חובת השופטים ליעילות דיונית

אכן, בירור האמת הנו ערך בסיסי במשפט – ערך הנדחה לעיתים על פני עקרונות נוספים של יעילות דיונית והאנטרס הצבורי של קידום יומנו של בית המשפט, וזאת על מנת לעשות משפט צודק והוגן ולתת לצדדים את ההזדמנות המלאה להגיש ראיותיהם.

כי "החובה להחיש את הדיון ולנהלו בצורה תקינה ויעילה מוטלת על כל שופט היושב לדין בכל ענין הבא לפניו..... וכי עליו לשוות תמיד לנגד עיניו את המטרה הנעלה של קיצור תקופת ההליך ומניעת סחבת, ככל שהדבר מתן להעשות, הן בדיון והן במתן פסק-הדין". ובמקום אחר הוא ממשיך ואומר: "משפט הנמשך שנים על-אף תקנות סדר הדין הערוכות על בסיס של החשת המשפטים ככל האפשר הוא לעג לעשיית משפט צדק" [שם, ע' 462).

...

אולם לא מצאתי מקום בנסיבות אלה להיעתר לבקשה לדחיית מועד ההוכחות, משני טעמים עיקריים, אשר יפורטו להלן.

סיכומו של דבר- לענין ראשי הנזק: הפסד השתכרות לעתיד - 250,002 ₪ עזרת זולת – 80,000 שח. הפסד השתכרות לעבר – 25,300 ₪ כאב וסבל – 24,152 ₪ הוצאות – 20,000 שח סך הכל – 399,452 שח מסכום זה יש להפחית סך של סך של 13,147 שח (סכום קיבל התובע ככספי קצבת נכות כללית מהמלל בגין פגיעתו בתאונה.

אני מורה על דחיית התביעה כנגד קרנית.

מאחר שכתב התביעה תוקן תוך הוספת קרנית כנתבעת נוספת בשל טענות שומרה בכתב ההגנה לענין הכחשת זהות הנהג (ר' הודעת התובע בתיק מיום 21.10.18), ומאחר שטענה זו נדחתה, הרי שאני קובעת כי שומרה תפצה את התובע בתשלום שכ"ט ב"כ קרנית בסך של 10,000 שח וכן הוצאות בהן נשאה קרנית.

הגילוי והעיון במסמכים משרתים תכליתות נוספות וביניהן, זכות הגישה לערכאות ויעילות דיונית במובנה הרחב (ראו גם רע"א 4234/05 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' פלץ).

כב' השופט עמית, במאמריו (שם, 250 - 251) מתייחס לסוגיית רלוואנטיות המסמכים בהליכי גילוי ועיון ומציין כדלקמן: "צד המבקש גילוי מסמכים ספציפיים מהצד שכנגד צריך להראות כי המסמכים המבוקשים הם רלוואנטיים לזירת המחלוקת. קשה להגדיר מראש מה ייחשב כרלוונטי לזירת המחלוקת, ועניין זה מסור לשיקול דעתו של בית המשפט, על פי השכל הישר ובהתאם לחזית המחלוקת, על פי כתבי הטענות של הצדדים.

בעיניינו אין המדובר כטענת רמ"י בפניה של התובע לקבל מידע צבורי בהליכים על פי חוק חופש המידע, כי אם אינטרם אישי של התובע וזכותו לגלות מסמכים ולעיין בהם במסגרת הליכים מקדמיים בתביעה נגד רמ"י. בנוסף, איני מקבל את טענת רמ"י כי חשיפת התדיינויות פנימיות עלולה להכביד על המשתתפים להתבטא בחופשיות, באשר אין בנימוק זה כל התיחסות ספציפית למקרה דנן, אשר ניתן יהיה לשקול אותו אל מול חובת גילוי המסמכים.

...

בעניינו אין המדובר כטענת רמ"י בפניה של התובע לקבל מידע ציבורי בהליכים על פי חוק חופש המידע, כי אם אינטרם אישי של התובע וזכותו לגלות מסמכים ולעיין בהם במסגרת הליכים מקדמיים בתביעה נגד רמ"י. בנוסף, איני מקבל את טענת רמ"י כי חשיפת התדיינויות פנימיות עלולה להכביד על המשתתפים להתבטא בחופשיות, באשר אין בנימוק זה כל התיחסות ספציפית למקרה דנן, אשר ניתן יהיה לשקול אותו אל מול חובת גילוי המסמכים.

