חובת זימון לדיון חוזר בוועדות מחוזיות

אכן, בית המשפט העליון קבע בעע"מ 8909/13 הרמלין נ' הוועדה המחוזית לתו"ב מחוז מרכז (בפיסקה 54) – "כי יש טעם רב בהעדפת תיכנון כולל למתווה פיתוחו של מושב, על פני מלאכה של טלאי על טלאי, הרי אישורן על תכניות נקודתיות הממוקדות בקידום עניינו של היחיד". יחד עם זאת (שם, בפיסקה 59) – "מדובר בהעדפה מוצדקת, אך רק בהעדפה; לא בחזות הכול. בשלב מסוים בהמשכו של ציר הזמן, דחיית תכניות נקודתיות במושב מזה, לצד אי השלמת תיכנון כולל מזה, תהא להתנהלות מנהלית החורגת ממיתחם הסבירות, ותקום עילה משפטית להתערבות בה". בית המשפט העליון לא נקב בזמן קצוב, אלא קבע כי יש לבחון בכל מקרה לפי הנסיבות האם חלף פרק זמן העולה על "זמן סביר". במקרים של סחבת בקידום התיכנון הכולל מעבר לזמן סביר, או אף מאמצים כנים לקידומו של תיכנון כולל, שלא עלו יפה בתוך זמן סביר, ייסוגו שקולי הכלל, התומכים בתכנון כולל, ותנתן עדיפות לאישור התכנית הנקודתית (שם, בפסקות 60 – 63.

בתגובה לטענת האפליה, הודיעה הוועדה, ביחס לשתי התכניות במושב אחיעזר, נושא דיוננו עתה, כי "בעקבות הבדיקה שקיימה לישכת התיכנון של הוועדה המחוזית, הוחלט לשבץ תכניות אלו לדיון בוועדה המחוזית, והן טרם פורסמו למתן תוקף". ובערעור בענין הרמלין הגישה הוועדה המחוזית בקשה להגשת ראיות הזמה, ובה העלתה את ענין שתי התכניות במושב אחיעזר, נושא דיוננו, והודיעה כי החליטה לקיים דיון חוזר בוועדה בתכניות אלה, חרף העידר התנגדויות, על מנת לבחון האם הן עומדות במדיניות העקרונית המעדיפה תיכנון כולל (ר' פסקות 42, 45 לפס"ד הרמלין).

גם בדיון בפניי ציין ב"כ הוועדה (פרו', עמ' 4) "שקרו אירועים במהלך הדרך, ולכן לא פרסמנו אותה, והבאנו אותה לדיון מחדש". וכן בכתב התשובה, שהגישה הוועדה המחוזית, אחרי הדיון, נטען במפורש (בפיסקה 4) כי "מקום בו הוצהר בפני שתי ערכאות שיפוטיות כי תערך בדיקה, חובה היתה על הוועדה לערוך בדיקה תכנונית שכזו, שאם לא כן, חלילה, עלולה הוועדה היתה להיתפס כמי שהטעתה ערכאה שיפוטית...". הינה כי כן, ובמפורש, הוועדה להשלמת תכניות ראתה עצמה מחויבת להודעות שמסרה הוועדה המחוזית לבתי המשפט, בענין הרמלין ובענין הניג.

...

אינני מקבל טענות אלה.

האם היה במקרה זה שינוי משמעותי בנסיבות, או טעמים כבדי משקל אחרים, שהצדיקו הפיכת הקערה על פיה, בשלב מאוחר זה, אחרי אישור התכניות? אני סבור שלא.

סיכום לסיכום ולאור כל האמור לעיל, אני מקבל את העתירה, מבטל את החלטות הועדה להשלמת תכניות מיום 15.10.15 בענין תכנית על/47/391 ובענין תכנית על/48/391, ומורה לפרסם התכניות למתן תוקף לפי סעיף 117 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה – 1965.

לגופו של עניין עותר המבקש להורות על החזרת הדיון לפני בית משפט השלום לצורך חקירת הגורמים הקשורים בצו ההריסה שכן לשיטתו קמה לבית משפט השלום חובה לעשות כן, וככל שסבר כי אופן הזמנת העדים לקה בחסר היה מקום לחייב את המבקש בהוצאות ולא למנוע את זמונם.

