חובת פירוט בתצהיר תמיכה בבקשה להארכת מועד ערעור

זאת, היות ופסק הדין עומד "בנגוד לחוק ולתקנות", ועל פי הכללים שנקבעו בחוק היתקיימו יחסי עבודה בינו לבין המשיבים, ובית הדין האיזורי טעה בכל קביעותיו; בית הדין האיזורי השחיר את פניו והאשים אותו בהאשמות אשר מטילות בו דופי, וגם מטעם זה חובה לאפשר לו לערער על פסק הדין.

המנעות מהגשתו של תצהיר לתמיכה בבקשות מסוג זה, יש ותביא, כשהיא לעצמה, לדחיית הבקשה: "במקרה הנידון, נוכח העובדה שהבקשה נסמכה על טענות עובדתיות, היה על המערערת לתמוך אותה בתצהיר שבו יפורטו הסיבות שמנעו מהבעלים והמנהל של המערערת ומבא כוחה לטפל בהגשת העירעור, או לכל הפחות בהגשת בקשה להארכת מועד. אמנם, לבקשה להארכת מועד צורף תצהיר של מנהל המערערת, אולם בתצהיר לא פורטו כלל עובדות מידיעתו האישית, אלא נאמר בו באופן סתמי כי "האמור בבקשה נכון לפי מיטב ידיעתי הבנתי ואמונתי", ללא איבחנה בין עובדות שעליהן עליו להצהיר כאמור מידיעתו האישית לבין טענות אחרות שהועלו בבקשה, כגון טענה לעניין סכויי העירעור.

...

כאמור לעיל, ביום 22.9.2019 ניתן פסק הדין בגדרו נדחתה התביעה במלואה, תוך שנקבע כי "ממכלול הראיות עולה כי קיימים סממנים המתאימים לניהול עסק עצמאי ואינם מתאימים להתנהלות של עובד שכיר". כפי העולה מפסק הדין, הסכם ההתקשרות נערך פורמאלית בין רעייתו של המערער לבין המשיבה 1, אולם ההתקשרות האמתית הייתה בין המערער לבין המשיבים.

בתגובה, המשיבים טענו כי יש לדחות את הבקשה היות ולא נתמכה בתצהיר; הגשת הערעור לכשעצמה תמוהה, שעה שהמערער עצמו הסכים לקביעות שבפסק הדין, ואף עשה בהן שימוש במסגרת הליך אחר בין הצדדים (תא"מ (שלום פ"ת) 41054-01-19 ביטוח בטוח א.ס סוכנות לביטוח פנסיוני (2016) בע"מ נ' גור), במסגרתו נתבעת רעייתו של המערער לשלם כספים למשיב 1; הנתונים שהוצגו בבקשה אודות מצבו הכלכלי והבריאותי של המערער אינם נכונים; התנהלותו של המערער מהווה ניסיון מצדו "להתל בבית הדין" ונמשכת מאז ההליך שנוהל בפני בית הדין האזורי; המערער ורעייתו הונו את הרשויות, כך שבעוד המערער מקבל קצבת נכות כמי שאינו עובד, הוא מנהל את עסקו על שם רעייתו, למרות שבפועל הוא זה שמנהל ועובד בעסק.

אין בידינו לקבל את טענת המערער בנוגע לחובת הגשת תצהיר בתמיכה לבקשה למתן ארכה להגשת ערעור, עת מוגשת בקשה זו לבית הדין הארצי.

בהנחיות נשיאת בית הדין הארצי לעבודה בעניין סדרי דין, אשר פורסמו ביום 29.8.2018, נקבע מפורשות כי בקשה להארכת מועד לנקיטת הליך בעקבות פסק דין או החלטה (כגון ערעור או בקשת רשות ערעור) תוגש בצירוף "תצהיר לתמיכה בעובדות האמורות בבקשה". סוף דבר לא מצאנו כי המערער הצביע על "טעמים מיוחדים" כלשהם, המצדיקים מתן ארכה להגשת הערעור, ומשכך בדין נדחתה בקשתו בהחלטת הרשמת ויש להותירה על כנה.

הערעור נדחה.

על כן הגיש המערער בקשה להארכת מועד להגשת ערעור נתמכת בתצהיר.

