חובת חברת ביטוח לייצוג משפטי ושיפוי הוצאות משפט

עוד נטען בהמשך כי בעת התאונה לא היתה כל מערכת הסכמית בין תדביק לנתבעת מס' 1 כך שאין כל חובת שיפוי ואם היתה כזו, זו שולמה במסגרת ההישתתפות העצמית.

עוד נקבע בסעיף 24 כי חברת הביטוח עדיין צריכה לשלם את תגמולי הביטוח אם אי קיומה של חובת המבוטח, לא הכבידה על הבירור וכי יש לאי קיום החובה סיבות מוצדקות.

שאלה דומה נידונה באריכות בת.א. 013659/05 דן רכב ותחבורה ד.ר.ת בע"מ נגד הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים) , שם קבע בית המשפט, לאחר שניתח את ההלכה בעיניין, כי - "מבטח המבקש להפחית שיעור תגמולי הביטוח מכוח סעיף 24, נידרש להוכיח שאילו קיים המבוטח חובותיו כאמור בסעיפים 22 ו-23(ב) לחוק, המבטח היה חייב שיעור נמוך יותר של תגמולי ביטוח, וכן עליו להוכיח את שיעור התגמולים שהיו נחסכים לו קיים המבוטח חובותיו.

התוצאה של אותו זילזול ואדישות היא ניהול משפט זה. הוצאות שנגרמו לתובעות עבור ייצוג משפטי וההוצאות שנגרמו לנתבעת מס' 2 בגין בדיקת הנושא, לרבות הוצאת חוקר וניהול הליך משפטי.

...

אם כך, לא ברור איזה נזק נגרם לנתבעת מס' 2 בכך שקיבלה דיווח ברור, בסופו של דבר, על התאונה רק בשנת 2018 ולא בשנת 2016 או מהו הנזק הראייתי שנגרם לה כתוצאה מכך.

לאור זאת, אני קובעת כדלקמן: הנתבעת מס' 2 תשלם לתובעת מס' 1 את הסך של 6,017 ₪ ולתובעת מס' 2 את הסך של 18,047 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד מועד התשלום בפועל.

הוא אישר לחוקר כי פגע במשאית , הוא כבר לא עבד בתדביק ולא נדרש ממנו דבר שגרם לניהול הליך זה. לפיכך, אני מורה על דחיית הודעת צד ג' כנגד צד ג' מס' 3, ללא צו להוצאות.

מילוי תנאי סעיף 6(א) לחוק החברות מצדיק את ייחוס מלוא יתרת סכום הפשרה למחזיקי האג"ח משני טעמים: ראשית, בשל סעיף 6(ג) לחוק החברות וסעיף 237 לחוק חידלות פרעון, המביאים להדחיית חוב החברה כלפי בעלי-מניותיה; ושנית, בשל הרמת מסך המאפשרת את ייחוס חובה של החברה לבעלי-מניותיה, והדרישה כי מלוא הסכום יועבר לשיפוי נזקיהם של מחזיקי האג"ח. עוד נטען כי העברת יתרת סכום הפשרה לבעלי-המניות תהווה קפוח נושים, ולחלופין נטילת סיכון בלתי-סביר שהחברה לא תוכל לפרוע את מלוא חובותיה כלפי מחזיקי האג"ח. כן צוין כי בפשרה המושגת במסגרת תובענה ייצוגית, יש לראות את כל חברי הקבוצה כמיקשה אחת המובלת על-ידי התובע המייצג ובא-כוחו.

רו"ח הורוביץ טען כי ההליכים שנוהלו נגדו היו הליכי סרק שנוהלו בחוסר תום-לב ותוך ניצול לרעה של הליכי משפט, ומשכך, על מי שיזם אותם לשאת בהוצאותיהם כדי למנוע מצב שבו "יוצא חוטא נשכר". לחלופין, הבהיר רו"ח הורוביץ כי הוא עומד על קבלת הוצאותיו מחברות הביטוח אשר ביטחו אותו בכל התקופות הרלוואנטיות, ואשר דחו את בקשתו לקבלת כסוי בטוחי וייצוג משפטי.

