חובת עירייה להצבת אזהרות בטיחות

חילוקי הדיעות בין בעלי-הדין מהם אפוא חילוקי הדיעות בין בעלי-הדין? העותרות גורסות כי חובה היא המוטלת על העיריות המשיבות להביא לכך שכל השלטים המוצבים מטעמן בתחומיהן ישאו כיתוב בערבית בצד הכיתוב בעברית.

ואולי לא הוגש כל תצהיר משום שאין נהגים ערבים אשר נתקלו בקושי של-ממש כטענת העותרת 2? הוא הדין בטענת העותרות - זו הפעם טענה המנוסחת בזהירות רבה יותר - ולפיה "על הרשויות המקומיות מוטלת חובה להקנות לדוברי הערבית גישה נאותה למוסדות הערוניים באמצעות שלוט בשפתם, וזאת כדי לאפשר לאזרחים אלו מיצוי שווה של השירותים הניתנים על ידן", וכי חובה זו מקבלת מישנה-תוקף "כאשר מדובר בשלטי אזהרה, שכן אי הבנתם של שלטים ממין זה מסכנת את בטיחותם של האזרחים הערבים". ואולם גם כאן לא טרחו העותרות לעשות קונקרטיזציה של טיעוניהן.

...

סוף דבר אם תישמע דעתי כי אז ביטלנו את הצו על-תנאי ודחינו את העתירה.

חברתי מונה שורה ארוכה של דברי-חוק ומבקשת היא להסיק מהם מסקנה שהיא מסיקה; ואילו אני אומר: איפכא מסתברא.

המסקנה היא, איפוא, כי בעוד שהעברית היא הלשון הרשמית הראשונה של מדינת-ישראל, בהיותה השפה הלאומית של הרוב, הרי שמעמדה של הערבית כשפה רשמית על-פי סימן 82 המתוקן נועד לקיים את חופש הלשון, הדת והתרבות של המיעוט הערבי.

אחריות העיריה על רשות עירונית מוטלת חובת זהירות מושגית, המעוגנת בדין (פקודת העיריות [נוסח חדש]) ובפסיקה, לדאוג לבטיחות הדרכים ולמניע ת מכשולים שעלולים לסכן את שלום הציבור ובכלל זה העוברים והשבים.

ראה לעניין זה "...מקום שקיימים שקע, בור או פגם אחר בכביש צבורי שבתחומי העיריה אשר מהוים סכנה למשתמשים בו, תהא העיריה חייבת כלפיהם לנקוט אמצעי זהירות סבירים, אשר בכוחם להסיר את הסכנה או לפחות להרחיקה וזאת ע"י ביצוע תיקון נאות תוך זמן סביר, גידור המקום, הצבת תמרור אזהרה או כיוצא באמצעים אלו" (ע"א 176/59 עירית ת"א נ' ישראל ראש חודש וערעור שכנגד, פד"י ט"ז (1) 300 ).

...

בהקשר זה אציין כי איני מקבלת את טענת הנתבעת כי התובע הרחיב חזית בטענה כי לא היתה תאורה מספקת.

התובע סיים את לימודיו כהנדסאי טכנולוגיית מים, ולכן אני מקבלת את הטענה כי לצורך חישוב הפסד העתיד, יש להעמיד את בסיס שכרו של התובע על השכר הממוצע במשק העומד על סך של 10,428 ש"ח. לעניין זה אציין כי אכן עולה כי התובע עובד כמנהל חנות ברשת פוקס וכי הוא מצליח בעבודתו ומסופק ממנה ואף הגדיל את כושר השתכרותו מאז התאונה.

סיכומו של דבר: התובע זכאי לפיצוי בסכומים הבאים: הפסד השתכרות לעבר+ פנסיה וריבית 47,660 הפסדי השתכרות לעתיד + פנסיה 165,057 כאב וסבל 50,000 הוצאות רפואיות עבר + עתיד+ניידות 5,000 עזרת צד ג' עבר + עתיד + הוצאות ניידות 50,000 סה"כ 317,717 ₪ מהסכום המתקבל יש להפחית אשם תורם של 30%= 222,402 וכן יש להפחית קצבה מהמלל בסך של 10,200 ₪ = 212,202 מכאן, סך הפיצוי המתקבל עומד על סך של 212,202 ₪.

על כן הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בסך של 212,202 ש"ח. לסכום זה יתווספו הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בשיעור כולל של 24%.

התובעים טוענים, כי היה על הנתבע ו/או הערייה להציב שלטי אזהרה מכוח הוראת תקנה 7 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודה על גגות שבירים או תלולים), התשמ"ו-1986 הקובעת, כי "במקומות הגישה והעלייה לגג שביר יוצגו שלטי אזהרה עליהם ייכתב באופן ברור לעין "זהירות, גג שביר". אלא, שכפי שצויין, לגג המבנה שבו פעל המוסך לא הייתה קיימת דרך גישה מסודרת, והדרך היחידה להגיע לגג הייתה דרך חתחתים מאולתרת.

העולה מכל האמור הוא, שלא מצאתי כי הייתה מוטלת על הנתבע, או על הערייה, חובה לדאוג לכך שהגג יהיה מגודר או שיוצבו מסביבו שלטי אזהרה.

...

כל השיקולים לעיל הביאו אותי לכלל מסקנה כי בנסיבות המקרה שלפנינו, יש להעמיד את הפיצוי המגיע לתובע על סכום של 1,000,000 ₪.

