חובת פירוט סעיפי חוק בכתבי טענות

מכאן שלעמדת התובעים, ככל שראשי הנזק השונים מוזכרים, ולו באופן חלקי כלשהוא, במסגרת כתב התביעה, הרי שאין מניעה לאפשר את התיקון, במיוחד שעה שהמדובר בנזקים כלליים שממילא אין חובה לפרט אותם בעת הגשת כתב התביעה.

תקנה 46 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות) קובעת כי: "בית המשפט רשאי בכל עת להורות כי יתוקן כל עניין בכתב טענות או כי יצורף בעל דין או יימחק שמו של בעל דין מכתב התביעה, לשם קיומו של הליך שפוטי ראוי והוגן, תוך היתחשבות, בין השאר, בהתנהלותו של מבקש התיקון, השלב הדיוני שבו מוגשת הבקשה, והמטרה שהתיקון המבוקש צפוי להשיג." הוראה זו חלה על התובענה הנדונה, אף שניפתחה בשנת 2003, וזאת מכוח הוראות המעבר שבתקנות.

באשר לתביעות העיזבון, בכתב התביעה נכתב כי "התובעים מעריכים את ההפסדים שלהם ואת הכאב שלהם עקב האירוע בסכום של 20,000,000 ₪ בגין כל אדם שנרצח, ולרבות עבור פיצויים עונשיים..." (סעיף 38); ובהמשך בית המשפט התבקש "לפסוק לתובעים פיצויים על מלא הנזקים ובסך הכול סכום של 20,000,000 ₪, בגין כל אדם שנרצח לפי הפרוט לעיל ו/או לפי כל חלוקה אחרת, זאת אומרת בסך הכל – 140,000,000 ₪ (סעיף 43, ההדגשה הוספה – א.ד.). אמירה זו, יכולה ללמד, גם אם בדוחק, על כך שמלכתחילה נתבע בכתב התביעה פיצוי בגין מותו של כל אחד מהמנוחים. בהנתן כי באשר לשלושת הילדים עילת התביעה היחידה היא תביעת העיזבון, הרי שנוסח כתב התביעה, מעורפל ולא בהיר ככל שיהא, יכול, גם אם בדוחק, ללמד על כך שהמדובר בתביעות עיזבון. המסקנה הנובעת מכך, היא שהתיקון אינו מרחיב את כתב התביעה המקורי אלא מבהיר אותו.

...

באשר לתביעות העזבון, בכתב התביעה נכתב כי "התובעים מעריכים את ההפסדים שלהם ואת הכאב שלהם עקב הארוע בסכום של 20,000,000 ₪ בגין כל אדם שנרצח, ולרבות עבור פיצויים עונשיים..." (סעיף 38); ובהמשך בית המשפט התבקש "לפסוק לתובעים פיצויים על מלא הנזקים ובסך הכול סכום של 20,000,000 ₪, בגין כל אדם שנרצח לפי הפירוט לעיל ו/או לפי כל חלוקה אחרת, זאת אומרת בסך הכל – 140,000,000 ₪ (סעיף 43, ההדגשה הוספה – א.ד.). אמירה זו, יכולה ללמד, גם אם בדוחק, על כך שמלכתחילה נתבע בכתב התביעה פיצוי בגין מותו של כל אחד מהמנוחים. בהינתן כי באשר לשלושת הילדים עילת התביעה היחידה היא תביעת העזבון, הרי שנוסח כתב התביעה, מעורפל ולא בהיר ככל שיהא, יכול, גם אם בדוחק, ללמד על כך שהמדובר בתביעות עזבון. המסקנה הנובעת מכך, היא שהתיקון אינו מרחיב את כתב התביעה המקורי אלא מבהיר אותו.

משזו המסקנה, מתייתר הדיון בטענותיהם האחרות של הצדדים.

סיכום על יסוד האמור, אני מקבל את הבקשה לתיקון כתב התביעה.

