חובת חשיפת חומר חקירה גם בקובלנה

לטענת הקובל, בהליך של קובלנה פרטית אין חובה להעביר לנאשם "חומרי חקירה", אך לפנים משורת הדין הועברו חומרים מהותיים ורלוונטיים, ואין להפליג עוד במסע דיג למחוזות רחוקים ואין להרחיב את זכות הגילוי לרשימת כל החומר שנאסף או נרשם.

ברי כי חשיפת הנאשם לחומרי חקירה ולמסמכים רבים ככל האפשר עשויה לסייע לו להיתגונן.

בסעיף 70 לחסד"פ קבע המחוקק: "הוראות חוק זה הנוגעות לכתב אישום יחולו על הקובלנה, בשינויים לפי העניין, בכל מקום שמדובר בכתב אישום גם קובלנה במשמע, ובכל מקום שמדובר בתובע גם בקובל במשמע, אם אין כוונה אחרת משתמעת". בית המשפט העליון עמד על מוסד הקובלנה הפרטית ברע"פ 10857/08 אבו סוכון נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (20.08.2009) וקבע כי: "היכולת להגיש קובלנה מעניקה בידי הפרט אפשרות לעמוד על זכויותיו ולהביא לאכיפת החוק, בכל אותם מקרים שבהם התביעה הכללית נמנעת, מטעמים שונים, מהעמדתם של מבצעי העבירות לדין. דבר זה מבטא הכרה באנטרס אישי של נפגע העבירה בהעמדתו של העבריין לדין, וגם הכרה באנטרס צבורי רחב יותר, להביא למיצוי הדין בחלק מהמקרים שבהם אין רשויות התביעה עושות כן". בית המשפט עמד רבות על החסרונות בניהול הליך פלילי בידי גורם פרטי.

...

בבג"ץ 4957/08 שורת הדין ואחיו נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח' [פורסם בנבו] (17.10.2010) : "אף שהקובלנה הפלילית מונעת על ידי אדם פרטי, על פי רוב בשל אינטרס פרטי מובהק, מדובר בהליך פלילי במהותו שתוצאותיו פליליות, ועלולות לשלול מאדם חירויות יסוד באמצעות סנקציה פלילית שתוטל עליו. היועץ המשפטי לממשלה, בתור מי שנושא באחריות לניהול ההליך הפלילי במדינה, חייב לפקח על עשיית שימוש ראוי בהליך הקובלנה הפרטית למטרות לשמן הוא נועד, ולשמור מפני חריגה מעיקרי תכליותיו, העלולה להסב נזק לאינטרס הציבורי.... שימוש בלתי נכון או בלתי ראוי באמצעי הקובלנה הפרטית עשוי לשמש אמצעי פסול לניגוח נאשם לצורך קידום מטרות של נקמה אישית, או לרדיפה והתנכלות.... הוא עשוי להינקט בידי הפרט גם בלא תשתית עובדתית מינימלית המצדיקה שימוש בו". המסקנה היא שיש למזער ככל האפשר חסרונותיו של הליך זה, ולמנוע פגיעה מיותרת בפרט בגדרו.

סוף דבר אני מקבל את הבקשה וקובע כי על הקובל להעביר את רשימת החומרים שנאספו או נרשמו בידו לצורך קובלנה זו וכן כל החומרים שהם בגדר "חומרי חקירה", לרבות מסמכים רלוונטיים שנאספו או נרשמו, וזאת בתוך 30 ימים מהיום.

ודוק, זוהי זכות חוקית לגטימית, אותה העניק המחוקק לכל אדם, בסייגים הקבועים בחוק, אך בבוא ביהמ"ש לבחון את הקף תחולתה של חובת גילוי חומר חקירה לפני משפט, ישנה חשיבות להדגשת ההבדלים בין ההליכים (קובלנה-כתב אישום) ובין מי שעומד ומנצח עליהם (אדם פרטי-מדינה).

