חובת עובד לבדיקת קורונה

ככל שהדבר נוגע למאזן הנוחות – כשמחד עומדים הפררוגטיבה הניהולית, האפשרות של יתר עובדי המשיב לעבוד(תוך צימצום החשש הבריאותי) ,זכותם לבריאות וחיים וחובת המשיב לדאוג לכך, ומנגד מומשה זכות המבקשת לעבוד כשלשם כך הוסדר משרד מכבד ונוח, כשעיקרי תפקידיה בידה , היא יכולה להיפגש עם חבריה לעבודה במקומות שמחוץ למשרד המרכזי, והיא אף יושבת במיתחם אחד עם עובדת אחרת, והיא נידרשת לבצע בדיקות קורונה מקובלות ונפוצות שיבטיחו בריאות העובדים שבאים עימה במגע -אין לומר שעסקינן בחריגה מאיזון שיש לשנותה.

...

אשר למניעת המבקשת מהשתתפות בוועדת המכרזים - אכן, יתכן שישנם פתרונות חלופיים פחות "קיצוניים" בדמות יצירת תקשורת בזום וכיו"ב. עם זאת משברי כי מדובר בשעתיים בשבוע, ואין הדבר מהווה עיקר אלא חלק זניח של עבודת המבקשת, לא מצאנו כי הפתרון שמצא המשיב בכך שפטר אותה מתפקיד זה יש בו משום פגיעה במבקשת.

מכל מקום סבורנו כי סוגיה זו ראוי שתוותר לדיון במסגרת ההליך בתיק העיקרי.

סוף דבר הבקשה נדחית.

בתמצית: לשיטת העותר, ההסדרים הקבועים בתקנות אלו מעוררים שני קשיים חוקתיים: הראשון – חובת מימון פרטי של בדיקת קורונה לעובדים כחלופה להתחסנות; השני – תדירות בדיקות קורונה לעובדים כחלופה להתחסנות.

...

מנגד, המשיבים 5-1 טוענים כי יש לדחות את העתירה על הסף בהיעדר עילה להתערבות שיפוטית ממגוון טעמים – לשיטתם, הסעדים המבוקשים בעתירה אינם תומכים במבוקש בגוף העתירה, מאחר שביטול ההגדרות כנדרש בעתירה לא יוביל למימון ממשלתי לבדיקות אלו או לשינוי בתדירותן; היות שהקביעה כי המדינה לא תישא בעלות הבדיקות קבועה בהחלטת ממשלה, ולא בתקנות אשר ביטולן התבקש; בשל זאת שבעתירה מבוקש סעד לשינוי ההסדר שנקבע בתקנות, וזהו סעד שבית משפט זה לא נוהג לתת; ומאחר שהעתירה הוגשה ללא עותר קונקרטי הנפגע מהתקנות, וללא תשתית עובדתית ממשית.

לטענת משיבים אלה, יכולת הספיקה הארצית של המעבדות המפענחות בדיקות "PCR" היא מוגבלת, כך שהגדלה משמעותית של כמות הבדיקות מסוג זה עלולה לגרום לעומסים חריגים על המעבדות ועיכובים בקבלת תוצאות הבדיקות, ולכן נקבע כי הבדיקות מושא העתירה תבוצענה בשיטת "אנטיגן". המשיבות 7-6 אף הן טענו כי דין העתירה להידחות הן על הסף, והן לגופה.

לאחר עיון בעמדות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף.

בהינתן זאת, ומאחר שבניגוד לנטען בעתירה חלק ניכר ממנה מופנה כלפי עמדות גורמי המקצוע המוסמכים (למשל ביחס לתדירות וסוג הבדיקה הנדרש) – אינני סבור שעתירה זו, במתכונתה הנוכחית ועל פגמיה שנזכרו לעיל, מעלה טענות המצדיקות את התערבותו של בית משפט זה. אשר על כן, העתירה נדחית.

לכך יש להוסיף, כי לפי עדותו של התובע, הגב' גווילי עטתה מסכה במהלך הביקור (ר' עמ' 3 לפרוטוקול הדיון, שורות 36-37) וכי ממילא הייתה בבידוד ולא הייתה חולה מאומתת, כאשר לא נטען בפנינו כי באותה עת הייתה חובת בידוד על מי שנחשף לאדם אחר המצוי בבידוד.

כפי שניתן ללמוד מהמסרון ממשרד הבריאות, מדובר בפער זמנים העולה אף על תקופת הבידוד שהייתה מחויבת באותה עת, 14 יום, כפי שעלה מהמסרון שקבל ממשרד הבריאות, כך שהסבירות כי איבחונו ביום 31.1.21 נבע מחשיפתו לחולה ביום 7.1.21 אינה גבוהה, כאשר אין בפנינו מידע אודות בדיקת קורונה חיובית של התובע לפני מועד זה והוא אף הודה כי בבדיקה שעבר ביום 21.1.21 נמצא שלילי לנגיף.

...