באשר לטענה בדבר חובת האזהרה – הועדה לא היתה צריכה להזהיר את המערער שעה שהצליחה לבצע בדיקה למרות חוסר שתוף הפעולה.

טענות המערער ביחס לאי הבנת המכתב אינן עולות בפני עצמן כדי טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד אולם משקלן המצטבר יחד עם הסיכוי המשפטי של העירעור ברכיבים המפורטים לעיל וכן בעיקר מאחר ודחיית העירעור משמעה סתימת הגולל בפני המערער בכל הנוגע לקיצבת נכות כללית משעה שהוא כבר אחרי גיל פרישה, מטים את הכף לטובת קבלת הבקשה להארכת מועד.

...

עוד יצוין כי בית הדין הארצי בבר"ע 31565-03-20 כוכבי נ' המוסד לביטוח לאומי (13.9.20) חזר וקבע כי : "אלא שהמסקנה כי הערעור הוגש באיחור אינה צריכה להביא למסקנה כי בהכרח יש לדחותו, שכן עומדת למבקש האפשרות להגיש בקשה להארכת המועד להגשת הערעור." (סעיף 34 לפסק הדין).

לסיכום, בהחלטת הוועדה נפלה טעות משפטית ביחס לקביעותיה באשר לצוואר, גב, גב תחתון, כתף שמאל משעה שלא הזהירה את המערער ביחס לשיתוף הפעולה הלקוי והשלכותיו.

סוף דבר – עניינו של המערער יוחזר לוועדה לעררים (ביטוח נכות) בהרכבה הנוכחי אשר תשקול עמדתה מחדש באשר לצוואר, גב, גב תחתון, כתף שמאל וזאת לאחר שתזהיר את המערער.

על כן הגיש המערער בקשה להארכת מועד להגשת ערעור נתמכת בתצהיר.

להלן אפרט קביעתי זו. המועד הקובע להגשת ערעור על החלטת ועדה רפואית נקבע בתקנות הביטוח הלאומי (מועד להגשת ערעור על החלטות מסוימות), תשל"ז – 1977.

אחת מהחובות המוטלות על הועדה הרפואית לעררים בהיותה גוף מעין שפוטי היא חובת ההנמקה, אשרה הנה חיונית גם על מנת לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה (דב"ע (ארצי) שם/1318-01 עטיה – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60).

...

גם אם אקבל את תצהירו של המערער כפי שהוא אקבע כי הערעור הוגש במועדו, הרי שבחינת הערעור לגופו מביאה למסקנה כי יש לדחותו.

אין בידי לקבל את טענת המערער כי בכך שציין "כל זאת בנוסף לשאר המחלות ממנו סובל." מעלה כי טען ביחס לכל מחלותיו.

סוף דבר – הערעור נדחה.

אין בידי לקבל גרסה זו. ראשית הנתבע לא עמד בחובת פירוט המוטלת לפתחו של מי שטוען לגניבת שיק החתום בידי מושכו והסתפק בהעלאת גרסה סתמית וכללית.

הנתבע לא פירט את זהות הצד השני לעסקה ונמנע מלסמנו לעדות על מנת לתמוך בגירסתו באשר לעסקה הצפויה שלטובתה חתם מבעוד מועד על מספר שיקים.

התובע אף העיד כי במועד הרלוואנטי ביקש ליצור קשר עם הנתבע ואף שוחח עם אמו – טענה שאף קיבלה חזוק בתצהיר הנתבע אשר צורף להתנגדות ולבקשה להארכת מועד.

הסכום אשר הופקד בקופת בית המשפט יועבר לידי התובע ויעודכן על ידו בתיק ההוצל"פ. הנתבע יישא בהוצאות התובע בגין ניהול הליך זה לרבות אגרת משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,000 ₪ זכות ערעור כחוק.

...

אין בידי לקבל גרסה זו. ראשית הנתבע לא עמד בחובת פירוט המוטלת לפתחו של מי שטוען לגניבת שיק החתום בידי מושכו והסתפק בהעלאת גרסה סתמית וכללית.

לאור כל האמור לעיל, הנני מורה על דחיית ההתנגדות ושפעול הליכים בתיק ההוצאה לפועל המקושר.

