העותרת מבקשת כי נורה לשר הפנים (להלן: השר או המשיב) לתקן את צו המועצות המקומיות, התשי"א-1950 (להלן: צו המועצות המקומיות), ואת צו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), התשי"ח-1958 (להלן: צו המועצות האזוריות) – כל זאת, מכוח הסמכות המוקנית לו לפי פקודת המועצות המקומיות [נוסח חדש] (להלן: פקודת המועצות המקומיות או הפקודה); וכן כי נורה לשר להתקין תקנות לפי פקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: פקודת העיריות) – כך שייקבע סל שירותים מוניציפאליים מינימאלי שעל כל רשות מקומית יהא לספקו לתושביה (להלן: סל שירותים מחייב או סל שירותים מינימאלי).
לדבריה, אף אם קביעתו או אי-קביעתו של סל שירותים מוניציפאליים מחייב מסורה לשיקול דעתו של השר, החלטתו שלא לקבוע סל-חובה כאמור לוקה בחוסר סבירות קצוני, היורד לשורש העניין, ומצויה בשל כך מחוץ למיתחם הסבירות.
...
אקדים ואומר, כי למרות עצמאותו של השלטון המקומי – עיקרון שדוחה את הגישה של "one size fits all" (ראו: עע"מ 6525/17 זנלכל בע"מ נ' המועצה האזורית עמק יזרעאל, פסקאות 21-18 (8.11.2018) (להלן: עניין זנלכל)) – סבורני כי הדרישה לקיומם של סטנדרטים מינימליים אחידים לאספקת שירותים מוניציפליים לתושבי רשויות מקומיות רחוקה מלהיות מופרכת.
אין בידי לקבל טענה זו.
כעולה מהחלטתו של שר הפנים, עסקינן בסוגיה הנטועה עמוק במדיניות חברתית-כלכלית.
סוף דבר
הנני מציע אפוא לחברותיי כי נדחה עתירה זו. מאחר שהערנו את אשר הערנו בעניינו של מינהל תקין, ומכיוון שהעתירה העמידה לדיון נושא עקרוני בעל השלכות רוחב ותרמה לליבונו ולקידום תהליכים חשובים במשרדו של המשיב – אציע גם שלא נעשה צו להוצאות.