מעבר לכך לאחר שעיינתי במסמכים עצמם לא מצאתי כי עלול להיגרם בשל חשיפתם אפקט מצנן.

לסיכום: באשר למסמכים שאינם שנויים במחלוקת, הרי שכעולה מהרשימה אלו נמסרו לתובע.

בעיניין רע"א 9322/07 Gerber Products Company נ' חברת רנדי בע"מ (פורסם בנבו, 15/10/2008) נפסק על-ידי כב' השופט מלצר כי: "לצד העקרון הבסיסי לפיו יש לגלות מסמכים רלוואנטיים, קיימים סייגים העשויים להביא לצימצום הקפו של עיקרון הגילוי. אחד מסייגים אלו עניינו מקרה בו יש בגילוי כדי להכביד על בעל הדין (פרשת כיאט, עמ' 162; רע"א 6297/97 רכאח נ' חברת טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ ([פורסם בנבו], 26.1.1998) פיסקה 6). מובן כי אין די בכך שנגרמת הכבדה כלשהיא, שכן זו מתלווה, מטבע הדברים, לכל מקרה בו מוטלת חובת גילוי מסמכים. על מנת שהשיקול בדבר הכבדה יצדיק את צימצומה של חובת הגילוי נידרש כי ההכבדה שתגרם תהיה בלתי סבירה בנסיבות העניין. מבחן זה הנו גמיש ותלוי בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה (פרשת כיאט, עמ' 162; פרשת שמשון, עמ' 196))." כמו-כן, כפי שנפסק ב-רע"א 6715/05 מחסני ערובה נעמן בע"מ נ' איזנברג (1/11/2005) על-ידי כב' השופט גרוניס (כתוארו אז), החובה לגלות מסמכים חלה אך ורק על מסמכים אשר נמצאים בידו של אחד מבעלי הדין או בשליטתו, במסגרת הליך גילוי המסמכים נידרש בעל הדין להצביע על מסמכים הנמצאים ברשותו, ואין זה מתקבל כי כחלק מההליך המקדמי של גילוי המסמכים, יידרש בעל דין לייצר מסמכים הדרושים לצד השני.

בהקשר לכך קיימת היתייחסות לחשיפת האמת, ליעילות דיונית, לזכות להליך ראוי, ולשוויון בין הצדדים.

...

מעבר לאותם פרמטרים שהנני סבורה כי הינם רלבנטים לצורך עריכת תחשיב לפי הנהלים, אין מקום להיעתר לבקשה כללית להמצאת כל ההתכתבויות בין הנתבעת לבין הרשויות שלהן היא מספקת שרותי מים וביוב.

מאידך, ככל שהתובע יוכיח כי אכן בבדיקות שעשה בנקודות בצנרת שרלבנטיות אך ורק לנתבעת, דהיינו לפני ההתחברות לצנרת הכללית עם רשויות אחרות, היו ריכוזי שומנים גבוהים מעבר למותר, וכן ככל שהתובע יוכיח כי ריכוזי שומנים אלה גרמו לו להוצאות טיפול נוספות מעבר לשפכים הרגילים, לא ברור מה הרלבנטיות האם השומן הגיע ממפעל X או ממפעל Y ככל שהמדובר בצנרת השפכים של הנתבעת, וככל שהנתבעת אחראית על השפכים בצנרת זו. לאור האמור לעיל, אינני סבורה כי יש מקום ליתן צו כמבוקש על ידי התובע, אולם הנני מורה לנתבעת להמציא לתובע התכתבויות בין הנתבעת לבין הרשויות שהיא מספקת להן שרותי מים וביוב בהתייחס לשנים 2014-2016 באשר להזרמת שפכים מזוהמים.

בית המשפט העליון, כב' השופט עמית, לא ראה לנכון להתערב בהחלטת הערכאה הדיונית.