סוף דבר תביעת התובעים נגד נתבעים 1 ו-2 נדחית.

הודעת צד ג' שהעירייה הגישה נגד איילון ומגדל נדחית.

בהקשר זה יפים הדברים שנאמרו בפס"ד "ולעס": "בדין ציין בית-המשפט המחוזי כי הגנה מוחלטת לבטחון המבקרים בתחנת האוטובוסים אינה אפשרית. אכן, לא ניתן, ולא סביר, לידרוש מאגד למנוע כל ארוע עברייני המתרחש בתחנה .... אולם שיקולים אלה מקומם כאמור בשלב הבדיקה של השאלה אם הפרה אגד את חובת הזהירות המוטלת עליה. בשלב זה אין אנו עוסקים אלא בשאלה אם הייתה מוטלת על אגד חובת זהירות קונקרטית". כאן, חשוב להבהיר כי החובה המוטלת על פי דיני הרשלנות אינה לתוצאה אלא למאמץ: "דיני הרשלנות מבוססים על עיקרון האשמה ולא על אחריות מוחלטת ... ההנחה שהאמצעים אשר המזיק צריך לנקוט אינם חייבים להסיר את הסיכון, אלא אמצעים שסביר לנוקטם בנסיבות העניין" (ע"א 4025/91 צבי נ' ד"ר קרול, פ"ד נ(3), 784) בעיניין זה, טען התובע שהעירייה הפרה את חובתה בכך שלא סיפקה מאבטחים, שומרים או אנשי מישטרה, ובנוסף טען, בחצי פה, כי היא לא דאגה למעקה בטיחות או אזהרה מפני הסכנות האורבות לבאי העירייה.

הוא הדין גם לגבי עניין אי הצבת מעקה בטיחות ואי הצבת אזהרה, לא הוכח כי בנסיבות המקרה, אילו היה מוצב מעקה היה בכך כדי למנוע התפרצות ההמון ומניעת נפילת התובע.

...

בית המשפט קבע, כי התשובה לשאלה זו צריכה, בסופו של דבר, להינתן על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה, ולאור מספר מבחנים שנקבעו, ובהם: "האם היה הנתבע מודע להתרחשות הקרבה של המעשה העברייני (בהקשר זה יש לבחון לא רק את הספונטניות והפתאומיות של המעשה העברייני עצמו, אלא גם את התנהגותו של העבריין עובר למעשה); האם התרחשו בעבר במקום האירוע אירועים דומים; האם שכיחים באותה סביבה מעשים פליליים; האם המעשה העברייני שארע הינו מעשה שגרתי או שמא היה חריג באופיו; האם היה הנתבע בעל השליטה והפיקוח על העבריין או על מקום הביצוע; האם, בהתחשב במהות היחסים בין בעלי הדין, יכול היה התובע להסתמך, באופן סביר, על כך שהנתבע ינקוט באמצעי זהירות סבירים לשמירת בטחונו מפני עבריינים ...; האם ניתן ללמוד על קיומה של החובה מכלל הנסיבות האחרות של המקרה" עוד נקבע בפס"ד "ולעס", כי משנשקלו כל השיקולים הנ"ל, ייבחנו, בנסיבות המתאימות, גם שיקולים של מדיניות ציבורית אשר בגינם עשוי בית המשפט להימנע מלקבוע, כי בין הצדדים קיימת חובת זהירות.

בנסיבות המקרה שלפנינו, ובהנחה שגרסת התובע בכל הנוגע לנסיבות התרחשות התאונה מתקבלת, וגם אם נניח שלא הוצב כוח אדם לשמירה על בטחון המבקרים, לא שוכנעתי כי היה בהצבת מאבטחים או שומרים נוספים כדי למנוע התרחשות אירוע התקיפה.

סיכום לאור כל האמור לעיל, ומשלא הצליח התובע להוכיח נסיבות התרחשות התאונה, דין התביעה להידחות.

בבריכת המלון לא נמצא כל ליקוי בטיחותי – המלון פועל לפי התקנות הרלבנטיות לרשוי עסקים ובריכות שחייה, מציב שלטי אזהרה ובטיחות ומחזיק אישור להפעלת הבריכה.

לא תתכן מחלוקת של ממש על כך שבעל מקרקעין, כמו גם המחזיק במקרקעין, חב בחובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי אורחיו והמבקרים בחצריו, מלבד במקרים שבהם מדובר בסיכונים יומיומיים שאינם בגדר הצפיות המטילה חובת זהירות קונקרטית למבקרים המוזמנים לשטחו (ראו למשל ע"א 780/86 מועלם נ' רשות הפיתוח, פ"ד לא (2) 630, 636; ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113, 126 ; ע"א 862/80 עריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז (3) 757; ע"א 243/83 עריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט (1) 113).

...

אילו הייתי מוצאת שיש לקבל את התביעה, הייתי פוסקת לתובע פיצוי בסכום של 25,000 ₪ בלבד בערכי יום מתן פסק הדין, בגין נזק לא ממוני, וזאת בשל חוסר הנוחות שנגרם לתובע במהלך חופשתו בגין הפציעה הקלה.

סיכום אשר על כן אני דוחה את התביעה.

התובע ישלם לנתבעות הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד, בסכום כולל של 2,500 ₪, וזאת בתוך 30 ימים.