ההנחיה הראשונה משנת 1998 קבעה כי:
"כאשר נדחית תביעתו של תובע, על המבטחת לפרט את כל נימוקי הדחייה לתביעתו בהזדמנות הראשונה שיש לה ואם לא עשתה כן, לא תוכל המבטחת להעלות במועד מאוחר יותר נימוק נוסף לדחייה, אותו יכלה לטעון בהזדמנות הראשונה".
ההנחיה השנייה משנת 2002 הרחיבה את ההנחיה הראשונה, ובה נקבע כך:
"חברת הביטוח רשאית להעלות נימוקים נוספים מעבר לנימוק שהובא לידיעת המבוטח בהזדמנות הראשונה, מקום בו מדובר בעובדות או נסיבות שנוצרו לאחר אותו מועד או אם היה ביכולתה של חברת הביטוח לדעת עליהם, במועד בו דחתה את התביעה".
הנחיות אלו קיבלו מעמד נורמאטיבי מחייב במרוצת השנים במסגרת פסק הדין בעיניין אסולין שם נכתבו בהקשר להן, בין היתר הדברים הבאים :
"ההלכה הנוהגת בבתי המשפט כיום הנה לאפשר מתן תוקף להנחיות הללו של המפקח על הביטוח אשר משקפות את המדיניות המשפטית הרצויה בדבר הגנה על מבוטחים וצמצום אי השויון בינם לבין חברות הביטוח. בנוסף, הנחיות המפקח על הביטוח, עולות בקנה אחד עם עקרונות היעילות המשפטית, שכן מבוטח שבפניו תיפרס עמדה ברורה ומנומקת של המבטחת בנוגע לתביעתו, יוכל להעריך את כדאיותה של הגשת תביעה בבית המשפט כנגדה." (רע"א 10641/05 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' חביב אסולין, פיסקה 3 (4.5.06)).
לאחרונה אף נידרש בית המשפט העליון לשאלת הקף ההנמקה המצופה מאת חברת הביטוח במסגרת ניסוח מכתב הדחייה ומצא כי הקף ההנמקה צריך להיות תמציתי וענייני מחד, אך גם נהיר ובהיר מאידך:
"על מנת לעמוד בחובת ההנמקה, נידרשת המבטחת להציג באופן תמציתי, אך נהיר ובהיר, את מכלול הטעמים לסירובה לתשלום תגמולי הביטוח, בין אם הם מבוססים על טענה משפטית ובין אם הם מבוססים על טענה עובדתית, תוך הפנייה ספציפית לתנאיי הפוליסה הרלוואנטיים לעניין. ודוק, אין זה סביר לתפוס את המבטחת בלשונה, ולדקדק אחר כל אות ותו המופיעים במכתב הדחייה. המבחן בו נידרשת חברת הביטוח לעמוד הוא מבחן מהותי – האם יש במכתב הדחייה כדי להעמיד את המבוטח הסביר על מלוא הנימוקים בעטיים החליטה לדחות את תביעתו, באופן המאפשר לו לכלכל באופן מושכל את צעדיו בהתאם. ויודגש, הקף ההנמקה לה נידרשת המבטחת נגזר גם מהקף המידע שמסר המבוטח. כך למשל, אם המבוטח לא מסר נתון מסוים שיש בו כדי להשליך על תביעת התשלומים, אין לצפות מחברת הביטוח להתייחס לכך כבר במסגרת מכתב הדחייה. ".(רע"א 4009/19 חתמי לוידס נ' מודיעין אזרחי בלדרות מאובטחת בע"מ, פיסקה 14(12.11.19)).
...
משפנה התובע אל הנתבעת אשר ביטחה את רכבו בביטוח "מקיף", בכדי שתפצה אותו בעבור נזקו, הודיעה לו זו במסגרת מכתב דחייה מיום 06.06.2017 כי תביעתו לפיצוי נזקיו נדחית על ידה מטעם של הכשלת בירור החבות הביטוחית בהתאם להוראות סעיף 22-25 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א 1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח").
אלא משנותר חלל גדול שאין בידו של איש, מלבד התובע למלאו, וכך לא נעשה על ידו, לא נותרה בידי מלבד הברירה כי אם להורות על דחיית התביעה, פועל יוצא של המסקנה המתבקשת ממנה.
באשר להוצאות המשפט, נחה דעתי שאין לפסוק הוצאות משפט לאיש בגין ניהול תביעה זו וכי נכון שכל צד יישא בהוצאותיו.
הטעם לכך נעוץ בעובדה שאף שמבחינת הפן המשפטי לא נמצא בסיס לקבוע כי התובע עומד ברף הנדרש לדחיית הכיסוי הביטוחי, הוא לא נכשל בהוכחת את נזקו ובתור שכך נדחית תביעתו, כאשר אין חולק כי בסופו של יום נגרם לו נזק מסוים עמום, ואשר בגין כך יוצאת הנתבעת בתור מבטחת הרכב כשידה על העליונה.