פיצוי בגין הפקדות בחסר לקרן פנסיה התובעת היתה זכאית להפקדות בקרן פנסיה כבר מיום העבודה הראשון אצל הנתבעת הילה (צו הרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה (להלן – צו פנסיה חובה)), וזאת מאחר והיתה קיימת לתובעת קרן פנסיה פעילה בחברת "הכשרה" (נספח א' – פירוט הפקדות מטעם חברת "הכשרה" וסעיף 13 לכתב התביעה; נספח ט"ו וסעיף 36 לתצהיר התובעת).

את רוב הטענות בכתב התביעה ואשר צוינו בכתבה, הוכיחה התובעת מבחינה עובדתית, ולאור קביעותינו לעיל – יש אמת בפירסום.

...

מכאן שהתביעה שכנגד שהגישה נורית – נדחית.

כן נדחות טענות הקיזוז שהעלו הנתבעות בענין זה. סיכום לאור כל האמור לעיל, אנו מחייבים את הנתבעות לשלם לתובעת תוך 60 ימים מעת שיומצא להן פסק הדין את הסכומים הבאים: הנתבעת הילה: הפרשי שכר – סך של 60,786 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.3.17.

לא מצאנו לחייב את נורית לשלם לתובעת הוצאות בשל דחיית התביעה שכנגד.

על פי סעיפים 13 ו- 14 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018, אין הכרח לציין בכתב ההגנה את סעיפי החוק עליהם יבקש הנתבע להסתמך בהגנתו, ואין מדובר בחידוש, שכן גם על פי תקנה 74(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד – 1984 לא היה מקום לציון סעיפי חוק בכתבי הטענות (ראו: ע"א 7183/13 אסתר ברק נ' דלתא קפיטל גרופ בע"מ, עו"ד אריק אמיר, בתפקידו ככונס נכסים (12.7.15); ע"א 6157/08 ח'לפו נ' הלון (5.9.2011), שם נאמרו הדברים ביחס לכתב תביעה).

איני סבורה שיש בטענה זו כדי להטיות את הכף לטובת המבקש, בבקשה זו לסעד זמני, משום שאפשר כי העובדה שזכויות הבנייה בגג נרשמו במפורש בהסכם משנת 2003 ולא צוינו כלל בהסכם משנת 2016 נובעת מכך שההסכם המאוחר נערך לאחר רישום הבית המשותף, ולכן לא מצאו מנסחי ההסכם מקום להתייחס בו לגג המוצמד ולזכויות הבנייה, משום שהדברים מפורטים בצו רישום הבית המשותף, ובתקנון המוסכם.