בתגובת המבקש לתגובת המשיב הבהיר המבקש כי אף שהצו הוצא מכוח סעיף 238א(ב1)(1) לחוק אין הדבר מבטל את סעיף 238(א)(א) לחוק, ממנו עולה כי על חותם התצהיר להיות "מהנדס הועדה המקומית או מהנדס הרשות המקומית או מהנדס או אדריכל אחר..". כמו כן טוען המבקש כי הסכים כי כתב המינוי של מ"מ המתכנן המחוזי חוקי וכשר רק במסגרת הבקשה להחזיר את הדיון לבית משפט השלום, וכי הוא עומד על בקשתו לחקור את העד אף לעניין כתב המינוי.

כן המבקש חוזר על טענתו העקרונית לפיה קיימת לו זכות לחקור את העדים.

...

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ת' שרון נתנאל) בעפ"א 15473-08-16 מיום 23.10.2016, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על החלטת בית משפט השלום בעכו (כב' השופטת ש' פיינסוד-כהן) בב"נ 45073-06-16 מיום 20.7.2016.

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשה על נספחיה ובתגובת המשיב מצאתי כי דין הבקשה להידחות.

מידת התערבותו של בית המשפט בהוצאת צווי הריסה מינהליים היא צרה ומוגבלת לפגמים חמורים העלולים להביא בסופו של דבר לבטלות צו ההריסה (רע"פ 8655/13 מדינת ישראל נ' חג' יחיא, בפסקה 25 (‏14.6.2015) (להלן: עניין חג' יחיא)).

נוכח כל האמור הבקשה נדחית, וצו עיכוב הביצוע הארעי מבוטל.

בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים ע"פ 27267-07-16 מופדי שנואן נ' ועדה מקומית לתיכנון אצבע הגליל תיק חצוני: בפני כבוד השופטת תמר נסים שי המערער עלי חוסיין מופדי שנואן המשיבה ועדה מקומית לתיכנון אצבע הגליל פסק דין

טענה זו עצמה אינה נזכרת לאורך כל ההליך (ולסוגיה זו אדרש באריכות בהמשך), ועיון בפרוטוקול שמיעת הראיות מלמד כי הטענה היחידה שהשמיע המערער ומכוחה ביקש להוושע ביחס לאישומים שיוחסו לו, הנה אותה טענה בדבר רשות בעל פה שניתנה לו על ידי המהנדס מטעמו להמשיך בבצוע הבנייה, טענה ממנה חזר בו עם סיום הדיון.

זאת, אף שעל חובתו לזמן עדים הודע לו כבר בראשית ההליך.

בנסיבות אלה שואל בית המשפט את המערער האם צריך להעיד את המהנדס מטעמו או שהוא חוזר בו מהטענה, והמערער מבהיר כי הוא חוזר בו מהטענה.

...

אשר על כן אני קובע כי יש לראות במבנה שקיים על המקרקעין נשוא האישום משום "שימוש במקרקעין" המהווה עבירה על החוק גם אם המבנה הזה ריק ואינו ראוי למגורים".

            מהאמור לעיל עולה כי לא נפל פגם כלשהו בהליך, ממילא לגופו של עניין אין בפי המערער טענה כי יש לזכותו מהטעם שהיה בידיו היתר בעת הבנייה ומשום כך, דין הערעור להידחות.

בנסיבות העניין כאמור ולסיכום – הערעור על כל רכיביו, נדחה.

ביום 20.3.2016 קיימתי דיון נוסף בעתירה הראשונה, ובסיומו הוריתי כי בשים לב לזמן שחלף, ולהתפתחויות שחלו, וכן לאור מחלוקת שהייתה קיימת בין הצדדים בשאלה האם התוכנית הנקודתית תואמת את תוכנית המתאר הכוללנית, מן הראוי שהועדה המחוזית תקיים דיון נוסף בתוכנית הנקודתית.

