המבקשת טענה כי בסעיף 3ה(ב)(2) לצוו בריאות העם (נגיף הקורונה החדש) (בידוד בית והוראות שונות) (הוראת שעה), תש"ף – 2020 (להלן – צו בריאות העם) שמכוחו מוטלת החובה לעטות מסכה, נקבע כי החובה אינה חלה על "אדם שמחמת מוגבלות נפשית, שכלית או רפואית מתקשה באופן משמעותי או שנמנעת ממנו עקב מוגבלותו האמורה, לכסות את האף ואת הפה ...."; החריג על פי סעיף 3ה(ב)(2) לצוו בריאות העם אינו מותנה בהצגת אישור רפואי, ומכל מקום המבקשת הציגה מיסמך רפואי המעיד על מוגבלותה; בהוראת סעיף 3ה(ב)(2) לצוו בריאות העם ערך משרד הבריאות, שהוא הגורם המוסמך ובעל המומחיות בעינייני בריאות, איזון בין השמירה על בריאות הציבור לבין המצבים החריגים המצדיקים מתן פטור מעטיית מסכה; בהתאמה להוראות הדין, משרד החינוך קבע נהלים פנימיים המכונים "אורחות החיים בבית הספר לתקופת הקורונה", וביחס לעטיית מסכה נקבע בסעיף ד' להוראה בעיניין "עטיית מסכה פה ואף" כי "אדם שמחמת מוגבלות נפשית, שכלית או רפואית מתקשה באופן משמעותי או שנמנעת ממנו עקב מוגבלותו האמורה, לכסות את הפה ואת האף, פטור מעטיית מסכה"; נוכח הוראות צו בריאות העם, שאומצו בנהלים הפנימיים של משרד החינוך, ההוראה שניתנה שלפיה המבקשת לא תלמד בהוראה פרונטאלית אלא בהוראה מרחוק בלבד מנוגדת להוראות הדין ומהוה חריגה מובהקת מסמכות; משרד החינוך אינו מוסמך לקבוע, בנגוד להוראות הדין, כי נשקפת כביכול סכנה בריאותית מן המבקשת בעצם העובדה שאינה עוטה מסכה, בנגוד לאיזון שנערך בהוראת צו בריאות העם על ידי הגורם המוסמך – משרד הבריאות; נוכח העובדה כי החלטת משרד החינוך מנוגדת לדין ונתקבלה בחריגה מסמכות היא חורגת גם ממיתחם הסבירות; מעבר לכך, ההחלטה פוגעת במבקשת בשל מוגבלותה, ומהוה הפרה של הוראות חוק שויון זכויות לאנשים עם מוגבלות; מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת.
לסיכום קבע בית הדין כי "חובה על משרד החינוך שלא לאפשר למורה ללא מסיכה ללמד תלמידים, לא כל שכן תלמידים בבית הספר היסודי שעדין לא חוסנו"; "המבקשת לא הוכיחה זכות לכאורה, מאזן הנוחות מצביע על כך שקיבלת הבקשה שתאפשר למבקשת ללמד ללא מסיכה, עשויה לגרום לנזקים גבוהים יותר מאשר הנזק שייגרם, אם ייגרם למבקשת"; ".. בשים לב לחלופה הראויה שהוצעה למבקשת, תוך מיזעור נזקיה, ...דין הבקשה להדחות".
בית הדין הוסיף וקבע כי בתקופת הקורונה על בתי המשפט ובתי הדין לדאוג לאנטרס הצבורי כאשר יש היתנגשות בין זכויות.
...
בהתחשב בעובדה שקביעותיו של בית הדין האזורי הן לכאוריות בלבד, הגעתי לכלל מסקנה כי במכלול הנסיבות נכון יותר שלא לדון בערעור על החלטת בית הדין האזורי, אלא שבית הדין האזורי יקדם את הדיון בהליך העיקרי, כך שהכרעה בו תינתן בתוך פרק זמן קצר יחסית.
נוכח האמור, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור.
בית הדין האזורי ייתן הנחיות בנוגע לקידום הדיון ההליך העיקרי, כך שהוא יושלם בהקדם, לאחר שהצדדים יפרשו לפני בית הדין האזורי תשתית ראייתית וכן טיעונים משפטיים מלאים ומקיפים להכרעה בסוגיות העומדות להכרעה בהליך זה.
סוף דבר – בכפוף לכל האמור לעיל בקשת רשות הערעור נדחית.
