חובת תום לב של רשויות ציבוריות

בהתאם, נטען כי יש לחייב את הערייה להשיב לכלל חברי הקבוצה את הסכומים שנגבו שלא כדין ב-24 החודשים שקדמו להגשת בקשת האישור, בצרוף הפרישי הצמדה וריבית כדין; וזאת מכוח עיקרון חוקיות המינהל, דיני עשיית עושר ולא במשפט וכן חובת תום לב המוטלת על רשות ציבורית.

תנאים נוספים המנויים בחוק עניינם ביעילות והוגנות ניהול הליך ייצוגי (סעיף 8(א)(2) לחוק); שאלת הולמות הייצוג ותום לבם של המבקש ובא הכוח המייצג (סעיפים 8(א)(3)-(4) לחוק); וכן נידרש כי למבקש תעמוד עילת תביעה אישית (סעיף 4(א)(1) לחוק).

...

כך לשון בית המשפט: "מאחר שאני סבורה כי החיוב בתעריף 'מודעה' הינו, לכאורה, שלא כדין, לא ראיתי להכריע בסוגיה האם המדובר בשלט פרסומי או, כפי שטענה המבקשת לכתחילה, כי אין המדובר בשלט כלל". בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי עצם העובדה שהוכנס לתוספת הרביעית לחוק העזר תעריף חדש לעניין מודעות המפורסמות על גבי מתקן אלקטרוני, אינה מעידה על כך שכל מתקן אלקטרוני משמש בהכרח לפרסום מודעות.

במסגרת החלטת האישור הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה שלפיה לכאורה לא היה מקום לסווג את המתקן האלקטרוני כ"מודעה"; ובנסיבות אלה נקבע כי נראה שלתובענה סיכויים טובים.

קרי, על מנת להחיל את התעריף שנקבע בתוספת הרביעית ביחס למתקן אלקטרוני שמפרסם מודעות, יש לוודא שהוא אכן נכלל תחת ההגדרה "מודעה". עיון בהוראות חוק העזר מלמד כי בעוד "שלט" (כמו גם "שלט פרסומי") הוא בעל זיקה לבית העסק שכן הכוונה "לכל הודעה המכילה שמו את כינויו או מקצועו של אדם או של עסק או של מוסד" (ויצוין שדומה כי אין מדובר בהגדרה ממצה, בשל השימוש במילה "לרבות") – בהגדרה "מודעה" אין התייחסות לתוכנה והדגש הושם על אופן הצגתה, ובעיקר על הפומביות הרבה שנלווית לה. משאלה פני הדברים, מקובלת עליי על פניה מסקנת בית המשפט המחוזי שלפיה נראה כי ההגדרה "מודעה" נועדה לחול על אותם פרסומי חוצות שמתחלפים מעת לעת, ובאופן כללי על פרסומים שמוצבים במקומות ציבוריים ולא בסמוך לבית העסק.

סוף דבר הבקשה לרשות ערעור נדחית, ואני מורה על תיקון הגדרת הקבוצה המיוצגת בהתאם לאמור בסעיף 12 לעיל.

עמד על נקודה זאת בית המשפט בענין ידידיה, פסקה 24, בציינו כדלקמן: "שהלקוח בו עסקינן הוא רשות ציבורית, חלה על יחסי הצדדים ועל ההיתקשרות ביניהם בנוסף לדיני החוזים גם מערכת כללים ועקרונות מן המשפט המינהלי (גבריאלה שלו חוזים ומכרזים של הרשות הציבורית 13, 44-42 (1999) (להלן: שלו, חוזים ומכרזים)). מערכת כללים ועקרונות זו משמיעה לנו חובה מוגברת המוטלת על הרשות לנהוג ביושר, בהגינות ובסבירות בכל הליכותיה (ראו: עע"ם 8582/05 מועצה מקומית סאגור נ' המרכז לטניס בישראל, פסקה ו(2) (טרם פורסם, [פורסם בנבו], 13.12.2006); בג"ץ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר, פ"ד נב(1) 289, 321-315, 347-345 (1998); אהרון ברק שיקול דעת שפוטי 491-478 (1987); מנחם מאוטנר "תום לב ותנאים מכללא" **** פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ג 313, 341 (2003))".

...