בשאלון על אירוע הדבקה בקורונה לעצמאי (נ/2) כתב התובע, בין היתר, "בתאריך 7.1.21 לא נדבקתי, אך בתאריך 31.1.21 נדבקתי בחנות". עוד ציין התובע, כאשר נדרש לפרט באילו ימים ושעות שהה ליד חולה קורונה – "לא ידוע, אני מקבל קהל, שירות לקוחות במעבדה לאלקטרוניקה... כנראה נחשפתי לאחד הלקוחות שהיה חולה מאומת ונכח בחנות". כאמור, בניגוד למוצהר על ידו בטופס התביעה לנתבע, בתביעה בפנינו ייחס התובע את הידבקותו בנגיף לביקורו בבית משפחת סויסה ביום 7.1.21, לצורך תיקון מכשירי חשמל שברשותם.

לסיכום חלק זה: לא שוכנענו כי התובע הוכיח כי סביר שנדבק בקורונה בעת ביקורו בבית משפחת סויסה ביום 7.1.21.

סוף דבר לפיכך, דין התביעה להידחות.

] באותו היום (27.9.2020) נשלחה לבן הודעה בדבר חובה להכנס לבידוד עקב המצאותו לידי חולה קורונה ביום 22.9.2020 בין 12:00 ל-13:00[footnoteRef:11].

שאלון מיום 11.1.2021[footnoteRef:28]: בשאלון נישאל התובע באיזה תאריך נודע לו ששהה בקירבת חולה קורונה מאומת והוא השיב "14.10.2020". כלומר, גם תשובה זו סותרת את גרסת התובע שפנה לבני הזוג עטאללה כדי שילכו להבדק מכיוון שגב' עטאללה הייתה עם תסמינים ביום 22.9.2020.

...

בנסיבות אלה יש לקבל את התביעה ולקבוע כי התובע נדבק במהלך עבודתו מגב' עטאללה שהייתה עם תסמינים במועד הפגישה מיום 22.9.2020.

דיון והכרעה כאמור, השאלה הדרושה הכרעה היא האם עלה בידי התובע להוכיח בסבירות העולה על 50% שנדבק בנגיף קורונה במקום עבודתו? לטעמנו יש להשיב על השאלה בשלילה, ואלה טעמינו.

בנסיבות אלה, שוכנענו כי לא עלה בידי התובע להרים את הנטל המוטל עליו להוכיח שנדבק בקורונה תוך כדי ועקב עבודתו וכי קיימת סבירות גבוהה הרבה יותר שנדבק מנכדתו ומרעייתו.

סוף דבר התביעה נדחית.

עקב מצבו הרפואי של התובע והעובדה שלא חזר לעבודתו החלטנו לחרוג ממנהגנו ולא לחייב את התובע בהוצאות הנתבע על אף הסתירות הרבות שהתגלו בעדויות.

ביום 25.6.23 גזרתי את דינו של הנאשם וקבעתי בגזר הדין: "1. הרשעתי את הנאשם בעבירה המיוחסות לו בכתב האישום לפיה בהיותו מנכ"ל רשום ומנהל פעילות בנאשמת הפר את חובתו שבחוק לפקח ולעשות כל שניתן למניעת ביצוע העבירה שביצעה הנאשמת, עבירה של עיסוק כקבלן שירות ללא רישיון בנגוד לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם.

הנאשם סבר שמדובר באספקת עובדים לבדיקת קורונה והוא טעה במצב הדברים ולקח אחריות מלאה.

...

בע"פ 2153/96 מדינת ישראל נ' שמש, פ"ד נ"ד (3) 682 (1996) נקבע שהכלל הוא שמי שהובא לדין ונמצא אשם יורשע בעבירות שיוחסו לו. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ובהתחשב בטיעונים שהציגו היום, אני קובע שרמת הענישה הראויה בגין העבירה שהורשע הנאשם היא ברף הנמוך לאור הנסיבות האישיות הייחודיות של הנאשם, גילו הצעיר וכאמור התרשמתי שמדובר באדם חיובי ביותר ועל כן אני גוזר על הנאשם קנס בסך של 9,600 ₪ בלבד וכן מורה לנאשם להתחייבות של הנאשם להימנע מביצוע העבירה בה הורשע למשך שנה מהיום אחרת יחויב בקנס המקסימלי בגין העבירה.

לאור דברי הסנגורית לגבי מצבו הכלכלי של הנאשם, אני מאשר לנאשם לשלם את קנס ב-48 תשלומים של 200 ₪ כל אחד.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים – אין צורך לחזור על הנימוקים שקבעתי בגזר הדין בקשר לנאשם.

בשל אחידות הענישה ומשגזרתי על הנאשם קנס בסך של 9,600 ₪, אני גוזר על הנאשמת קנס בשיעור של 7,200 ₪ בלבד המהווים 50% מהקנס המקסימלי לעבירה אחת, כאמור בגזר הדין בעניינו של הנאשם קבעתי שמדובר באירוע אחד.