חובת התראה לפני סירוב שיק

לגבי שיק מס' 3 נקבע, כי המשיב שלח למערערת התראה לפני סרוב השיק.

על פי סעיף 10(א)(3) לחוק, ניתן לבטל הבאתו של שיק במנין השיקים שסורבו, אם ללקוח היה יסוד סביר להניח שהייתה חובה על הבנק לפרוע את השיק – משום שהייתה בחשבון יתרה מספקת, או מכוח הסכם איתו.

...

שיק מס' 4 המסקנה אליה הגעתי ביחס לשיקים מס' 1 ו- 2 יפה גם לגבי שיק מס' 4: מדובר בשיק שהופקד ביום 16.3.22 בשל טעות של מחזיק השיק.

עם זאת, תשלום סכום השיק למחזיק ע"י המערערת עוד בטרם הפקידו מלמד על כך שהמערערת פעלה בתום לב. זאת, בצירוף מכתבו של מחזיק השיק, המתנצל על טעותו, תומך במסקנה שלא מדובר בשיק שהוצא מראש ללא כיסוי, ועל כן ניתן לגרוע אותו ממנין השיקים שסורבו.

(ג) לענין חובת משלוח התראה אין נפקא מינה אם השיקים שלענינם הוטלה ההגבלה אינם זהים לשיקים שפרטיהם נימסרו בהתראה, ובילבד שסורבו לפני תחילת ההגבלה.

...

סוף דבר אם אתעלם משיקולי הצדק, הרי לאור המפורט לעיל, על בסיס ניתוח הראיות, הטענות והדין יש להורות על דחיית הערעור.

יש לומר כי המשיב, כעולה מדפי החשבון, נעתר לבקשות והעמיד הלוואות אך לא שינה את מסגרת האשראי, בוודאי לא באופן חד צדדי.

אשר על כן הנני מורה על ביטול העיכוב שבהחלטתי מיום 24.1.16 ועל גריעת 8 השיקים שסורבו בחשבון המערערת אצל המשיב ביום 17.1.16 שמספרם: 3767 3219 3879 3870 3897 3882 3983 3901 בתיק חויבה המערערת בתשלום הוצאות ושכ"ט למשיב בסך 5000 ₪ ועל סכום זה הנני מוסיף את הפיקדון כפסיקת הוצאות נוספת, הנני מורה על העברת הפיקדון שהפקידה המערערת בתיק זה בסך 413 ₪ לידי המשיב באמצעות ב"כ זאת כאמור כתשלום נוסף בגין הוצאות המשפט והשכ"ט. ניתן היום, כ"א תמוז תשע"ו, 27 יולי 2016, בהעדר הצדדים.

דיון והכרעה: סעיף 1 לחוק מגדיר "שיק שסורב" כדלקמן: "שיק שהוצג לפרעון בתאריך הנקוב בו או אחרי והבנק סרב לפירעון מחמת שלא היתה יתרה מספקת בחשבון והוא לא היה חייב לפרעו מכוח הסכם עם המושך. ואין נפקא מינה אם היתה סיבה נוספת לסרוב או אם ניתנה הוראת ביטול". סעיף 2 לחוק קובע מתי תוטל הגבלה על לקוח: "חשבון יהיה מוגבל (להלן-חשבון מוגבל) ובעליו יהיה מוגבל (להלן- לקוח מוגבל) אם סורבו במשך 12 חודשים 10 שיקים או יותר, שנמשכו על החשבון, ובילבד שעברו לפחות 15 ימים בין הסרוב הראשון לסרוב האחרון". כבר עתה אבהיר כי אין בידי לקבל את טענת המערערת כי דין העירעור להיתקבל בשל אי משלוח התראה לידה על ידי המשיב, שכן על פי הוראות הסיפא של תקנה 6(א) לתקנות אין חובה לשלוח התראה אם במועד שבו הייתה צריכה להשלח התראה נתקיימו תנאי ההגבלה- כך היה במועד הנ"ל כאשר נכנסה ההגבלה לתוקף ביום 31.3.18.

(1) הבנק סרב לפרוע את השיק מחמת טעות; (2) הבנק סרב לפרוע את השיק מחמת עיקול שהוטל על החשבון והתקיימו שנים אלה:ו השיק נמשך לפני שהבנק קיבל את הודעת העיקול ולא ניתן היה לפרעו במשך ששים הימים האמורים בסעיף 2א; (3) ללקוח היה יסוד סביר להניח שהיתה חובה על הבנק לפרוע את השיק, אם בשל כך שהיתה יתרה מספקת בחשבון, או שהבנק היה חייב לפרעו מכוח הסכם אתו" המערערת מפנה להוראת סעיף 10(א)(3) הנ"ל והנימוקים שבפיה הם כי היה לה יסוד סביר להניח חובה של המשיב לפרוע השיקים מחשבונה מכוח מערכת ההסכמים ו/או הנוהג בין הצדדים, גם אם קיימת חריגה במסגרת האשראי.