על רקע זה, נפסק לא אחת, כי דוקא בשל כך שההליך הפלילי וניהולו מסור בקובלנה לידיו של אדם פרטי, ולא לידי המדינה, חייב ביהמ"ש לאחוז בכל האמצעים החוקיים העומדים לרשותו על מנת שלא יווצר יתרון דיוני ותקופח הגנתו של "נאשם פרטי". בע"פ (מחוזי חיפה) 3773/03 דיוקמן נ' סי.אם.טי טכנולוגיות רפואיות בע"מ, מפי כב' השופט א. שיף, שם נאמרו, בין היתר, הדברים הבאים: "הרשעתו של נאשם בעקבות הגשת קובלנה פלילית פרטית עלול לפגוע בשמו הטוב ובכבודו. עלולות להיות לה אף השלכות שליליות לגבי מעמדו, משרתו והתנהלותו העתידית. שומא, אפוא, על בתי המשפט להתייחס בזהירות להליך זה וליתן לנאשם היזדמנות ואפשרות להיתגונן כיאות. לא בכדי קבע אפוא, המחוקק, בסעיף 70 הנ"ל, כי ככלל, יכול הוראות חוק סדר הדין הפלילי (לרבות סעיף 74) על הליך של קובלנה. גם אילו לא הוחלה הוראת סעיף 74 הנ"ל על הליך של קובלנה, על ידי סעיף 70 דלעיל, היה מקום לפסוק כך בהתאם לקבוע בסעיף 3 לחוק סדר הדין הפלילי, שכן עשיית הצדק דורשת לאפשר לנאשם להיתגונן כיאות בהליך של קובלנה. סעיף 79 לחוק סדר הדין הפלילי, שבה רואה המשיבה מעין חוק מיוחד המוציא מכלל תחולה את סעיף 74 לחוק, בא להוסיף על האמור בסעיף 74 ולא לגרוע ממנו... המחוקק מצא, אפוא, לנכון לילך לקראת הנאשם בקבילה ולהקל על הגנתו בכך שתועמדנה לרשותו הראיות הכתובות אותן מתכוון הקובל להגיש לביהמ"ש. לא יעלה על הדעת שאין הקובל חייב לחשוף בפני הנאשם את החומר האמור לסייע בהגנתו ואת רשימת החומר שנאסף על ידיו. הענקה של סמכות פלילית לידי כל אדם בדמותה של סמכות להגיש קובלנה פלילית, מחייבת משנה זהירות, ביחסו של המחוקק אליו, על מנת שלא יעשה בה שימוש לרעה. יש אפוא להעניק לנאשם בקובלנה משנה הגנה ולא לגרוע מאפשרויותיו להיתגונן" (ראו גם: דברי כב' השופט יצחק כהן בע"פ (מחוזי חיפה) 1086/06, ודברי כב' השופטת רבקה פוקס בע"ח (מחוזי חיפה) 27559-02-12 אסייג ואח' נ' אסייג (2012); עוד ראו: ניצה מימון שעשוע "גילוי חומר חקירה לנאשם בקובלנה פרטית", הסניגור, 56 תשס"א).

...

מסקנה זו מחוייבת המציאות המשפטית דהאידנא, בה זכויותיו של נאשם בפלילים, כוללות קיומו של זכות יסוד להליך הוגן וראוי, המחייבת לאפשר לנאשם לנהל את הגנתו, כשכל הראיות פרושות בפניו, מבעוד מועד, בשל ההשלכות הקשות של המשפט פלילי.

סוף דבר, הבקשה מתקבלת.

צו אופרטיבי: הנני מורה למאשים (הקובל) להעמיד לעיון הנאשם (הנקבל), לאלתר, את מלוא חומר הראיות שבכוונת הקובל להסתמך עליו במשפט.

חרף כל האמור, ביום 27.2.20 הוגשה בקשה נוספת ע"י ב"כ הנאשם, במסגרתה ביקשו שוב כי אורה על קיום זכותם לעיין בחומרי החקירה, וכן כי אורה על ביטול הקובלנה בשל "הפרה חוזרת ונשנית של החובה להעמיד את מלוא חומר החקירה". נטען כי הקובל מיתעלם מהחלטות בית המשפט, מפניות ב"כ הנאשם ומחובותיו על פי דין.

ב"כ הקובל טען כי חשיפת תשובת העדה מטעמו, מנהלת המרכז לנפגעי כתות, באשר לחומרי החקירה שהתבקשו, מהוה לשיטתו הפרת חסיון עו"ד-לקוח, הגם שאין חולק כי הוא אינו מייצג כעו"ד את העדה, וכי עורכי דינה הם שככל הנראה ביקשו ממנה להמנע מהעברת החומרים.

