חוות דעת סותרות של פסיכיאטרים בנוגע לכשירות הנאשם

בית המשפט העליון חזר על כך בעיניין אחר וקבע כי מצוות המחוקק שבית המשפט יעיין בחוות הדעת הפסיכיאטריות בטרם יחליט בעיניין אי כשירותו של נאשם, אך בסופו של יום הסמכות להכריע בסוגיה נתונה לבית המשפט ולא לפסיכיאטרים (בש"פ 509/12 מדינת ישראל נ' פלוני, מיום 17.4.2012, פסקה 21).

עובדה זו אינה זרה לעולם הרפואה, ודוגמאות לכך ניתן למצוא למכביר בתיקים האזרחיים שבהם מוגשות בקשר לאותו נפגע חוות דעת רפואיות בפערים מהותיים או אפילו סותרות.

ערה אני כמובן לממצאיהם של הפסיכיאטרים אודות ההיתנהגות המניפולטיבית של הנאשמת כמתואר בחוות הדעת מטעמם – ובמאמר מוסגר אבהיר כי נוכח ממצא זה נזהרתי ביתר שאת בהערכת התרשמותי ממנה – ברם, היתנהגות זו אינה יכולה להתיישב עם מכלול הדברים המתוארים לעיל, ובפרט בכל הנוגע להתנהלות הנאשמת בנגוד לטובתה.

...

על בסיס כל המפורט לעיל, אני קובעת כי על אף שהנאשמת מודעת באופן פורמלי ובסיסי להליך הפלילי המתנהל נגדה, היא אינה מסוגלת להתנהל בצורה אפקטיבית לניהול הגנתה ובכלל זה לשתף פעולה באופן מושכל עם בא כוחה.

סיכומו של דבר, אני מוצאת כי מחמת מצבה הנפשי של הנאשמת היא אינה מסוגלת לעמוד לדין, ולכן אני מורה על הפסקת ההליכים נגדה מכוח סמכותי לפי סעיף 170(א) לחסד"פ. תוצאת הפסקת ההליכים: צו אשפוז או צו לטיפול מרפאתי? משקבעתי כי הנאשמת אינה מסוגלת לעמוד לדין בשל מצבה הנפשי, אעבור לדון במהות הצו שיש לתת בעניינה כאשר האופציות שעומדות על הפרק הן צו אשפוז או צו לטיפול מרפאתי.

אחרית דבר: אני קובעת כי מחמת מצבה הנפשי הנאשמת אינה מסוגלת לעמוד לדין, ולכן אני מורה על הפסקת ההליכים נגדה בתיק זה לפי סעיף 170(א) לחסד"פ. כמו כן, ניתן בזה צו לטיפול מרפאתי, לפי סעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש, כאשר תקופת הטיפול המרבית לא תעלה על 5 שנים מיום אשפוזה.

שאלת כשירותו של הנאשם לעמוד לדין: המצב המשפטי והעובדתי כפי שעולה מהשתלשלות העניינים, שאלת מצבו הנפשי של הנאשם הטרידה את כל הערכאות המשפטיות שעסקו בעיניינו, את ב"כ המאשימה, את סנגוריו השונים – ובודאי את מותב זה. חרף העובדה שבסופו של יום לא נידרשתי להכריע בסוגיה זו אשר לא עמדה במחלוקת בין ב"כ המאשימה לבין הנאשם, אני רואה לנכון להרחיב מעט בסוגיה בשלב זה. שוכנעתי כי אכן הנאשם כשיר לעמוד לדין, חרף התכנים הרדיפתיים והתנהגותו הביזארית לעיתים, וזאת על-פי מבחנים משפטיים, ובסופו של דבר גם על בסיס חוות-דעת של פאנל פסיכיאטרים אשר יישמה באופן ראוי את ההלכה הפסוקה.

אמנם, לצורך ההכרעה, נעזר בית-המשפט בחוות-דעת של מומחים מתחום הפסיכיאטריה, אך מובן הוא שאינו כבול להערכות ולאבחנות שנקבעו בחוות-דעת זו או אחרת, ובמיוחד במצב שבו קיימות חוות-דעת סותרות.

...

באישום 3, אני מרשיעה את הנאשם בביצוע עבירה נוספת של גניבה בידי מורשה לפי סעיף 383(א)(2) + 393(2) לחוק העונשין בכך, שבעת שהנאשם שימש מנהל עזבון, שלח ידו בגניבת כספי תקבולי מכירת הדירה באילת על סך של 106,083 ₪, אותם נמנע מלהעביר ליורשי המנוח צבי קלינגר ז"ל, והכל כפי שפורט בהרחבה בתיאור האישום השלישי.

באישום 4, אני מרשיעה את הנאשם בביצוע עבירה של גניבה בידי מורשה לפי סעיף 383(א)(2) + 393(3) לחוק העונשין בכך, שבעת ששימש כבא-כוחו של בעל נכס – מר משה אביטל, נטל לעצמו שלא כדין כספי ערבות בסך 395,000 ₪, והכל כפי שפורט בהרחבה בתיאור האישום הרביעי.

באישום 5, אני מרשיעה את הנאשם בביצוע ריבוי עבירות של השמטה מתוך דו"ח על-פי הפקודה כל הכנסה שיש לכללה בדו"ח לפי סעיף 220(1) לפקודה וכן ריבוי עבירות של מרמה ערמה או תחבולה לפי סעיף 220(5) לפקודה, בסך כולל של 8,614,104 ₪.

