חובת מעסיק להפריש לקרן פנסיה ועילה לתשלום קצבת נכות

אשר "להיבט המושגי" - על פי אותה דיעה, "עילת התובענה", הטומנת בחובה גם את רכיב הנזק הנגרם בשל ההפרה, מתגבשת רק במועד התרחשותו של הארוע המזכה על פי תקנון הקרן: בין שמדובר בגיל הפרישה המוגדר בתקנון לעניין תשלום פנסיית זיקנה, בין שמדובר במועד קרות הנכות, לעניין תשלומה של פנסיית נכות ובין שמדובר במקרה מוות, לעניין הזכאות של השאירים לתשלום פנסיית שאירים.

אשר ל-"היבט המהותי", הנוגע לקביעת הגורם אשר נימצא ראוי לשאת בתוצאות הפגיעה הנובעת מחלוף הזמן יאמר - כי ההגדרה של "עילת התובענה" לעניין חוק ההתיישנות אמורה כאמור לשקף איזון ראוי בין הטעמים והאינטרסים השונים והנוגדים של בעלי הדין העומדים בבסיסו של חוק ההתיישנות: כפי שנאמר לעיל, תובענות המופנות כלפי המעסיק, שעילתן הפסד גימלה בשל אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה, מתאפיינות בדרך כלל בריחוק ניכר, שיכול להישתרע על פני עשרות שנים בין מועד ההפרה לבין מועד תחילת ההתגבשות של הנזק.

...

משכך - דינה להידחות.

לאור כל האמור, דין הערעור להידחות.

סוף דבר הערעור נדחה ללא צו להוצאות.

ה. יש להבחין בין תביעה לתשלום הפסדי פנסיה כנגד קרן הפנסיה, אשר עילתה מתחדשת מידיי חודש בחודשו, לבין תביעה המופנית כנגד המעסיק, במסגרתה יש לבחון את המועד בו היה על המעסיק לבצע את ההפרשות לקרן הפנסיה לצורך החלת דיני ההתיישנות.

ו. המועד בו נודע לתובע לראשונה על הנזק שניגרם לו כתוצאה מהפרת חובה שבדין על גובה ההפרשות הוא עת נפל התובע למיטת חוליו, בשנת 2013, ונזקק לקיצבת נכות.

וכך פסק בית הדין הארצי בפס"ד טיברמן - "ההלכה הפסוקה בתביעות להפרשי פנסיה מבחינה בין תביעה כנגד המעסיק לבין תביעה כנגד קרן הפנסיה. באשר לתובענה כנגד קרן הפנסיה נפסק, כי העילה אכן מתחדשת מדי חודש בחודשו מאז שהעובד פרש לגימלאות. אולם, כאשר התביעה מופנית כנגד המעסיק בגין אי הפרשות לפנסיה בתקופת עבודתו, כי אז יש לבחון את המועד בו היה על המעסיק לבצע את ההפרשות ובהתאם לכך להחיל את כללי חוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958" (ההדגשה הוספה – א.ס.).

...

ומן הכלל אל הפרט - באשר לבקשה למחיקת הנתבעים 3-2 - נקדים אחרית לראשית ונציין, כי עניינינו נכנס לגדר אותם מצבים חריגים בהם ישתמש בית הדין בסמכותו ויורה על סילוק התובענה על הסף, כך שדין הבקשה להתקבל.

המדובר בהרחבת חזית אסורה ואין לאפשר לתובע לבצע "מקצה שיפורים" לתביעתו במסגרת תגובה המוגשת בהליך ביניים.

סוף דבר – התביעה כנגד הנתבעים 2 ו-3 נמחקת בזאת.

] "משלא הפריש המעביד בחודש מסוים לקרן פנסיה בהתאם לחובה המוטלת עליו, צומחות לעובד שתי עילות: עילה אחת - אכיפה, תביעה לחייב את המעביד להפריש לקרן הפנסיה; ועילה שנייה - פיצוי בגין הנזק שניגרם לעובד. העילות צומחות כתוצאה מאי-הפרשה כל חודש, ולא כתוצאה מאי-מתן המוצר המוגמר, או הפרה צפויה שלא יינתן המוצר המוגמר. העילה נוצרה בגין אי-מימון הזכויות בפוליסת הביטוח, ולא בגלל אי-מתן הזכויות שנקבעו בפוליסת הביטוח..." (הדגשות הוספו - א.א.) בפסק הדין בעיניין טיברמן משנת 2006 נחלקו הדיעות בשאלת ההתיישנות.

