חובת נימוק החלטות על ידי ועדות רפואיות לעררים

החלטתה האמורה של הועדה בדבר דרגת אי הכושר היא מושא הליך זה. טענות הצדדים לטענת המערער, אינו עובד משנת 2002 עקב מצבו הרפואי אולם ב- 3.5 השנים האחרונות הוא מועסק על ידי מכר, שעות בודדות ביום כמחליף נייר טואלט ומילוי סבון, המדובר בעבודה ללא מאמץ פיזי בכלל ומטרתה שהמערער "יוכל לעבוד קצת". המערער מציין כי אמנם נקבעו לו 20% בגין כל ברך, עם זאת, קיים בידו אישור רפואי לפיו ברכיו שחוקות לחלוטין, מצב המצדיק % 30 נכות בכל ברך.

נקודת המוצא לקביעת דרגת אי כושר היא כי ליקוייו הרפואיים של מבוטח, כפי שנקבעו על ידי הועדה הרפואית לעררים, מבטאים דרגה אובייקטיבית של אי כושר לעבוד (עב"ל (ארצי) 327/03 מוהרה – המוסד לביטוח לאומי (15.4.2004) (להלן – עניין מוהרה)), עם זאת, לועדה יש יכולת לסטות משעור הנכות הרפואי לשני הכיוונים בבואה לקבוע את שיעור הנכות התפקודית.

כך, שקיומו של פער בין שיעור הנכות הרפואית לנכות התפקודית אינו מלמד כשלעצמו על פגם משפטי, אלא, על הקף ההנמקה לו תדרש הועדה (בר"ע (ארצי) 39263-03-15 אופנר – המוסד לביטוח לאומי (6.7.2016); בר"ע (ארצי) 41455-06-15 קמחי – המוסד לביטוח לאומי (2.08.2016)).

מעיון בפרוטוקול עולה כי הועדה עמדה בחובת ההנמקה המוטלת עליה.

...

מקובלת עלי טענתו של המשיב כי אין מקום לקבל את טענת המערער בדבר שיעור הנכות שנקבעה לו בגין בליקוי בברכיים שכן ועדת אי הכושר כבולה לנכויות ולשיעורן כפי שאלו נקבעו על ידי הוועדה הרפואית.

678313משכך הם פני הדברים, ומשלא מצאתי כל טעות משפטית בהחלטה אין מנוס מדחיית הערעור.

הערעור נדחה.

ביום 4.10.2018 נבדק המערער על ידי וועדה רפואית לעררים אשר קבלה את הערר וקבעה למערער נכויות זמניות בשיעורים ותקופות שונות.

דיון והכרעה סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995, מסמיך את בית הדין לידון  בעירעור על החלטה של הוועדה הרפואית לעררים בשאלות משפטיות בלבד, ועל פי ההלכה נידרש בית הדין לבחון אם טעתה הועדה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או היתעלמה מהוראה המחייבת אותה (עב"ל (ארצי) 10014/98 יצחק הוד – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד, 213).

 בעיניין ברע (ארצי) 62628-01-20‏ ‏ אסתר גונן - המוסד לביטוח לאומי‏ [פירסם בנב] (ניתן ביום 8.8.20) חזר בית הדין הארצי על ההלכה בעיניין חובת הנמקת החלטת הועדה וכך נפסק:" ...הועדה היא גוף מעין שפוטי ובתור שכזאת מוטלת עליה חובה לנמק את החלטתה כך שממנה ילמד לא רק רופא, אלא גם שבית הדין יוכל לעשות זאת ולבחון האם הועדה נתנה פירוש נכון לחוק (דב"ע מג/1356 -01 לביא נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז 130 (1985)).

...

אשר לטענות המערער בעניין "קליקים" בברך, משעה שלא ברור סעיף הליקוי אליו מכוון התובע בגין רעשיו בברך , ומשאין כל התייחסות לנושא זה במסגרת חוות הדעת מטעם המערער, לא מצאתי כי שגתה הוועדה שעה שלא קבעה אחוזי נכות בגין טענות המערער בעניין זה. סוף דבר עניינו של המערער יוחזר אל הוועדה הרפואית לעררים אשר תתייחס למסמכים הרפואיים בתיקו של המערער, תלונותיו וממצאיה ותבחן הענקת אחוזי נכות לפי סעיף 48 (ז)(1), 48(ז)(4).

ערר על החלטה זו נדחה על ידי ועדה רפואית לעררים מיום 8.10.2018.

עוד נפסק בהקשר זה כי קביעת שיעור הנכות וסעיפי הליקוי הרלוואנטיים הנן קביעות רפואיות מובהקות, הנמצאות בתחום סמכויות הבלעדי של הועדה, וכי בית הדין אינו מוסמך להתערב בהן (עב"ל (ארצי) 217/06 בן צבי – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 22.6.06), כשאחת החובות המוטלות על הועדה לעררים, שהנה גוף מעין-שפוטי, היא חובת ההנמקה שמטרתה לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה (דב"ע שם/01-1318 עטיה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו(1) 60).