...

לאחר שקילת כל טענות הצדדים, אני קובעת כדלקמן: חלוקת סכום הפשרה - יתרת סכום הפשרה (בניכוי שכר טרחת ב"כ התובעים והמבקשים בהליכים הקיימים, הגמול לתובעים ולמבקשים, וההוצאות - והכל כמפורט להלן) עומדת על שיעור של 16,712,500 ש"ח. סכום זה יחולק בין החברה, מחזיקי האג"ח שלה, ובעלי-מניותיה, ביחס חלוקה של 85% למחזיקי האג"ח, 10% לבעלי-המניות ו-5% לחברה.

הוראות נוספות - אני מורה על חילוט מניות ואגרות חוב של חברת פסיפיקה, המוחזקות במישרין או בעקיפין על-ידי מי מהנתבעים בהליכים הקיימים, צדדים הקשורים אליהם, או צדדים שלישיים שקיבלו ללא תמורה את ניירות-הערך האמורים.

אני מורה על ביטול האגרות בהן חויבו הנתבעים והמשיבים בהליכים הקיימים.

המסגרת המשפטית תקנה 75(2) לתקנות התשע"ט קובעת כי אם "לא התייצב הנתבע והתובע התייצב, רשאי התובע להוכיח את תביעתו, ויהיה זכאי לסעד שבקש לפי הראיות שהתקבלו". תקנה 61(ד), מצדה, מורה כי "דין אי-התייצבות בישיבת קדם-המשפט כדין אי-התייצבות בדיון". מכאן נהיר כי גם באי-התייצבות לדיון בקדם-משפט – מועד שבו, לפי המודל שעליו ייסדו את עצמם התקנות החדשות הללו, טרם מונחות ראיות לפניו של בית-המשפט וממילא טרם נשמעו חקירות וסיכומים – מוסמך בית-המשפט להפעיל את הוראתה של תקנה 75.

להשקפתי נועדה 61(ד), בשילוב עם הוראתה של תקנה 75 האמורה, לשלול מנתבעים תמריץ לתקוע, בין במתכוון ובין כענין של תוצאה בלבד, מקילות בגלגליו של ההליך באמצעות אי-התייצבות לישיבה של קדם-משפט אשר נקבעה בו. תכלית זו מיתמקדת בחובת-נהולו של הזמן השפוטי ביעילות ובהגינות, כהוראתן היסודית של תקנות 5-3 לתקנות התשע"ט. היא רואה, עוד, לנגדה את ענינו של תובע בקידומו של ההליך ובו הוא פתח.

חוות-הדעת אמנם לא נערכה כראיה במובן זה, שלא נכתב בה כי היא תחליף לעדות בשבועה לפניה של ערכאה שיפוטית, ברם היא הייתה מפורטת מאד ונכתב בה כי "במידת הצורך יוצגו [ממצאיה] בערכאות משפטיות". המומחה קבע כי לפי בדיקותיו פרצה האש בתא-המנוע של כלי-הרכב בעת, שהיה בנסיעה.

התובעת עתרה לפצוי לפי אחת משתי חלופות: זו שבה היא משופה על ערכה של המכונית, במועד שבו היא נשרפה, משום שנידרש היה להחזירה לידיה בתומה של השכירות וממילא, לפי סעיף 8.1 להסכם-השכירות, אין למכונית כסוי בטוחי בחברה חיצונית; וחלופה שנייה, שעתרה לחיוב בתעריף החוזי המוגדל בגין נסועה עודפת.

בקביעתם של הסכומים האחרונים התחשבתי בשיעורה הנכון של האגרה; בהוצאות, שחזקה על התובעת כי נדרשה להוציא בניהולו של ההליך; בנקוב בכללי לישכת עורכי הדין (התעריף המינימאלי המומלץ), התש"ס-2000; בפרק-הזמן הניכר שחלף מיום-הגשתה של התביעה ובעובדה, שפסק-דין זה ניתן בשלב דיוני מוקדם, יחסית ובטרם נדרשו הצדדים שניהם למיצויה של העבודה המשפטית.

