתאם לחוות דעת מקצועיות שהוא מקבל ובהתאם לזהות העובדים שהוא מחליט על הצבתם.

...

עיון בהוראות סעיף 25 (א) ו-(ב) לחוק להגברת אכיפה מגלה, כי זכאות לקרן השתלמות אינה נמנית על הזכויות המופיעות בהוראות צווי ההרחבה, ולפיכך שופרסל אינה מחויבת בתשלום לתובעת והתביעה כנגד שופרסל ברכיב זה נדחית.

התביעה כנגדה ברכיב זה נדחית.

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבעים טענו כי ראוי לדחות את חוות דעתו של רו"ח ניסים, באשר אינה מכילה היתייחסות לקו קונקריטי אליו משתייכת המטרונית אשר נפגעה בהתנגשות, ויתר על כן, לא הוכחה פגיעה כלכלית שכן לתובעת צי כלי רכב, ולכל היותר נעשה שימוש בכלי רכב חלופי, אולם הקו הספציפי לא השובת בשל הפגיעה.

לאחר בחינת טענות הצדדים, מצאתי לדחות את טענות הנתבעת בהקשר זה, ואני סבור כי די בחוות הדעת על מנת להרים את נטל הראיה בהקשר זה. התייחסתי למקרה דומה בעבר, תא"מ 535329-07-17 שירות לחקלאי צדוק נ' רבוח (מיום 3.8.2018), שם נפסק: "הנתבעות טענו בהקשר של הנזקים העקיפים, כי התובעת לא הרימה את הנטל, שכן לא הוכח כמה משאיות יש לתובעת, לא ידוע מספר העובדים, ולא ידוע האם היו הזמנות אשר לא קיבלו מענה בשל העדרה של המשאית מסידור העבודה של אותם שני ימי עבודה בהם תוקנה המשאית. הנתבעות הפנו לכך כי נהג המשאית עבד באותם ימים על משאית חלופית, ולכך שלגישתם אובדן ההכנסה טעון הוכחה במספר רכיבים אשר לא הוכחו, והם שאלות של רווח והפסד, או הוצאות שיש להוציא ביום עבודה מסוים.

...

לאחר בחינת טענות הצדדים, מצאתי לדחות את טענות הנתבעת בהקשר זה, ואני סבור כי די בחוות הדעת על מנת להרים את נטל הראיה בהקשר זה. התייחסתי למקרה דומה בעבר, תא"מ 535329-07-17 שירות לחקלאי צדוק נ' רבוח (מיום 3.8.2018), שם נפסק: "הנתבעות טענו בהקשר של הנזקים העקיפים, כי התובעת לא הרימה את הנטל, שכן לא הוכח כמה משאיות יש לתובעת, לא ידוע מספר העובדים, ולא ידוע האם היו הזמנות אשר לא קיבלו מענה בשל היעדרה של המשאית מסידור העבודה של אותם שני ימי עבודה בהם תוקנה המשאית. הנתבעות הפנו לכך כי נהג המשאית עבד באותם ימים על משאית חלופית, ולכך שלגישתם אובדן ההכנסה טעון הוכחה במספר רכיבים אשר לא הוכחו, והם שאלות של רווח והפסד, או הוצאות שיש להוציא ביום עבודה מסוים.

יתר על כן, אני סבור כי אין הצדקה להעלות את גובה הרף, לגבהים אשר עמידה בנטל תחייב הוצאה בלתי סבירה בנסיבות העניין, ולכן לא יכולתי לקבל את גישת הנתבעים בהקשר זה. אציין כי איני מקבל את גישתה של כב' הש' מצא בעניין אפיקים הנ"ל, בדבר צירוף דוחות שנתיים כהרמת נטל הראייה, המלמדים על הפסד משני ימי השבתת של כלי רכב, נתונים אלו לא ניתן לשקף בדו"j שנתי, על אחת כמה וכמה שלא ניתן יהיה למצוא נתון שכזה בדו"ח שנתי.

בהתאם אני מחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעת מלוא הסכום הנתבע, 17,123, בצירוף שכ"ט עו"ד בסך 2,800 ש"ח, ואגרת התביעה בסך 750 ש"ח. ניתנה היום, ז' אב תש"פ, 28 יולי 2020, בהעדר הצדדים.

לפי חוות הדעת רו"ח אגבארייה, כתוצאה מעיקול בית הבד ומכירתו במרץ 2013, נגרם לתובע הפסד הכנסות פוטנציאליות מסגירת העסק ופגיעה במוניטין של העסק.

נוסף על כך, רו"ח אגבארייה לא היתייחס לעלויות תיקונים ואחזקה של קו הייצור במהלך 29 שנה ולעלויות שפוץ יסודי מדי 10 שנים הנידרש על פי חוות דעת השמאי, אלא נטל נתוני רווח נקי לשנה אחת בלבד בה הופעל קו ייצור אחר 2009 והכפילן באופן שרירותי (עמ' 24 לתמליל מיום 19.4.21, שורות 33-38).