סיכום התביעה העיקרית לאור כל המפורט לעיל, ובהתייחס לתביעה העיקרית, אני קובע כדלקמן: התביעה האישית נגד הנתבע 1 (גנדלמן) בעילה הראשונה – נדחית בזאת; העילה השנייה התקבלה בחלקה (הוצאת פרויקט עמל מידיה של התובעת שלא כדין); העילה השלישית (ועדת השלושה) – נדחית בזאת; העילה הרביעית התקבלה בחלקה (דחייתה לעניין עצם הגשת התלונה, וקבלתה בכל הקשור לפרסומים הנובעים מהודעת הדוברות); העילה החמישית (עיבוי התלונה מיום 31.3.2014 ופרסום הדבר) – נדחית בזאת; בגין חלק התביעה שהתקבל, אני מחייב הנתבעת 2 (העירייה) לשלם לתובעים, באמצעות בא כוחם, סך של 1,000,000 ₪ תוך 30 ימים מיום מתן פסק דין זה. לא ישולם הסכום במועדו, יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום מתן פסק דין זה ועד ליום התשלום המלא בפועל.

בסופו של יום הוגשו סיכומי העירייה והפניקס בהודעה לצד ג', ללא שמיעת עדים בה. לגופם דברים שוכנעתי לדחות את ההודעה לצד ג' מטעמים כדלקמן: א. העילה השנייה התקבלה בחלקה וציינו כי עסקינן בעילה חוזית (ראו לעיל).

על כן אני מורה על דחיית ההודעה לצד שלישי.

סרוב הנתבעת להתפנות מן המקרקעין מהוה חוסר תום לב קצוני והתנהלות בריונית של רשות מקומית.

אולם, קיימת לרשות ציבורית חובת תום לב מוגברת, מעבר לחובה שבדין, לכבד פסקי דין של בית המשפט ומשעה שניתנו והוכרעו, על ידי שתי ערכאות, לרבות בית המשפט העליון, עליה לכבדם.

...

אולם, משעה שנדחה הערעור לא מצאתי מדוע לא נערכה הנתבעת עד היום למציאתו של מבנה חלופי, ומדוע בוששה מהגשת התביעה הכספית עד הנחת החרב של הפינוי על צווארה.

סוף דבר לאחר שמוצו ניסיונות הגישור בין הצדדים, שעמדו על פרק זמן ממושך ביותר, ולנוכח כל האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה ומורה על סילוק יד הנתבעת מהמקרקעין ברח' בארי 7 בהוד השרון הידועים כגוש 6442 חלקה 231 לא יאוחר מיום 29.4.22 בשעה 12:00 ומסירת החזקה בהם לבעלים החוקיים הרשומים כשהם פנויים מכל אדם וחפץ השייך להם או למי מטעמם.

הנתבעת תשלם לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 70,000 ₪, בשים לב להתמשכות ההליכים, מספר הדיונים והבקשות, והגשת התצהירים והסיכומים מטעם הצדדים.

לא זו אף זו, הערייה מפרה את חובתה לנהוג בהגינות ובתום לב כרשות ציבורית.

ראה דברי השופטת פרוקצ'יה בעמ' 32 לפס"ד הלביץ: "משך הזמן הרב שעבר מאז ההפקעה, מחדלי התיכנון והביצוע המתמשכים של הרשות הציבורית במימוש מטרת ההפקעה, והעדר תיכנון ממשי של השטח למטרה ציבורית לעתיד לבוא, כל אלה מצביעים על פקיעתה של המטרה הציבורית שלשמה נעשתה ההפקעה. אין די בהכרזות מילוליות ערטילאיות על כוונה לנצל את השטח בעתיד למטרה ציבורית, אלא יש לבחון בחינה תכליתית את היתנהגות הרשות הציבורית בהקשר לכך, על רקע מכלול הנתונים של הענין. בנסיבות מקרה זה, שקולה היתנהגות הרשות לזניחת מטרת ההפקעה, מהטעמים עליהם עמד השופט דנצינגר. משמעותה של זניחה זו היא החייאתן מחדש של זכויות הקנין של הבעלים המקוריים, והקמת זכאותם להחזרת חלקות הקרקע המופקעות, נשוא העירעור, לידיהם." ומן הכלל אל הפרט המצב הסטאטוטורי של המקרקעין – ייעודם למגורים ב' משנת 2003 שונה ייעוד המקרקעין בתכנית מאושרת למגורים ב', לאחר שבעבר שונו לייעוד צבורי והייעוד לא מומש.

