להמחשת עוצמת החובה הוא אף מצטט פסיקה המדברת על: "אמון בלי מצרים" וכן: "הנאמנות ללקוח היא הדיברה הראשונה מן הדיברות שניתנו לעורכי-הדין".
יישום חובותיו המוגברות של עורך הדין מחייב קביעה לפיה בבואו לערוך הסכם חייב הוא לעשות את המיטב על מנת להגן על זכויות וכספי מרשו ולצמצם את סיכוניו, כמו גם להעמיד את לקוחו בפני הסיכונים שהוא בכל זאת נוטל על עצמו לפי ההסכם.
לזאת השיב (שם בשורות 23-31): "הרוכשים ביניהם גם התובעים שאלו אותי איפה יכולות להיות בעיות, אמרתי שיכולות להיות 2 בעיות, זה עוד לפני שרכשנו, אחת אם לא יהיו מספיק רוכשים ושתיים אם העלויות של הבנייה יתייקרו יותר מהצפי של הצעות המחיר. כשהגענו לשלב הרכישה, קודם כל הם ידעו לפני כן ודבר שני המשכתי ואמרתי שוב, חידדתי את זה גם בפגישות שהיו לנו, בשלב מסוים אלחנן הפסיק להגיע לפגישות, הוא זומן להגיע ולא הגיע, הקבוצה הייתה אמורה לעשות מנגנון של 3 נציגים ולא עשו... יש פה קרקע שעומדת לעוף מהמדף, אני שמתי לרוכשים ולמארגן את הסיטואציה והם החליטו שהם כן רוצים להכנס לזה, אני לא עו"ד שלהם הם ילדים גדולים ומקבלים החלטות שלהם, שמתי בפניהם את המצב כמו שהוא, על הפלוסים ועל המינוסים".
בהמשך לדבריו אלו מבהיר הנתבע (בעמ' 45) כי מבחינתו היו מספיק רוכשים, אלא שחלקם חזרו בהם למרות ששלמו דמי רישום.
...
הגם שעל פניו נטילת הלוואה כרוכה בעלויות, דרישה זו דינה להידחות משלושה טעמים:
ראשית, התובעים אינם מוכיחים כי ההלוואה הנוספת – ע"ס 30,000 שקלים, שניטלה ביום 4.2.14 ע"פ רישומי המסמכים, אכן נועדה לצורך מימון הפרויקט.
סוף דבר, התביעה מתקבלת בחלקה, אולם מוצאת אני מקום לחדד ולומר כי אין בקביעותיי כדי להתיימר להכריע כיצד נהג הנתבע בהתייחס ליתר חברי הקבוצה.
כפועל יוצא מהמובא לעיל מורה אני על חיובו של הנתבע לשלם לתובעים שיעורים אלה:
סך של 150,000 שקלים בלווית הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלומם – 5.11.13 ובניכוי 93,000 שקלים נכון ליום 17.11.19 (הניכוי אף הוא ישא הפרשים כאמור).