לא רק שהתובע לא הוכיח הפסד הכנסות משנדחתה חוות דעת רו"ח אגבארייה, אלא שבחקירתו הנגדית אישר שעוד לפני הליך הכנוס היו לו בעיות כלכליות וחובות בהוצאה לפועל (עמ' 37 לתמליל מיום 19.4.21, שורות 2-3).

השמאי בר שלמה לא היתייחס לעובדה שמאז רכישתו קו הייצור לא עבד, כך שאין אינדיקאציה לתפוקה בפועל של קו הייצור, הכנסות או רווחים.

...

סוף דבר על פי כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה.

התובע ישלם לנתבעים את הוצאותיהם בניהול התביעה, לרבות שכר מומחה.

על פי תקנה 512, ובהתאם לכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), סכום התביעה והעבודה שהושקעה, לרבות בהתייחסות לסכומים גבוהים יותר שהופיעו בסיכומי התובע, ישלם התובע לכל אחד מהנתבעים שכ"ט עו"ד בסך 117,000 ₪.

רואה החשבון מטעם התובעת, הגיש חוות דעת לאקונית, שלא מוכיחה שהתבצעה העדפת נושים ולא ביצע בדיקה מעמיקה של הדו"חות הכספיים.

בסעיף 6(א)(2) לחוק החברות נקבע: "לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפיסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההיתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נימנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד". סעיף 6 לחוק החברות מאפשר להרים את מסך ההיתאגדות מקום בו השמוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה נעשה כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה, או באופן הפוגע בתכלית החברה תוך נטילת סיכון בלתי סביר ביחס ליכולתה לפרוע את חובותיה.

בנוסף, טוען הנתבע כי רו"ח פן התרשל בעבודתו, ולא בדק את יתר הביאורים, את המאזן, את דו"ח רווח והפסד, את היתרות של שנים קודמות.

בעיניין זה סבור רו"ח פן כי: "מדובר בהעברת תמורה שלא בכסף אלא ברכוש מבחינה חשבונאית וכלכלית, זה בדיוק כמו שחברה לוקחת כסף ומעבירה לחברה" (עמ' 10 לפרוטוקול שורות 28-29).

...

אני מקבל נתון מהעירייה שלא שולמו חובות ארנונה במהלך התקופה שאני בודק אותה.

לא נטען שהחברה פעלה במימון דק, תוך נטילת סיכון בלתי סביר או בתרמית - ודין התביעה בעילה זו להידחות.

סוף דבר לאור המקובץ לעיל, דין התביעה דחייה.

האם התרשלה הערייה בבניית חניון השוק וגרמה לתובע נזקים כלכליים עקב הגבלת הגישה לעסקו? רקע וטענות הצדדים התובע היה הבעלים של עסק שנוסד בשנת 2009 הידוע בשם "אודיסאה" אשר עסק בממכר ריהוט גן ומוצרים נלווים ושכן במבנה הגובל מצפון בחניה המערבית של השוק העירוני באשקלון (להלן: העסק).

יחד עם זאת, מאחר וחלק ניכר מהראיות הוקדש לעניין זה, מצאתי כי יש לברר את שאלת הנזק, וגם בנוגע אליה יש לקבוע כי התובע לא הוכיח את נזקיו, ודין תביעתו להדחות גם מטעם זה. התובע מבסס את כל ניזקו על חוות דעתו של רו"ח רועי לוי, הכוללת מספר ראשי נזק שהמרכזיים בהם הם אובדן רווח בשיעור של 466,879 ₪, ירידת ערך מלאי שנרכש בסך של 347,381 ₪ והוצאות מימון בגין הלוואות גישור בסך של 396,667 ₪.

הנחת היסוד בחוות הדעת היא כי החל מאוגוסט 2011 עד לשנת 2013, נפגעה הכנסת העסק.

אף בטרם בחינת חוות הדעת אל מול המומחית שכנגד, והחקירה הנגדית, עולה כי אינה מבוססת על תשתית עובדתית מספקת והמומחה מתיימר לקבוע הפסדים בתחומים החורגים ממומחיות חשבונאית ומסיק מסקנות לא מבוססות.

לאחר בחינת שתי חוות הדעת בנוגע לאובדן הרווחים ועלויות המימון, מעדיף אני את מסקנותיה של רו"ח אבני אשר הבהירו מדוע לא ניתן לקבל מבחינה חשבונאית את מסקנותיו של רו"ח לוי.

...

לאור כל האמור לעיל עולה כי התובע לא הניח תשתית עובדתית ממנה ניתן להסיק את הנזקים שנתבעו, וכפועל יוצא לא הוכיח את שיעור הנזק הנטען.

סוף דבר עבודות בניית חניון השוק הגבילו לתקופה קצרה יחסית את הגישה לעסק, אולם לא הוכח כי מנעו כלל גישה לבית העסק לתקופה ממושכת.

על כן, התביעה נדחית.