...

די במסקנה זו כדי לקבל העתירה ולהורות לעירייה להשלים את מכירת המקרקעין לעותרת.

אשר על כן, אני מקבלת את העתירה ומחייבת את העירייה לחתום על ההסכם באופן שייאפשר את השבת הזכויות במקרקעין לידי העותרת בתמורה לתשלום על פי השומה הסופית שערכה העירייה, בצירוף הפרשי הצמדה כדין.

את תביעתה נגד הנאמן ביקשה להשתית על "עילת חוסר תום לב, תרמית, הונאה והפרת חובת נאמנות, הפרת חובת הזהירות ותום לב, הפרת חובה חקוקה, הגשת תצהיר שקר לרשויות, לרשות המיסים ולעיריית מודיעין על פי חוק עשיית עושר ולא במשפט, פקודת הנזיקין, חוק החוזים, חוק הנאמנות וסעיף 9 לחוק המקרקעין"; נגד הכנ"ר "בעילת הרשלנות, הפליה של המערערת מול חייבים אחרים, הפרת חובת הזהירות ותום לב, הפרת חובה חקוקה בהיותה רשות ציבורית ומנהלית ואמונה על הענקת שירותים לציבור, על פי פקודת הנזיקין, חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, עשיית עושר ולא במשפט, חוק הנאמנות"; נגד השופטת הדנה בהליך, "בעילת הרשלנות כלפי המבקשת וילדיה"; ונגד הנהלת בתי המשפט, "בעילת הרשלנות והפרת חובת הזהירות". המערערת פנתה איפוא לבית המשפט המחוזי ביום 26.2.2020 בבקשה להתיר לה להגיש תביעה אישית נגד הגורמים האמורים, כולם ביחד וכל אחד מהם לחוד.

...

וכך נאמר על ידי: "תחילה וראש, וסוף דבר הכול נשמע. בפסק הדין ניתנה הדעת באופן מפורש על כל טענותיה של המערערת, ואין כל מקום היום להרהר אחריו. [...] ואין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי שהורה על מכירת הדירה. [...] אנו גם רואים חובה לציין כי השתכנענו כי בפי הנאמן היה מענה הולם לכל טענותיה של המערערת. גם לא ראינו מקום לביקורת המשתלחת של המערערת כלפיו. יש גם להביע צער שהמערערת אינה מוכנה להשלים עם מצבה ועם העובדה שדירתה מומשה זה מכבר כדין, וכי היא זו אשר מעכבת את חלוקת התמורה שנתקבלה ממכירתה, הן לנושיה והן לידיה שלה על פי הקבוע בפסק הדין. נציין כי למערערת ניתנו הזדמנויות לפדות את חלקה בדירה עוד קודם להשלמת הליכי המכירה, אך הדבר לא נסתייע, ואין למערערת אלא להלין על עצמה. לא למותר לציין, כי בשל קשיים שהערימה המערערת על דרכו של הנאמן, הוא נדרש להציב שמירה על הדירה, מה שהגדיל את הוצאות המימוש, ועל כך יש להצר. בהחלטות בית משפט זה הועברה ביקורת קשה על התנהלותה של המערערת, אך היא אוטמת אוזניה מלשמוע. היא ממשיכה בדרכה ומטרידה בהליכי סרק את ערכאות השיפוט בעניינים שכבר בירכו עליהם את המוגמר" (ע"א 1128/19 אייל נ' עו"ד יניב אינסל, נאמן פסקאות 4-2 (10.12.2020)).

על כן, בהיעדר כל סיכוי ותוחלת לתביעה, דין הבקשה להידחות.

לגופו של עניין, לטענת המדינה לא נפלה כל טעות בהחלטת בית המשפט המחוזי ודין התביעה נגד השופטת להידחות בשל קיומה של חסינות מהותית שתביא ממילא לדחייתה של כל תביעת נזיקין נגד השופטת או הנהלת בתי המשפט.

לפיכך, לו בשל כך, דין הערעור להידחות.