רואה חשבון, עובד של רשם מאגרי המידע, עובד בבנק ישראל, אחות וטכנאי רנטגן בבית חולים – כל אלה כפופים לחובת סודיות אשר נובעת מעצם תפקידם.
לכן, העובדה שעל עובדי השב"כ חלה חובת סודיות, אינה מקימה, כשלעצמה, מחסום בפני מסירת עדות או מסמכים, באשר הזכות או החובה לשמור על סודיות עומדת עד לנקודת הזמן שבה נידרשת ראיה על פי דין, והיא נעצרת בפתח אולם בית המשפט (רע"א 8943/06 יוחנן נ' סלקום ישראל בע"מ, פ"ד סג(3) 88, 108 (2009); אלכס שטיין "חסיון בנק-לקוח בדיני הראיות" משפטים כה 45 (התשנ"ה)).
...
בהינתן האמור, סבורני כי החלטת בית המשפט קמא לחייב את המדינה לספק את המידע המבוקש במקרה זה אינה יכולה לעמוד, שכן המדובר באחד מאותם מקרים בהם היה על בית המשפט לקבוע כי במכלול הנסיבות המדובר בהזמנת עדות שאין מקום להיענות לה (בלשון סעיף 1(ב) לפקודת הראיות ש"אין בה צורך").
בנסיבות אלה סבורני כי ניתן להימנע מהזימון ככל שבית המשפט השתכנע כי אכן הוא חסר תוחלת.
לאחר בחינת טיעוני הצדדים בעניין זה, ובכלל זה שמיעת גורמי הביטחון במעמד צד אחד, השתכנעתי כי גם איזון זה מצדיק את המסקנה שלא היה מקום להורות על המדינה לגלות את המידע שברשותה במקרה דנן.