דעת הרוב, מפי השופטת (כתוארה אז) וירט-ליבנה, קבעה כי יש להבחין בין תביעה נגד הקרן, שאז העילה לתשלום הפנסיה מתחדשת מדי חודש ממועד הפרישה לגימלאות, ובין תביעה נגד המעסיק, שאז יש לבחון את המועד שבו היה על המעסיק לבצע את ההפקדות.

בית הדין הארצי דחה את העירעור וקבע ש"מועד קום העילה לעניין דיני ההתיישנות ולצורך תביעה לתשלום פיצוי מן המעסיק בגין אי הפרשה לקרן הפנסיה נקבע בהתאם למועדים שבהם היה על המעסיק לבצע את ההפרשות ולא - על פי מועד קרות הארוע המזכה לפי תקנון הקרן".

סיכומו של דבר: גם בתביעה של עובד נגד מעסיקו בגין אובדן הזכות לפנסיית נכות בשל הפרת חובת ההפקדה לקרן פנסיה, בין אם בשל העידר תקופת אכשרה ובין אם לאו, מועד הולדת עילת התובענה הוא המועד שבו הפר המעסיק את חובת ההפקדה לפנסיה, שהוא למעשה המועד הראשון שבו נגרם הנזק לעובד (אובדן הצבירה בגין הפקדה או הכסוי הבטוחי), ולא מועד קרות הארוע המזכה בפנסיה.

...

משהעניין אינו דרוש להכרעה לא מצאנו לנכון להיכנס לפרטי הטענה.

אין חולק על כך שהמשיבה העלתה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה ולא מצאנו כי העובדה שהגישה את בקשת הסילוק רק בחלוף כחצי שנה ממועד הגשת תצהיר המערער מהווה התנהלות העולה כדי חוסר תום לב כזה שיצדיק את השתקתה מהעלאת טענת התיישנות.

כלומר, כמו בעניין פלדון, דינה של תביעת המערער להידחות בשל העדר עילה שהיא תוצאה של מגבלת ההתיישנות[footnoteRef:35].

סוף דבר הערעור נדחה.

זאת ועוד, חישוב סכום הנזק הנו בהתאם לסכומים שהקרן היתה משלמת אם התובע היה מבוטח בה, וקיצבת הנכות וקיצבת השארים (פרט להפחתת 6% מפרמיית השיחרור) מחושבות במלואן, ולפיכך אין מקום להפחתת עלויות ניהול קרן הפנסיה מהן.

התובע טען, כך: יש לקבל את התביעה ולחייב את הנתבעות בסכום שנקבע בחוות הדעת האקטוארית של המומחה; הוא פעל באחת מהדרכים שצוינו בפסיקה במקרה של העדר ביטוח, ותבע פיצוי בדרך של תשלום מהוון של הגימלאות שאותן היה זכאי לקבל מקרן הפנסיה, במידה שהוא היה מבוטח; הנתבעות הפרו את החובה המוטלת עליהן לבצע עבורו הפרשה לקרן פנסיה; קיימת לו עילת תביעה חוזית כנגד הנתבעות בגין הפרת חובה זאת, ולפצוי בגובה הגימלאות להן היה זכאי.

מכל מקום, נחזור ונזכיר כי הסכומים ששולמו לקרן הפנסיה הועברו על ידי מעסיקתו של התובע, הנתבעת 1, רק לאחר הארוע המוחי של התובע – ראו סעיף 15 לפסק הדין החלקי, וכן סעיפים 43-33 (ובפרט סעיפים 40-39); - טענות הנתבעות באשר להרמת מסך כנגד הנתבעת 2 – ראו סעיפים 57-62 לפסק הדין החלקי; - טענות הנתבעות לגבי העדר צירוף חוות דעת אקטוארית מצד התובע – שני הצדדים לא הגישו חוות דעת שכזאת, וזאת הסיבה שבגינה מונה מומחה ניטראלי ואובייקטיבי מטעם בית הדין.