...

שם נאמר: "...בדיון במסגרת סעיף 10(א) לחוק יתכן, שנגיע למסקנה, כי הציפייה הלגיטימית של הלקוח המסוים הגיעה לדרגה כזו, שהיה לו יסוד סביר להניח, כי יש חובה על הבנק לפרוע את השיק.

המערערת לא הגישה ערעור בעניין אותם שיקים נוספים אך על פי הצהרותיה לפניי, היה בידה לנסות ולמנוע סירובם על ידי הפקדת אתם הכספים אשר עמדו לרשות הנציג מטעמה עוד ביום 31.3.18 והיא בחרה לא לעשות כן. על יסוד האמור, הערעור נדחה, והסעד הזמני שניתן ביום 19.4.16 מבוטל בזאת.

המזכירות תשלח החלטתי לצדדים.

לאחר סרוב השיקים בחודש פברואר קיבל המבקש התראה בטרם הגבלת החשבון.

המשיב טוען עוד, כי לפני סרוב השיקים הודיע למבקש כי הם יסורבו אם לא תכוסה החריגה בחשבון, וזאת עשה הבנק למרות שאינו חייב לעשות כן. השיקים שלא כובדו היו מעמידים את חשבונו של המבקש ביתרת חובה של כ-680,000 ₪, מבלי שהיו בידי המבקש כספים לכסוי חריגה זו, לא בידיו ולא בחשבון אחר שברשותו.

...

המבקש טוען, כי היה לו יסוד סביר להניח, שעל הבנק מוטלת חובה לפרוע את השיקים, בהתאם לסיכום שהיה בינו לבין הבנק.

הנחת היסוד היא, כי אין ללקוח זכות למשיכת יתר מעבר לאשראי שעליו הוסכם בין הצדדים: "...דווקא אותה זכות לבנק להכריע לגבי כל משיכת יתר אם לכבדה אם לאו, מחייבת את המסקנה שאישור משיכות יתר מסוימות, אפילו כל משיכות יתר, אין בהן לגרוע מזכות הבנק שלא להסכים למתן אשראי על פי משיכת יתר פלונית..." (ע"א 323/80 אלתית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לז(2) 673, 684).

לפיכך, אני מורה על דחיית הערעור.

המזכירות תעביר למשיב את כספי הפיקדון, והמבקש ישלם את היתרה בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן – יישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום בפועל.

הגם שפרק זה להסכם, בשונה מחלקיו האחרים, לא הוגדר כ"יסודי", מצאתי כי במצבם הכלכלי של הנתבעים המשתקף מהחומר שהונח לפניי ובכלל זה העובדה כי התשלומים בוצעו בהמחאות חברתה של הנתבעת מס' 2 המצויה בפרוק, רשאית הייתה התובעת לתהות על קנקנן של הערבויות כפי שהוצגו ולעמוד על טיבן.

משכך, גם אם תאמר שהייתה עליה חובה להתריע לפני הנתבעים טרם ביטול החוזה, הרי שהיא עשתה כן. דוקא פעולתה זו הביאה את הנתבעים להציג לה מצג חדש לפיו ספק בכלל אם בכוונתם להמשיך במשא והמתן לקראת חוזה סופי.

עו"ד פלג חזר על הדברים בעדותו לפניי והבהיר בין היתר, כי לאחר חתימת ההסכם, משהוברר לו כי אבי הנתבעת 2 מסרב לחתום על הערבות, ביקש ממנה להדק את הערבויות, דרש תשלום מראש עבור שני חודשים (עמ' 2, שורות 33-36), והבין משיחתו עם הנתבעת 2 כי הנתבעים בשלב זה שוקלים מחדש את תנאי החוזה (עמ' 3, שורות 7-12).

...

לא שוכנעתי בטענת הנתבעים, כי התובעת ביקשה לשנות את תנאי ההסכם לרעה; אכן, התובעת ביקשה, באמצעות מי שייצגה, להקדים תשלומים לכל הפחות בעבור שני החודשים, אך זאת משום התנהלות הנתבעים אשר התנהגותם מהווה גם היא סוג של סטייה מתנאי ההסכם, המתבטאת בין היתר בהחלפת הערב.

אני מקבלת את גרסת התובעת וקובעת כי היה לה בסיס איתן להאמין כי אין בכוונת הנתבעים לפי שעה לקיים את החוזה.

בנסיבות אלה, ולאור נימוקיי לעיל, אני מקבלת את התביעה ומורה לנתבעים, ביחד ולחוד, לפנות את המושכר עד 30.9.21.