במהלך ההליך המשפטי הוכנו בעיניינו 3 חוות דעת פסיכיאטריות – שתיים מטעם הפסיכיאטר המחוזי (שמסקנת האחת סותרת את רעותה) והשלישית מטעם הנאשם.

כך, בעיניין סקורצ'רו [ת"פ (מחוזי חיפה) 126/03, מ"י נ' סקורצ'רו, 21.3.04] צוין כי: ". . למרות שמדובר בשתי חלופות שאינן מיצטברות, יכולה האחת להשפיע על השנייה, באשר אי תפיסת המציאות, משפיעה גם על היכולת להיתמודד עם הדחף".  זאת ועוד, סבורני כי במצב בו מוכח - כבעניינינו - שלא חל שינוי של ממש במצבו הנפשי של הנאשם מאז ביצוע המעשה ועד למועד מתן חוות הדעת, ומשנקבע כי הנאשם כשיר לעמוד לדין; גם קביעת זו (בנוגע לכשירותו של הנאשם לעמוד לדין) משליכה, ולו באופן עקיף, על שתי הסוגיות לעיל – היינו אודות יכולתו של הנאשם להבין את מעשיו ולהמנע מעשיית המעשה.

...

יתר על כן, גם אם אקבל את הגישה שיכולת השליטה העצמית של הנאשם – משום מחלתו הינה נמוכה מה"נורמה" (ותימוכין לכך ניתן למצא בהתפרצויותיו לעבר העדים במהלך שמיעת הראיות), עדיין הדבר אינו יכול להוביל למסקנה כי הנאשם פטור מאחריות.

יישום הדין והממצאים לעיל בענייננו, מוביל לכל היותר למסקנה כי יכולתו של הנאשם להימנע ממעשיו נפגעה במידה מסויימת – אך פגיעה זו רחוקה מרחק משמעותי מ"חוסר יכולת של ממש".

משכך, אני מורה על הרשעתו של הנאשם בעבירה שיוחסה לו - חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי ס' 333+335(א)(1) לחוק העונשין.

מכאן ועל אף שלא נמצא כי הנאשם היה שרוי במצב פסיכוטי ובהנתן המועד בו נערכה חוות הדעת הפסיכיאטרית שהוא רחוק בזמן באופן יחסי, סבר בא כוח הנאשם כי ראוי ונכון לקבל השלמה באשר לכשירותו של הנאשם לעמוד לדין.

איחזור ואציין כי ההגנה לא הגישה ראייה לסתור לא חוות דעת נגדית או מסמכים רפואיים אחרים בעיניין זה. נבהיר הנאשם סובל מסכיזופרניה אין על כך מחלוקת.

...

בהינתן המקובץ אני קובעת כי המאשימה עמדה בנטל הוכחת אשמתו של הנאשם במיוחס לו מעבר לספק סביר, ומשכך אני מרשיעה אותו בעבירה המפורטת ברישא הכרעת הדין.

ביום 10.1.2020 כתבו ד"ר ברש וד"ר ארגו חוות דעת פסיכיאטרית ראשונית בעיניינו של הנאשם.

לפי האמור בחוות הדעת הראשונית, הנאשם כשיר דיונית לעמוד לדין, אך קיימת מורכבות בנוגע לכשרותו המהותית.

כמו כן, כפי שציינה והפנתה המדינה, מבחן זה הוא המופיע כמבחן הרלוואנטי בסוגייתנו בספר הלימוד המקובל בפסיכיאטריה של קפלן וצדוק (Kaplan & Sadock's Synopsis of Psychiatry 1362 (9th ed., 2003)).

למותר לציין שאין בעצם קיומה של חוות דעת סותרת כדי להביא להיווצרותו של ספק סביר, שכן עמדה מעין זו מרוקנת מתוכן את הסמכות הנתונה בעיניין לבית המשפט.

...

וראו דברי כב' הנשיאה נאור ז"ל בע"פ 6385/11 בניטה נ' מדינת ישראל (3.12.2012) לפיהם: "סנגורה של המערערת, עורך הדין פרופסור קנת מן, טען, וחזר וטען, כי העובדה ששני מומחים בעלי שם הגיעו לכלל מסקנה כי חל על המערערת סייג אי השפיות יש בה כשלעצמה כדי לעורר למצער ספק סביר בשאלת תחולת הסייג האמור.

משמעותן של הקביעות דלעיל היא כי נדחית טענתו של הנאשם להיעדר אחריות פלילית ויש לקבוע כי בעת ביצוע מעשי העבירה היה הנאשם מצוי במצב של "קרבה לסייג לאחריות פלילית", כמשמעו בסעיף 40ט(א)(9) לחוק העונשין, והסייג הוא סייג אי-שפיות הדעת.

נוכח הניתוח דלעיל, הנאשם מורשע גם בעבירות אלו, תוך קביעה לפיה הנאשם קרוב לסייג "אי-שפיות הדעת". התוצאה מהטעמים שפורטו לעיל, אנו מרשיעים את הנאשם בעבירות הבאות: המתה בנסיבות של אחריות מופחתת לפי סעיף 301ב(ב)(2) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977.