...

התובע טען, כך: יש לקבל את התביעה ולחייב את הנתבעות בסכום שנקבע בחוות הדעת האקטוארית של המומחה; הוא פעל באחת מהדרכים שצוינו בפסיקה במקרה של היעדר ביטוח, ותבע פיצוי בדרך של תשלום מהוון של הגמלאות שאותן היה זכאי לקבל מקרן הפנסיה, במידה שהוא היה מבוטח; הנתבעות הפרו את החובה המוטלת עליהן לבצע עבורו הפרשה לקרן פנסיה; קיימת לו עילת תביעה חוזית כנגד הנתבעות בגין הפרת חובה זאת, ולפיצוי בגובה הגמלאות להן היה זכאי.

זאת ועוד, לא מצאנו כי המומחה התבסס על טענות לא נכונות או שקיימים אי-דיוקים בחוות הדעת.

מעבר לכך, גם לגופו של עניין מקובלת עלינו טענת התובע כי תביעתו כללה גם סעד כספי בגין הנזקים שנגרמו לו עד למועד הגשת התביעה, וגם סעד הצהרתי לגבי הנזקים העתידיים.

לסיכום – לאור כל האמור והמפורט עד כה, על הנתבעות לשלם לתובע, ביחד ולחוד, את הסכום הנקוב בחוות דעתו של המומחה, בסך של 2,641,824 ₪.

תמצית טענות הצדדים: הנתבעת מפנה לסעיף 24(א)(3) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק בית הדין לעבודה") וטוענת, כי תביעות לתשלום תגמולי פנסיה ו/או תשלום או אי תשלום פנסיית נכות מכוח קרן הפנסיה, נתונות לסמכות הייחודית של בתי הדין לעבודה בהתאם להוראות סעיף זה. לכן לטענת הנתבעת, יש להורות על מחיקת התביעה מחוסר סמכות עניינית.

עוד מוסיף וטוען התובע, כי אין לו עילת תביעה כנגד קרן הפנסיה, שכן על פי תקנון הקרן, הכסוי הבטוחי הנו רק לאחר ביצוע הפקדות לקרן.

בהתאם להחלטתי, מסרה הנתבעת כתב תשובתה לתגובת התובע, בו היא טוענת, כי הטענה להיעדר הפרשות פנסיוניות על ידה ותוצאות המחדל הנטענות, מקורה ביחסי עובד - מעביד, ומקור החובה הנו מכוח צוי הרחבה משנת 2008, 2011 ו- 2016, המגדירים את חובת המעביד להפרשה לקרן פנסיה וקופת גמל.

יחד עם זאת, על פי הסיפא של הסעיף - "וכן כל תובענה לקיצבה הנובעת מיחסי עבודה", הרי שבפנינו טענות התובע, שעניינן, בין היתר, קצבה שלא שולמה לו על-ידי קופת הגמל, כפועל יוצא מהפרשות פנסיוניות שלא הופרשו עבורו במועדן, ולכן, גם לפי סעיף קטן זה, אין בסמכותו של בית משפט זה לידון בטענות כגון אלה.

...

מכאן המסקנה, כי מקור החובה להפרשת כספי פנסיה עבור עובד היא במשפט העבודה וביחסי עובד – מעביד.

נוכח האמור לעיל, ומכיוון שכידוע הלכה היא מלפנינו, כי מחיקת התביעה על הסף תעשה במקרים חריגים בלבד, אני מורה לתובע לתקן את כתב תביעתו, במובן זה שהסעיפים ו/או הטענות שעניינם בעילות תביעה הנובעות ממשפט העבודה, ומצויות בסמכותו הייחודית של בית הדין האזורי לעבודה, יימחקו הימנו.

נוכח המסקנה אליה הגעתי, התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסך של 3,000 ₪, אשר ישולמו לה בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו בהפרשי הצמדה וריבית כדין.