יפים לעניין זה הדברים האמורים בבש"פ שוברט: "קיים חשש לקובלנה חסרת יסוד מספיק בעובדות. קיים חשש שהקובל מונע מרגשי נקם או מעוניין להציק לנאשם או להטרידו. יש בקובלנות גם ביזבוז זמן יקר של בית המשפט...". ברע"פ 1955/12 נמרי נ' בנימיני, ניתן ביום 9.5.13 (פורסם בנבו) (להלן:"רע"פ נמרי"), אף ציינה כב' השופטת נאור כי המחוקק נתן דעתו לבעייתיות שבמוסד הקובלנה הפלילית, ובחן הצעה לביטולו: "לאחרונה הוגשה הצעת חוק לבטל את מוסד הקובלנה הפרטית (ראו הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 67) (ביטול קובלנה), התשע"א-2011, ה"ח 615). דברי ההסבר להצעת החוק מבהירים היטב את הרקע להצעה. על יסוד ניסיוני – ובעיקר ניסיוני השפוטי כשופטת שלום – אני רואה בברכה את הצעת החוק האמורה". נוכח הקשיים המתוארים לעיל, אותם מעורר ככלל מוסד הקובלנה, על בתי המשפט מוטלת החובה לפקח כי יעשה שימוש ראוי בהליך זה, וכי תהא הקפדה על זכויות מי שהואשם על ידי אדם פרטי, שאינו נהנה כאמור מהחזקות מהן נהנית המדינה כמאשימה (ר' רע"פ 10857/08, אבו סוכון נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 20.8.09 (פורסם בנבו); בג"ץ 4957/08, שורת הדין נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', ניתן ביום 17.10.10 (פורסם בנבו).

...

איני מקלה ראש ברצון הקובל לשמור על זכויותיהם של עדי התביעה או גורמים אחרים, להגן על פרטיותם, על חופש הבחירה שלהם אם לצרף מסמכים כאלו ואחרים אם לאו, וברצון להיעתר לבקשותיהם של עורכי הדין של אותם עדים, השוקלים ככל הנראה שיקולים החיצוניים להליך שבפניי.

דומה כי אין מנוס מלגזור גזירה שווה גם על המקרה שבפניי.

בנסיבות האמורות, ולאחר שנבחנו כלל השיקולים הנדרשים לעניין וטיעוני הצדדים, אני מורה על ביטול הקובלנה.

דיון והכרעה : שתי סוגיות משפטיות דורשות הכרעה במקרה שבפני : מהי החובה המוטלת על התביעה הפועלת מטעם המדינה במצב דומה ומהו היחס שבין חובות תובע מטעם המדינה וזכויות נאשם המואשם בכתב אישום זה לבין חובות קובל בקובלנה פלילית וזכויות נאשם בקובלנה פלילית במצב דברים זה. א. סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי (תשמ"ב) – 1982 קובע : "הוגש כתב אישום בפשע או בעוון, רשאים הנאשם וסניגורו, וכן אדם שהסנגור הסמיכו לכך, או, בהסכמת התובע, אדם שהנאשם הסמיכו לכך, לעיין בכל זמן סביר בחומר החקירה וכן ברשימת כל החומר שנאסף או שנירשם בידי הרשות החוקרת, והנוגע לאישום, שבידי התובע ולהעתיקו". לזכות העיון בחומר חקירה חשיבות רבה בהיותה זכות מרכזית במסגרת ההליך הפלילי ומשמשת למימוש הזכות למשפט הוגן ומכאן נמנית עם אחת מזכויות היסוד של נאשם בפלילים.

תק-מח 2012(1), 7089 : "בהקשר זה אציין כי הצדדים חלוקים בדעותיהם בשאלה האם ניתן להתייחס לחומר האמור כ"חומר חקירה" לצרכי הוראות סעיף 74(ד) לחסד"פ, שהוא הסעיף המסמיך את בית המשפט להורות על תפיסת החומר המבוקש והעברתו לעיונו; כשלטענת ב"כ המשיבה, העובדה שהחומר כלל לא נמצא בידי התביעה מחייבת את המסקנה שאין המדובר בחומר חקירה, כך שלכל היותר תהיה פתוחה הדרך בפני העורר להגיש בקשה מתאימה לקבלת החומר על פי סעיף 108 לחסד"פ בלבד; ואף אם כך יעשה, עמדת המשיבה תהיה זהה, והיא תתנגד לחשיפת החומר המבוקש גם במסגרת בקשה לפי ס' 108 הנ"ל. בשאלה זו, אין אלא להפנות לדבריו הברורים של בית המשפט בבג"ץ היומנים הנ"ל, שם נאמר כדלהלן (בעמ' 375, 376): העובדה עצמה שהחומר אינו מצוי פיזית בידי גורמי התביעה והחקירה, אינה שוללת את סמכותו של בית המשפט לפי סעיף 74(ד) לחסד"פ להורות לתביעה לתפוס את החומר ולהעבירו לעיונו.