...

התביעה מתקבלת.

בתוך 15 ימים מיום, שקיבלו לידיהם פסק-דין זה ישלמו הנתבעים, יחד ולחוד, לתובעת, סך של 62,692 ש"ח – ערכה של המכונית שלא הושבה; עוד סך של 9,848 ש"ח – פיצוי מוסכם בגין-הפרתו של ההסכם; ועוד סך של 3,908 ש"ח לשכר-טרחתם של בעלי-מקצוע.

בצירופם של הפרשי-הצמדה ורבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 מיום-הגשתה של התביעה (22.9.2019) ועד היום, עומד הסכום הכולל לתשלום בגין עילותיה של התביעה על סך של 77,939 ש"ח. בתוך אותו פרק-זמן ישלמו הנתבעים, יחד ולחוד, לתובעת, הוצאות-משפט בסך של 2,079 ש"ח ועוד סך, כולל מע"מ, של 12,400 לשכר-טרחה של עורך-דין.

האם מחויבת חברת ביטוח להעניק למבוטחה ייצוג משפטי, כאשר לא העלתה טענה להעדר כסוי בטוחי? האם עליה לשפות את המבוטח בגין הוצאות משפט בהן נשא לצורך הגנתו ובאיזה שיעור? וככל שהתשובה לכך בחיוב- האם רשאית חברת הביטוח לקזז מסכום השיפוי את סכום ההישתתפות העצמית? - אלו השאלות המשפטיות העומדות להכרעה בפני בית המשפט בתיק דנן.

וכן מלשון הפוליסה סעיף ב' לפרק 2 ולפיו: "החברה תישא גם בהוצאות משפטיות סבירות שיהיה עליך המבוטח לשאת בשל מקרה הביטוח וזאת אף מעל לסכום הביטוח". הנתבעת כאמור אינה חולקת על חובתה לשלם הוצאות משפט סבירות (ר' סעיף 15 לכתב הגנתה), אלא טוענת כי אין מדובר במקרה דנן בהוצאות סבירות וכי בכל מקרה יש לקזז מהן את סכום ההישתתפות העצמית ואת הסכומים שנפסקו לטובתם של התובעים בתביעת צד ג' ואשר נגבו על ידם.

...

"אכן, הפרקטיקה הנוהגת היא שבאופן מעשי המבטחת מנהלת את הגנת המבוטח במקומו. ואולם, כך מבהיר השופט כהן, "אין בפרקטיקה זאת משום סתירה לעיקרון 'הוצאות הדין והטורח'... שהרי הוצאות המשפט הן בסופו של דבר הוצאותיו של המבוטח והן מכוסות על ידי המבטח בין אם עלה בידי המבוטח לזכות במשפט ובין אם לא, והפרקטיקה הנוהגת לא נועדה אלא לחסוך בירוקרטיה מסורבלת בהתחשבנות שבין המבוטח והמבטח" (סעיף 5).

  מנגד, דוגלים בהשקפה שונה ולפיה אין לקזז השתתפות עצמית מסכום ההוצאות המשפטיות בהן נשא המבוטח, במקרים בהם התביעה כנגדו נדחית כב' השופט אטדגי ב-ת.א.(ת"א) 192377/02 הפניקס הישראלי נ' לביא מנחם, כב' השופט בר-עם ב-ת.א.(י-ם) 4095/03 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' קסלמן וקסלמן רו"ח, וכב' השופטת ברק-נבו ב-ת.א.(ת"א) 709896/05 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' ליבוביץ בני.

בסוגיה זו דעתי היא כדעתו של כב' השופט י. כהן בפסק הדין בעניין "עילבון" ולפיה יש לחייב את המבוטח בתשלום השתתפות עצמית, בין אם התביעה מתקבלת, ובין אם היא נדחית וזאת מהטעמים שצוינו בפסק הדין הנ"ל. לאור זאת אני קובעת כי יש לקזז מסכום ההוצאות המשפטיות בהם נשאו התובעים את סכום ההשתתפות העצמית בסך של 3,500 ש"ח. לעניין הטענה לקיזוז נוסף של הסכומים אשר גבו התובעים מצד ג' במסגרת פסק הדין- אני סבורה כי אין מקום לקיזוז כאמור: עיון בפסק הדין בתביעת צד ג' מעלה כי מדובר בהשבה של סכומי ההוצאות בהם נשאו התובעים בהליך של ביטול פסק הדין שניתן כנגדם בהעדר הגנה ועל כן אין המדובר ב"התעשרות" של התובעים, או בכפל פיצוי.

