יש לציין כי בהתאם לטענות הצדדים וכן מטופס 161 שצרפה הנתבעת, עולה כי סיום העסקתה של התובעת אצלה היה ביום 30.5.2010, אולם במכתב סיום העבודה של התובעת מיום 9.6.11, שצורף אף הוא על ידי הנתבעת, נכתב כי היא הודיעה על עזיבת עבודתה מיום 1.6.11.
בכל הנוגע לטענת התובעת לפיה החל מיום 1.7.16 חלה חובה להפריש עבור אובדן כושר עבודה גם למבוטחים בביטוחי מנהלים, טוענת הנתבעת כי המועד האמור חל 6 שנים לאחר סיום עבודת התובעת אצלה, וכי ממילא הופרש לתובעת במשך כל שנות עבודתה בנתבעת עבור רכיב זה.
בכל מכתבי חברת הביטוח משנת 2010 ידעה התובעת כי הגיל בו תחדל לקבל תשלומים מקרן הפנסיה הוא גיל 60.
היא היתה זכאית כחלק מתנאי ההעסקה הנהוגים במתנ"ס לחוזה בטוחי, ולא יכלה לשער כי החוזה ייפסק ללא הודעה על כך. לאור כך, יש להחיל את תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובעת העובדות, קרי בשנת 2017.
היתיישנות של 3 שנים חלה רק כלפי חברת ביטוח ולא כלפי מעסיק, ולכן יש לדחות את טענת הנתבעת לעניין זה.
הילכת חקנזרי קובעת מסמרות רק בשאלת שינוי בדיעבד של המסלול הבטוחי וגם היא חלה רק כלפי חברת ביטוח ולא כלפי מעסיק.
...
הנתבעת טענה כי יש לדחות את התביעה נגדה על הסף, הן בשל התיישנות בהגשתה והן לגופו של עניין.
טענות הצדדים
טענות הנתבעת
לטענת הנתבעת, יש לדחות את התביעה, הן מחמת התיישנות והן לגופה, בין היתר מן הנימוקים שלהלן –
האירוע הביטוחי שזיכה את התובעת בתשלום חודשי בגין אובדן כושר עבודה ארע ביום 1.3.10, ומשכך התביעה התיישנה.
בנסיבות אלה, לאור העובדה שמדובר על תקופה שחלה 13 שנים טרם הגשת התביעה לבית הדין, מצאתי כי מתקיימים כל הטעמים העומדים בבסיס מוסד ההתיישנות, כפי שפורטו בהרחבה לעיל.
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, התביעה נגד הנתבעת נדחית בשל התיישנות בהגשתה, ובכל הנוגע לתביעה בסך של 52,099 ₪ בגין ההפרשות הפנסיונית, היא נדחית גם לגופה.
חרף התוצאה אליה הגעתי, נוכח העובדה שהתרשמתי שמצבה של התובעת אינו מן המשופרים, החלטתי שלא לחייבה בהוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.
