עינינו הרואות, כי ככל שנוצר עיכוב בקידום ההליך ובקבלת חוות דעת המומחה, רובץ הוא בעיקר, אם לא בלבד, לפתחו של המבקש, ובנסיבות אלו לא נפל פגם בהחלטות נושא הבקשה שלפניי על פיהן מצא לנכון בית המשפט קמא להשהות פירוק השתוף בבית המגורים ולחייב המשיבה לשאת במחצית החוב למס הכנסה עד אשר יתבהרו הדברים ותיפרס בפניו מלוא תמונת הנכסים והזכויות של הצדדים ומשכך, מקום להתערב בהן.
בהקשר זה של דרישה לפירוק שתוף בנכס מקרקעין ע"י מי מבני הזוג וחובת תום הלב כשיקול נוסף שעל בית המשפט להביא בחשבון שיקוליו, היטיב לתאר זאת פרופ' רוזן צבי ז"ל בספרו:
"... גם זכויות קנייניות – אף במסגרת חוק המקרקעין, תשכ״ט-1969, ותביעות על בסיסן של אלה כפופות לעקרון תום הלב....גם זכות המוגדרת כמוחלטת כפופה לעקרון תום הלב. צירוף העקרון הרחב של תום הלב לכללים הספציפיים, שכבר פותחו – ושעניינם החלת עקרון תום הלב על ביצוע פעולה משפטית, על הגשת תביעה ועל שימוש בזכויות קנייניות – מלמד, כי גם תביעה לפירוק שתוף במקרקעין כפופה לעקרון תום הלב.
...
לאחר שנתקבלו תגובות המשיבה, ניתנה ביום 10.05.2023 החלטה בבקשה לפירוק השיתוף המידי בבית המגורים, הדוחה אותה, ונקבע בה, בין היתר, לאמור:
"מדובר בבקשה שהקדימה את זמנה ולא היה מקום להגישה עת ניתנו החלטות למינוי מומחה בתחום האקטואריה ולצורך בדיקת טענות התובעת בקשר להיקף עסקיו והזכויות של הנתבע. רק לאחר בירור היקף כל הזכויות ישקול ביהמ"ש ליתן צו כאמור".
בחלוף ימים אחדים, ביום 15.05.2023 ניתנה החלטה בבקשה לחיוב המשיבה בנשיאה במחצית החוב למס הכנסה, אשר אף היא נדחתה, ובה נקבע, בין היתר, לאמור:
"מדובר בדרישת תשלום מס גבוהה אותה הציג המבקש במסגרת בקשה זו תוך דרישה כי ביהמ"ש יורה למשיבה לשאת במחצית התשלום ובד בבד הגיש בקשה נוספת להורות על פירוק שיתוף מיידי בבית הצדדים. בהחלטות נוספות בהליך זה הורתי (כך במקור – פ.ג.כ) על מינוי מומחה שיבחן בין היתר את היקף הפעילות העסקית של המבקש וזאת בשים לב לטענות המשיבה שעה שבפני ביהמ"ש טרם נפרסה התמונה העובדתית כולה... מצאתי כי מדובר בבקשה הנגועה בחוסר תום לב והמגיעה ברקע ידיעת המבקש כי למשיבה אין כל יכולת כלכלית מעשית לשאת בתשלומים אלו בשלב זה".
המבקש, אשר לא השלים עם ההחלטות, הגיש ביום 06.06.2023 בקשה לקבלת רשות לערער עליהן, ומכאן החלטה זו.
תמצית טענות הצדדים
לטענת המבקש, מחמת העדר אמצעים זמינים לתשלום החוב למס הכנסה, פנה הוא לבית המשפט קמא בבקשה להחשת פירוק השיתוף בבית המגורים, אשר שוויו עומד על כ- 4.5 מיליון ₪ (ורובצת עליו משכנתא שיתרתה לסילוק עומדת על כמיליון ₪); לדידו, שגה בית המשפט קמא בקבעו, כי יש לו היכולת הכלכלית לשאת לבד בתשלום החוב למס הכנסה מבלי שהדבר נבדק לעומק ומבלי שנבחנו יכולותיה הכלכליות של המשיבה; לטענתו, החוב למס הכנסה נובע ממשיכות בעלים מקופת החברה בסך של כ-1.8 מיליון ₪ אשר נותבו למשק הבית המשותף של הצדדים על פני תקופה המשתרעת על כ-16-18 שנה; החוב הוא משותף, וככל שלא יפרע במועד, יגרור הדבר סנקציות שיוטלו על שני הצדדים ויסב לשניהם נזק כלכלי כבד, ולכן אין מנוס ממכירת הבית המשותף; בית המשפט קמא לא בחן לעומק טיבו של החיוב הגבוה במס והסתפק בקביעה, כי גובהו מלמד על חוסנו הכלכלי ועל יכולותיו הכלכליות העולות על אלו של המשיבה; בהתאם לפסיקה, ככל שבית המשפט מחליט להשעות מימוש זכותו הקניינית של בן הזוג השותף במקרקעין, עליו לבחון כדבעי האיזון בין הפגיעה בזכות הקניינית ובין הניסיון להגיע לפתרון כולל וסופי; בית המשפט קמא שגה בכך שלא בחן את מכלול השיקולים וההשלכות שיש לעיכוב במכירת הבית על יכולת הצדדים לשאת בחוב המשותף למס הכנסה; במקרה דנא דחיית פירוק השיתוף בבית תכביד עליו מהותית, וברי כי ככל שתידרש הערכת שווי החברה עלולה ההתדיינות בין הצדדים להיות מורכבת וארוכה.
דיון והכרעה
על יסוד תקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 ולאחר עיון באשר מונח לפניי ובתיק המתנהל בבית המשפט קמא, באתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור על שני ראשיה להידחות מהנימוקים שיובאו להלן.
על רקע האמור, קשה להשתחרר מן הרושם, שהגשת הבקשות מושא ההחלטות עליהן משיג המבקש בהליך דנא, שהוכתרו כ"דחופות ביותר" (כשבכל הנוגע לביצוע מלאכת המומחה לא אצה לו הדרך כלל) נגועה בחוסר תום לב. כידוע, חובת תום הלב חולשת גם על ניהול הליכי המשפט ועל העמידה על מימוש זכויות.
על יסוד כל האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית.