כבר במסגרת כתבי הטענות בהליך דנן, הסתבר כי סביב ובעקבות התאונה הנדונה, היתקיימו מספר הליכים משפטיים אשר עשויים להשליך ישירות על שאלת היריבות והעילה בתובענה זו. ובמה הדברים אמורים: כנגד נהג האופנוע- צד ג' 1, הוגש כתב אישום בבית המשפט לתעבורה בתל אביב במסגרתו ביום 4/5/16 הורשע הנהג על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בנהיגה בחוסר זהירות ואי ציות לתמרור באופן שגרמו לנזק.

לבית המשפט לא הוצג ההסכם מאחורי הקלעים אליו הגיעה הנפגעת מול חברת שירביט ופרטיו לא ידועים, ברם במעמד הדיון שהתקיים בפני ביום 12/3/23, הצהיר ב"כ צד ג' 1, אשר ייצג את הנפגעת בתביעתה מול חברת שירביט, כי מרשתו לא תבעה ולא תתבע את קרנית שכן היא כבר מיצתה את עילת תביעתה ופוצתה על נזקיה מאת המבטחת של הרכב המעורב בתאונה (שירביט) טענות הצדדים בכתב התביעה גורסת התובעת כי עומדת לה עילת תביעה כנגד קרנית מכח סעיף 6(א)(2) לחוק הנכים (תגמולים ושקום), תשי"ט-1959.

במילים אחרות, לתובעת זכאות להגיש תביעת שיפוי בגין הוצאות הטיפול הרפואי בו נשאה ואשר הוענק לנפגעת "מידי האדם שעליו מוטלת החובה לשלם לו פיצויים לפי החוק האחר" האם קרנית, הנתבעת דנן, הנה אותו "האדם" עליו מוטלת החובה לשלם פיצויים לפי "החוק האחר" הוא חוק הפיצויים? זו השאלה הצריכה הכרעה במקרה דנן.

ראה בעיניין זה רע"א 8744/08 קרנית נ' דוד ויצמן (נבו מיום 21/11/2010): "חזקת הרשות" ו"חזקת הרשות הראשונית", תוארו בפסיקת בית-המשפט העליון בהקשר לחיובה של חברת ביטוח בפצוי הנפגע בתאונת דרכים בעת שלא הובררה השאלה אם קיבל הנוהג את רשותו של הבעלים או המחזיק ברכב.

...

לאור כל המקובץ לעיל, דין התביעה להתקבל וכפועל יוצא דין ההודעה כנגד צדדי ג' להתקבל גם היא.

לאחר ששקלתי בדבר, באתי למסקנה כי ראשית, הריני להעמידו על סך של 8,000 ₪ אשר משקפים את הטרחה הן ביחס לתביעה העיקרית ובהלימה לנתוניו של תיק זה: הגשת כתבי טענות, קדם משפט בודד וישיבת הוכחות וסיכומים קצרים בעל פה בסופה.

שנית, באתי למסקנה כי לנוכח התנהלותה של התובעת כמפורט בסעיף 40 לעיל, תתכבד התובעת ותשתתף במחצית מהוצאותיה של קרנית (סך של 4,000 ₪) בחזית מול צד ג' 1 וזאת בשל השיהוי הניכר בהגשת התביעה ובירורה, סרבול ההליך שהוגש על סף ההתיישנות, ועל כך מתווספת גם העובדה כי התובעת לא השכילה לגבות כסף זה מהנפגעת והנהג, עת הציעו לשלם לתובעת סכום זה ישירות, עוד בטרם פתיחת ההליך במטרה על מנת לחסוך בעלויות של קרנית והוצאות משפט.