בעיניין זה אפנה לע"א 402/80 "אתגר" נ' מ.ד.א. החזקות ונכסים, פד לה (3) 309, 316 שם ציין כב' השופט (כתארו אז) שמגר כי: "תקנה 50 לתקנות המקרקעין (ניהול ורישום) תש"ל-1969, קובעת, כי בקשת הרישום בפנקס הבתים המשותפים תלווה בתשריט של הבית, שאושר על-ידי הוועדה המקומית לתיכנון ובניה או בתשריט אחר (הדגשות במקור – א"ר), הנותן תמונה נאמנה של הבית ודירותיו להנחת דעתו של המפקח. משמע, כי אין חובה להביא לפני המפקח תכנית, שאושרה על-ידי הוועדה המקומית דוקא, וממילא מנתקות אפוא התקנות, מבחינה משפטית ומעשית גם יחד, את הקשר האפשרי בין חוקיותם של הליכי התיכנון לבין קיומם של הליכי הרישום בפנקס הבתים המשותפים. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף לאור נוסחה של תקנה 51 לתקנות הנ"ל, לפיה חייב המפקח לתת צו רישום בפנקס הבתים המשותפים, אם נתמלאו התנאים הקבועים בסעיף 143 לחוק המקרקעין, ואם הבית ראוי להרשם בפנקס הבתים המשותפים, כאמור בסעיף 142 לאותו חוק. שתי הוראות אלו גם כן אינן יוצרות זיקה כלשהיא לדיני התיכנון והבניה". אציין כי חרף ביקורת שמתח בית המשפט העליון על הלכה זו, ועל נוסח תקנה 50 לתקנות המקרקעין (ניהול ורישום) תש"ל – 1969, ברע"א 9552/06 סטרולוביץ נ' לזרוביץ (25.5.08) הרי שגם מאוחר יותר, כשתוקנו תקנות המקרקעין (ניהול ורישום) תשע"ב – 2011 לא נקבע כי התשריט המוגש למפקח על רישום מקרקעין חייב להיות תואם את התוכנית שקבלה היתר בניה, והנוסח שאומץ בתקנה 54 (ב) (1) הוא כדלקמן: "תשריט הבית, מאושר על ידי מוסד תיכנון, או תשריט אחר הנותן, להנחת דעתו של המפקח, תמונה נאמנה של הבית ודירותיו"; אף אם אותו מחסן ניבנה רק על מנת לשמש "קולב" לשם הצמדת הגג וזכויות הבנייה העתידיות אין בכך מאום, כל עוד המחסן היה ראוי להרשם כיחידה עצמאית, גם אם קטנה במידותיה.

...

ראו לעניין זה ע"א 1781/13 פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניה בע"מ נ' כהן מלי ו 246 אח'(15.07.2015) בו התייחס כב' השופט י' עמית, בין היתר, לשימוש בטכניקת "הקולב המשפטי": "על רקע האמור לעיל, באה לעולם טכניקת "הקולב המשפטי". טכניקה זו, הוכרה בפסיקה כלגיטימית (אך ראה עניין עזבון קליין בפסקה 36, שם נמנע בית המשפט מלנקוט עמדה לגבי טכניקה זו), והיא מאפשרת לקבלן-המוכר לרשום "תא" מסוים כ"דירה" ולהצמיד אליה שטחים ויחידות נוספות (יהושע ויסמן "הצמדות בבתים משותפים" עיוני משפט י 611, 613 ה"ש 14 (תשמ"ה) (להלן: ויסמן בתים משותפים).

לאור כל האמור לעיל, ברור מקל וחומר שאין מקום להורות על הריסת הבניה והחזרת המצב לקדמותו.

לאור כל האמור, אני דוחה את הבקשה לסעד זמני.

כן טענה סוכנת הביטוח כי דין התביעה להדחות אף לגופה מהטעמים שיפורטו להלן בתמצית: בעקבות פניה של התובע בחודש 04/2016 הפיקה לו סוכנת הביטוח תעודת ביטוח חובה לרכבו, וכן הצעה לרכישת פוליסת ביטוח רכוש צד ג' לתקופה שמיום 1.5.16 ועד ליום 30.4.2017 (להלן: "ההצעה לביטוח" או "ההצעה").

התניית תוקפו של הכסוי הבטוחי בהמצאת אישור העידר תביעות מהוה מידע מהותי שהיה על סוכנת הביטוח להבהיר לתובע, ולוודא שהתובע הבין את המשמעות הנובעת מכך, וכי הוא מילא אחר התנאי הנידרש, ראו תא"מ 26331-03-13 (שלום ת"א) רייף נ' אר-פור-פט (2012) בע"מ (נבו, 2.2.2017): "במסגרת חובת הגילוי המוגברת המוטלת על חברת ביטוח ובהתאם על סוכניה, אין המבטח יכול לצפות שהלקוח המבקש לרכוש ביטוח יבין בעצמו שקיים תנאי לקיומו של כסוי בטוחי מבלי ליידע אותו בדבר התנאי האמור ומבלי לוודא שהלקוח מילא אחר התנאי המוקדם לכסוי הבטוחי". סוכנת הביטוח לא צירפה כל ראיה או תעוד לקיום השיחה שהתנהלה בינה ובין התובע ולהסברים שנמסרו לו לטענתה, וזאת, על אף ההנחיות בחוזר ביטוח 2020-181 שפירסמה רשות שוק ההון ביטוח וחיסכון (להלן: "ההנחיות" או "הנחיות הפיקוח") המנחות את סוכני הביטוח לתעד בכתב או בדרך אחרת את מסירת פרטי המידע המהותי למועמד לביטוח (ראו סעיף 10א(1) להנחיות).