...

דיון והכרעה – לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, וכלל החומר אשר בתיק, הגעתי למסקנה לפיה דין הערעור להידחות.

לסיכום, אין לקבל את טענת המערער כי מדובר בוועדה אשר ניכר מהחלטתה כי היא היתה במגמה לדחות את הערר או כי היא פעלה שלא בנפש חפצה.

לאור התוצאה אליה הגעתי ובשים לב לכך כי ניתנה המלצת בית הדין למערער בדיון שלא לעמוד על הערעור, ישלם המערער למשיב הוצאות בסך 1,000 ₪.

הועדה דוחה את הערר" על החלטת הועדה הוגש ערעור לבית דין זה. בפסק הדין המחזיר מיום 25.1.22 (נספח 5 לערעור), אשר ניתן על יסוד הסכמת הצדדים, הושב עניינו של המערער לועדה, בהרכבה הקודם, "על מנת שתנמק את חוסר ההלימה בין נכותו הרפואית בשיעור 82% לבין דרגת האי כושר תוך היתייחסות לגילו של המערער". ביום 13.3.22 היתכנסה הועדה מכח פסק הדין המחזיר, הקשיבה לתלונות המערער ולטיעוני באת כוחו ורשמה אותם כדלקמן: "עו"ד: הפס"ד מתיחס לחוסר ההלימה בין האחוזים הגבוהים שנקבעו באיבחון (ועדה) ולדרגת אי הכושר שנקבעה. כמו כן יש להתייחס לגילו – היה בן 67 במועד הוועדה.

הועדה התייחסה כנדרש לגיל המערער ואין רלוואנטיות להפניית המערער ל"ויכוח" לעניין הועדה הרפואית מדרג ראשון, כאשר במסגרת החלטתה הועדה התייחסה לליקויים שנקבעו על ידי הועדה הרפואית לעררים הרלוואנטית לענייננו.

" יובהר כי המשמעות של הקביעה הנ"ל, בנוגע "לנקודת המוצא", איננה כי ככל שקיים פער משמעותי בין שיעור הנכות הרפואית לבין זו התפקודית אזי שניתן ללמוד מכך על פגם משפטי שנפל בהחלטת הועדה או על חוסר סבירות קצוני העולה כדי פגם משפטי אלא – על החובה של הועדה להתייחס לפער מעין זה, לנמק אותו וליתן לו הסבר.

...

מנגד, טען ב"כ המשיב כי דין הערעור להידחות בהעדר הצבעה על פגם משפטי בהחלטת הוועדה, אשר מילאה אחר הוראת פסק הדין המחזיר והסבירה את הפער בין הנכות הרפואית לבין זו התפקודית, וקיבלה את הערר באופן חלקי, תוך התייחסות להשפעת הנכויות המצטברות ביחד ולחוד, לתיעוד הרפואי שהונח בפניה ולפרוטוקולים השונים ולא נפלה בהחלטתה טעות משפטית.

מן הכלל אל הפרט לאחר שעיינתי בפרוטוקול הוועדה ובמכלול החומר שבתיק וכן לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי, כי דין הערעור להתקבל.

סוף דבר על יסוד האמור, הערעור מתקבל.

רקע עובדתי רלבאנטי המערערת, ילידת 1973, הוכרה ביום 7.6.22 על ידי ועדה רפואית לעררים (ביטוח נכות) כבעלת נכות בשיעור 44%, עד יום 31.12.22.

אשר לחובת ההנמקה של וועדה לעררים נקבע בפסיקה, כי בהיותה גוף מעין שפוטי מוטלת על הועדה החובה לנמק את החלטתה באופן המאפשר להיתחקות אחר הלך מחשבתה, וראוי שההחלטה תהא ברורה, ללא צורך בפרשנות או בהסקת מסקנות (דב"ע שם/01-1318 עטיה – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו, 60; עב"ל (עבודה ארצי) 10082/97 שלמה שיה - המוסד לביטוח לאומי (22.06.1999).

...

המשיב טוען כי טענות המערערת מופנות כנגד שיקול הדעת המקצועי של הוועדה ועל כן דינן להידחות.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בפרוטוקול הוועדה ובכלל החומר המצוי בתיק ונתתי דעתי לטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל.

בנסיבות אלה, לא ניתן למצוא בהחלטה התייחסות מנומקת דיה להשפעה המצטברת של הליקויים ולא הסבר מדוע בחינה כוללת שלהם, יחד עם פריט הליקוי העיקרי, מובילה למסקנה שהמערערת לא איבדה 50% מכושרה להשתכר.

סוף דבר, עניינה של המערערת יוחזר אל הוועדה הרפואית לעררים (אי כושר), בהרכבה מיום 6.7.22, על מנת שתשקול בשנית את השפעת הליקוי העיקרי שהותאם למערערת (92(4) לתקנות), הכולל סימנים קליניים בחומרה בינונית והפרעה ניכרת בתפקוד, על כושר ההשתכרות של המערערת, בנפרד ובמצטבר עם השפעת יתר ליקוייה ונתוניה האישיים.