בהחלטה הובהר כי "דיון זה נידרש לאור ההתקדמות שחלה בהליכי התיכנון הכולל", התפתחות אשר לאורה "ראוי לבחון בשנית את האיזון שבין תיכנון נקודתי לתיכנון כולל". לאור הנחיה זו סברתי כי העתירה מיצתה את עצמה, תוך שהבהרתי כי "ככל שלעותרים יהיו השגות על החלטת [הועדה המחוזית] בדיון החוזר שתקיים, יהיו רשאים לפנות לבית משפט זה". הועדה המחוזית (ועדת המשנה הנקודתית) קיימה בהתאם להחלטה שניתנה בעתירה הראשונה דיון חוזר בהחלטה לדחות את התוכנית הנקודתית ביום 16.5.2016.

הפעלת המבחן שנקבע בעיניין הרמלין על נסיבות המקרה שלפניי, לפי מיטב הכרתי, ובשים לב להליכים שקוימו במסגרת העתירה הראשונה, מלמד כי החלטת הדחיה נושא עתירה זו, דהיינו החלטת הדחיה השנייה, אינה החלטה סבירה, מאחר שהיא הופכת את שקולי התיכנון הכולל ל"חזות הכל", ומתעלמת מהחובה להיתחשב בצרכיו ובמאווייו הלגיטימיים של בעל הקניין.

...

להלן אעמוד בקצרה על פרטי העניין, ככל שהם רלבנטיים להכרעתי, ולאחר מכן אבהיר מדוע סברתי כי במקרה הפרטני שלפניי, יש לקבל את העתירה, ולאפשר את קידום התכנון הנקודתי למרות שהתכנון הכולל טרם הושלם.

ואולם מסקנתה של הוועדה הנכבדה כי בשל חוסר וודאות זו אין לאפשר תכנון נקודתי כל עוד לא ניתן תוקף לתוכנית המתאר הכוללנית, ואושרה תוכנית מפורטת למתחם A, משמעה מתן עדיפות מוחלטת לתכנון הכולל, וזאת מבלי לפתוח כל פתח לאפשרות קידום תכנון נקודתי, במקרים המצדיקים זאת, בטרם הושלם התכנון הכולל.

לאור מצרף השיקולים שפורטו לעיל הגעתי לפיכך למסקנה כי החלטת הדחיה השנייה של המשיבה אינה עומדת במבחן האיזון שנקבע בעניין הרמלין, ועל כן יש מקום לראותה כהחלטה בלתי סבירה, שדינה להתבטל.

סוף דבר מהטעמים שפורטו לעיל הריני להורות על קבלת העתירה, במובן זה שהחלטת הדחיה השנייה תבוטל, ובמקומה הריני להורות למשיבה להפקיד להתנגדויות את התוכנית הנקודתית שהגישו העותרים ביחס למגרש.

משנמצא שחלק מההתנגדויות עלול לפגוע במי שהיו רשאים להגיש היתנגדות לתוכנית, הוזמנו לפי סעיף 106 (ב) לחוק התיכנון והבנייה מי שעלולים להפגע להשמיע טענותיהם בדיון הנוסף שנקבע ל-13.6.23.

רק סעיף 11 (ד) לחוק התיכנון והבנייה מסמיך את מליאת הועדה, להבדיל מועדת מישנה, להחליט על דיון חוזר אם קיים פגם משפטי או תיכנוני בהחלטת ועדת המישנה, ורק כך ניתן לשנות או לבטל החלטה, תוך מתן זכות טיעון לכל הנוגעים בדבר.

להסיר ספק, אני דוחה את טענת המבקש כאילו חובה על הועדה המחוזית להתנות היתר בנייה בהגשת איחוד וחלוקה, וכאילו המצב שונה ממצב שבו אין התניה כזו.

...

להסיר ספק, אני דוחה את טענת המבקש כאילו חובה על הוועדה המחוזית להתנות היתר בנייה בהגשת איחוד וחלוקה, וכאילו המצב שונה ממצב שבו אין התניה כזו.

ההפקעה קבועה על כל החלקה ואין בכח תוכנית איחוד וחלוקה לשנותה, ואין פגם בקביעה זו. מכיוון שמאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקש, וגם סיכויי העתירה אינם גבוהים במידה המצדיקה צו ביניים גם כאשר מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקש, אני דוחה את הבקשה לצו ביניים, ומבטל את הצו הארעי.

המבקש ישלם למשיבות 1,2 הוצאות הבקשה בסך 2,500 ₪, ולמשיבה 3 הוצאות הבקשה בסך 2,925 ₪.