המדובר בטענה חדשה שלא בא זכרה בכתבי הטענות ובתצהירים, שהוגשו מטעם סוכנת הביטוח, היא מהוה הרחבת חזית אסורה ודי בכך לדחותה (ראו, למשל ע"א 441/88, ירחי נ' גולדברגר פ"ד מג(4) 378, 348 (1989), ע"א 6799/02, יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ פ"ד נח(2) 145 (2003)).

...

טענות סוכנת הביטוח בתמצית דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות או שיהוי רב, בשים לב לכך שהתביעה הוגשה בחלוף 4 שנים ממועד האירוע הביטוחי, ולאחר שפג תוקף הביטוח האחריות המקצועית במסגרתו הייתה מבוטחת סוכנת הביטוח.

דין הטענה להידחות שכן לא הייתה מוטלת על התובע כל חובה שבדין לצרפה להליך.

התביעה כנגד חברת הביטוח נדחית.

התובע ישלם לחברת הביטוח הוצאות משפט הכוללות שכר טרחת עו"ד בסך של 5,000 ₪.

] [21: יוער כי לא ברור מגירסת אילנה האם הלקוחות שהעבירה לסוכנות היו לקוחות חדשים שטרם נקלטו במערכת של המעסיק הקודם כפי שטענה בכתב התביעה שכנגד (סעיפים 17-18) או שמא מדובר בלקוחות שהיו כבר במערכת של המעסיק הקודם שלה, כפי המשתמע מתכתובת הוטסאפ.

התביעה שכנגד האם אילנה זכאית לפצוי בגין אי מתן הודעה לעובד? על פי הוראות סעיפים 1 ו-3 לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 (יכונה להלן: "חוק הודעה לעובד"), מוטלת על מעסיק חובה למסור לעובד הודעה בכתב על תנאי העבודה בתוך 30 ימים מיום שהעובד החל לעבוד אצלו.

זאת ועוד, ניתנה החלטה לפיה לא תותר הרחבת חזית מעבר לזו שנקבעה בכתבי הטענות.

תובע אינו יכול להסתפק בטענה שהנתבע הוציא עליו דיבה, והוא חייב לציין בכתב תביעתו את "פירוט המילים, בכתב או בע"פ, שבהם השתמש הנתבע". כאשר לשון הרע נאמרה בעל פה, על התובע לציין בכתב תביעתו את המילים המדוייקות שנאמרו, והוא אינו יכול להסתפק במסירת תוכנן" (ציטוט מתוך ספרו של אורי שנהר, דיני לשון הרע (1997), עמ' 421, אשר הובא בע"ע (ארצי) 7192-02-13 די.אס. פי גרופ בע"מ - אלי אסולין (16.09.2013), סעיף 12 לפסק הדין, ההדגשה הוספה (להלן: "פסק דין ד.אס.פי")).

...

סוף דבר התביעה לפיצוי ללא הוכחת נזק מכוח חוק עוולות מסחריות – מתקבלת.

התביעה לפיצוי בגין אבדן עמלות בהווה ובעתיד וכן התביעה לפיצוי מוסכם כאמור בהסכם הסודיות, נדחות.

התביעה שכנגד בגין אי תשלום הפרשי עמלות וכן התביעה לתשלום פיצוי ללא הוכחת נזק מכוח חוק איסור לשון הרע ועגמת נפש – נדחות.