...

תק-מח 2012(1), 7089 : "בהקשר זה אציין כי הצדדים חלוקים בדעותיהם בשאלה האם ניתן להתייחס לחומר האמור כ"חומר חקירה" לצרכי הוראות סעיף 74(ד) לחסד"פ, שהוא הסעיף המסמיך את בית המשפט להורות על תפיסת החומר המבוקש והעברתו לעיונו; כשלטענת ב"כ המשיבה, העובדה שהחומר כלל לא נמצא בידי התביעה מחייבת את המסקנה שאין המדובר בחומר חקירה, כך שלכל היותר תהיה פתוחה הדרך בפני העורר להגיש בקשה מתאימה לקבלת החומר על פי סעיף 108 לחסד"פ בלבד; ואף אם כך יעשה, עמדת המשיבה תהיה זהה, והיא תתנגד לחשיפת החומר המבוקש גם במסגרת בקשה לפי ס' 108 הנ"ל. בשאלה זו, אין אלא להפנות לדבריו הברורים של בית המשפט בבג"ץ היומנים הנ"ל, שם נאמר כדלהלן (בעמ' 375, 376): העובדה עצמה שהחומר אינו מצוי פיזית בידי גורמי התביעה והחקירה, אינה שוללת את סמכותו של בית המשפט לפי סעיף 74(ד) לחסד"פ להורות לתביעה לתפוס את החומר ולהעבירו לעיונו.

מבלי לחזור על הנימוקים שהועלו בפסיקה המאוחרת באופן מפורט , סבורני כי מלכתחילה עומד הנאשם בקובלנה הפלילית בעמדת נחיתות בהשוואה לאותו נאשם נגדו הוגש כתב אישום על ידי רשות התביעה.

עריכת אבחנה זו מקובלת עלי במקרה שבפני בשינויים המתבקשים לאור הקושי האובייקטיבי בו נתקל הקובל לטענתו בקבלת תצהיריהם של עדים אשר הינו טוען כי מרביתם פעלו בשם הנאשמים או מטעמם או היות אחד העדים איש משטרה.

לאור האמור לעיל אני מורה כדלקמן : ב"כ הקובל יעביר תצהירו של עד תביעה מספר 1, הקובל , לעיון הנאשמים וזאת עד יום 23/11/14.

מול חובת הרשות לחשוף חומר חקירה בפני נאשם עומדת זכותו של הנאשם לקבל החומר לעיונו, שאותה עליו למצות בזריזות ראויה ובתום לב. נאשם עלול לקפח זכותו אם יתברר שישן עליה או שעשה בה שימוש פוגע באופן בלתי מידתי באינטרסים אחרים, כגון האינטרס הציבורי, שמשפטים יישמעו לגופם מבלי שיעשה בהליכי משפט שימוש בלתי נאות.

ראו פסק דין שיצא מלפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופט המר השופט המר) בע"פא 80155/02 עו"ד דרור חוטר ישי נ. איתן גדליזון ואח' (פורסם באתר המשפטי נבו מיום 20.06.04): "כתב הקובלנה הוגש כבר שנת 1998, במסגרתו התנהלו הליכי ביניים רבים, בקשות וערעורים. הליכים אלה בוודאי שירתו את האנטרס של המשיבים, שכן מרוב הליכים לא התפנה ביהמ"ש לשמוע ראיות לבירור הקובלנה עצמה". מן הכלל אל הפרט 1.

...

טענות ב"כ המשיבה – א.שיהוי-לדעת נציגות התביעה, דין הבקשה להדחות בשל שיהוי בהגשתה, לאחר שחלפו חודשים רבים מאז קיבל המבקש חומר לעיונו וטען שעומדת לו הגנה מן הצדק בפני ההרכב.

לא שוכנעתי, שקיימת זיקה אמיתית בין יכולתו של הנאשם לנהל הגנתו ולתקוף ראיות התביעה, לבין הביקורת שמתח היועץ המשפטי לממשלה על היתנהלותו של מזרחי.

סוף דבר – שילוב העובדה שאין המדובר בחומר חקירה במובנו המובהק, עם פגיעה ממשית וחמורה בזכויותיהם של צדדים שלישיים, כמו גם באינטרסים צבוריים, מביא למסקנה, שאין לחשוף החומר המבוקש.

הבקשה על כל חלופותיה נדחית בזה.