משכך, גם על בעל דין הפונה בבקשה להארכת מועד להגשתו של הליך ערעורי בטרם חלוף המועד להגשתו, ובודאי כזו המוגשת ב"דקה ה-90", חלה החובה לפרט את הנימוקים העומדים בבסיסה כדבעי תוך תמיכתם בתצהיר כדין (ראו מהעת האחרונה: בש"א 3474/21 ‏ברוש נ' כליפה [פורסם בנבו] (23.5.2021); בש"א 3523/21 קוריאה מוטורס ישראל בע"מ נ' אונגר [פורסם בנבו] (23.5.2021); בש"א 3844/21 פלוני נ' בי"ח מקסד [פורסם בנבו] (2.6.2021); בש"א 3964/21 פלוני נ' פלוני [פורסם בנבו] (8.6.2021))." נקודת המוצא בבקשה להארכת מועד, כפי שהתגבשה בפסיקה, ומובאת בהרחבה בהחלטת בית המשפט העליון בבש"א 5636/06 נשר נ' גפן (23.8.06) הנה כי: "מחד גיסא, הכלל הנו כי על בעל דין לקיים את המועדים הקבועים בדין. כלל זה מושתת על עיקרון סופיות הדיון והצורך בהצבת גבול להתמשכות ההליכים...מאידך גיסא, קיימות נסיבות חריגות בהן מוצדק לאפשר את הגשת ההליך באיחור, באופן המונע תוצאה שרירותית ונוקשות יתרה בהפעלתם של סדרי הדין. בהתאם לכך, מאפשרת תקנה 528 הארכת מועד להגשת הליך באיחור, בהתקיים "טעמים מיוחדים שיירשמו". באשר לטעמים המיוחדים, קובע בית המשפט העליון, בעיניין נשר כי: "אין חולק כי במסגרת בחינת קיומם של טעמים מיוחדים להארכת מועד, מייחס בית-המשפט משקל למידת האיחור בהגשת ההליך. ככל שמתארך משך האיחור, כך תהא נטייתו של בית-המשפט לסרב לבקשה להארכת מועד... טעמים מיוחדים כאמור ייבחנו לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו. לצד משכו של האיחור יש ליתן את הדעת למכלול שיקולים ובהם: האם הבקשה להארכת מועד הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ההליך; מהות הטעם שהציג המבקש להגשתו של ההליך באיחור; מידת ההסתמכות של בעל הדין שכנגד על האיחור; וכן סכוייו הלכאוריים של ההליך לגביו מוגשת הבקשה להארכת מועד." ראו גם: רע"א 10035/06 גאון נ' שחר (10.5.07); רע"א 2184/12 מיכלוביץ נ' א. אספקה וטרינארית בע"מ (29.8.12); ע"א 6842/00 ידידה נ' קסט פ"ד נה(2) 904 (2001)).

...

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי לא הוכח קיומו של "טעם מיוחד". טענות המבקשת הן כי האיחור נעוץ בסיבות הקשורות בה, טעמים, אשר ככלל אינם מהווים "טעם מיוחד": "ככלל נקבע, כי טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד הינו קיומן של נסיבות חיצוניות שאינן בשליטת בעל דין .., ואילו מקום בו טעמי האיחור נעוצים בבעלי הדין עצמם או בבאי כוחם, לא יהיה בדרך כלל צידוק להארכת המועד שהוחמץ" בש"א 954/11 הוליס תעשיות בע"מ נ' מדינת ישראל (14/3/2011).

יש לדחות את הבקשה גם משום שהמבקשת כלל לא התייחסה בבקשה לסיכויי הערעור, ובזהירות המתבקשת אציין כי סיכויי הערעור אינם גבוהים משום שכלל הוא, כי בשל טיבו של ההליך, לא תתקבלנה בקשות למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות, אלא במקרים חריגים ביותר בהם נפל פגם מהותי הדורש את התערבותה של ערכאת הערעור (רע"א 4570/06 אורון אסולין נופש תיירות נופש נ' דפנה בן חיים; רע"א 2095/15 אולמי נפטון בע"מ נ' משיח).

סיכומו של דבר, משלא נמצא טעם מיוחד המצדיק סטייה מהמועד הקבוע בתקנות סדר הדין, אני דוחה את הבקשה.