במועדים הרלוואנטיים לתביעה התובע נושא בעונשו במסגרת בבית הסוהר אשל, המנוהל ע"י הנתבעת (להלן גם: "שב"ס"),
מאז החל בריצוי מאסרו, טען התובע בפני שב"ס פעמים רבות כי הוא מקפיד על דיאטה ייחודית, של פירות בלבד, ובקש כי זו תסופק לו ע"י שב"ס.
לטענת התובע, עד ליום 19.01.2020 שב"ס נימנע מלתת לו את אספקת המזון הנדרשת ע"פ דין ומכוח נהלי השב"ס. בפירוט, טען התובע כי תפריט המזון לאסירים כולל פירות במשקל 180 גרם ליום, וכן 69% כיכר לחם, כאשר בארוחת הבוקר של כל יום יש לספק לחם טרי.
תחילה יצוין כי לא מצאתי מקום לקבל את טענת שב"ס לכך שמדובר בתקיפה עקיפה אסורה, וכי היה על התובע להעלות טענותיו במסגרת עתירת אסיר מכח סע' 62א לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], ה'תשל"ב-1971 (להלן: "פקודת בתי הסוהר").
התובע לא דקדק בהפנייתו למקור החובה האמורה, אך נראה כי כוונתו לסע' 11ב(ג)(3) לפקודת בתי הסוהר, הקובעת את זכות האסיר למזון "בכמות ובהרכב המתאימים לשמירה על בריאותו".
סע' 63(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], העוסק בהפרת חובה חקוקה, מחייב להוכיח מספר אלמנטים: קיומה של חובה חקוקה, כי החיקוק נועד לטובתו או הגנתו של הניזוק, הפרת החובה החקוקה, נזק שניגרם כתוצאה מההפרה, וכן כי החיקוק לא התכוון לשלול את הסעד בנזיקין (ראו: ע"א 878/06 טרויהפט נ' עטיה [פורסם בנבו, 04.01.2009]).
...
התובע הגיש תביעה קטנה זו ביום 16.06.2020, ובה טען כי התנהלות שב"ס היא בגדר הפרת חובה חקוקה, מכח סע' 63(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], כאשר החובה שנטען כי הופרה היא, בלשון התובע - פקודת בתי הסוהר "לוחות מזון לאסירים".
שב"ס טען בכתב הגנתו כי יש לדחות את התביעה על הסף, ולחילופין לגופה.
דיון
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, מצאתי כי דין התובענה להידחות.
עם זאת, דין התובענה להידחות לגופה, משום שלא עלה בידי התובע להוכיחה די הצורך.
בשולי הדברים, יוער כי הנתבעת לא טענה כי פסקי הדין בעתירות האסיר שהגיש התובע הם בגדר מעשה בית דין וכי יש לסלק את התביעה בשל כך. משכך, לא דנתי בטענה זו.
התביעה נדחית.