בתיק רע''א 1834/18 שירותי בריאות כללית נ' פלונית (פורסם בנבו) קבעה כב' השופטת וילנר את הדברים הבאים: "......נידרש המומחה לשקף בחוות דעתו את מצבו הרפואי האמתי של הניזוק, על יסוד כל החומר הרפואי הרלוואנטי והערכתו המקצועית. בכלל זה, טרם גיבוש חוות דעתו, על המומחה לבחון את כל הבדיקות הרפואיות הרלוואנטיות של הניזוק ואת חוות הדעת שהוגשו בעיניינו מטעם שני הצדדים להליך (ראו והשוו: רע"א 600/96 אדרי נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 4 (14.7.1996); רע"א 6116/97 שוחט נ' ציון, חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (28.11.1997)).". ובהמשך, באשר לתוצאות הפרת החובה הנ''ל קובעת כב' השופטת וילנר את הדברים הבאים: "במקרים בהם המומחה מפר את החובות המוטלות עליו, בין אם חובות האמון ובין אם חובותיו המקצועיות, ובית המשפט מתקשה לאמץ על כן את חוות דעתו של המומחה מבלי שהדבר יוביל לפגיעה בהליך השפוטי או במי מבעלי הדין, עומדות לפני בית המשפט מספר דרכי פעולה. דרך הפעולה הראשונה, המתונה ביותר, היא הכרעה בשאלות הרפואיות על בסיס חוות דעתו של המומחה והראיות הנוספות, וזאת אף מבלי לאמץ את מסקנותיו של המומחה ותוך אפשרות לסטות מחוות דעתו. הדרך השנייה העומדת לפני בית המשפט היא מינוי מומחה רפואי נוסף לצורך הכרעה בשאלות שברפואה. הדרך השלישית, והקיצונית ביותר, היא פסילת חוות הדעת שהגיש המומחה ומינוי מומחה אחר תחתיו (ראו סקירה נרחבת בנושא: רע"א 7863/17 פלונית נ' הפול חברה לביטוח בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 11 (17.12.2017) והפסיקה המאוזכרת שם). אדגיש כי בית המשפט ינקוט בצעד זה רק במקרים חריגים בהם הפגם שנפל בהתנהלות המומחה או בחוות דעתו יורד לשורש העניין ועלול לגרום לעיוות דין לבעלי הדין (רע"א 7098/10 טביבזדה נ' שירותי בריאות כללית, [פורסם בנבו] פסקה 6 (31.1.2011); רע"א 1138/12 אי. די. איי. חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, [פורסם בנבו] פסקה 12 (9.4.2012); רע"א 4102/15 שירביט חברה לביטוח בע"מ נ' איזברגה, [פורסם בנבו] פסקה 10 (27.10.2015)).

למעשה, על בית המשפט לאזן בין ההגנה על הצדדים להליך מפני עוות דין מחד גיסא, לבין שקולי מדיניות ובהם - הגנה על מעמדם של מומחים מטעם בית המשפט, יעילות דיונית ומניעת ניצול לרעה של ההליך המשפטי - מאידך גיסא, ולבחור בדרך הפעולה אשר תממש באופן המיטבי את האיזון הראוי.

...

מכאן, שלטעמי, בהתחשב בנסיבות המקרה דנן, ותוך יישום הדברים שצוטטו לעיל מפסק דינה של כב' השופטת וילנר, אמנם חוות הדעת ניתנה בלי שחוות הדעת מטעם הנתבעת הייתה מונחת לפניו, אך בהעדר טענות באשר למהות החומרים הרפואיים שהוצגו בפני המומחה, לאור ממצאיו בחוות הדעת, אשר , בדיעבד, אימצו את קביעת המומחה מטעם הנתבעת באשר לאחוזי הנכות בגין הקרע ברצועה הצולבת, ההתנהלות המקצועית ונטולת פניות של המומחה, נראה לי כי בנסיבות העניין, פסילת חוות דעתו תהיה סנקציה קיצונית שאין מקום לנקוט בה. כפי ההלכה הפסוקה, וכפי שצוטט כבר לעיל, קיימים מצבים, ולטעמי, זה המקרה כאן, חוות דעת המומחה לא תיפסל, אך בית המשפט יוכל לסטות ממנה, לאחר שהצדדים יביאו טענותיהם וראיותיהם באשר למחלוקת בקביעה הרפואית.

על כן, הבקשה לפסילת חוות דעת המומחה נדחית.

ומכאן הכלל, כי לפני שיעתור נגד רשות מינהלית מוטל על היחיד לפנות אל הרשות עצמה, לבקש ממנה למלא את חובתה ולהחליט בנושא עתירתו, ולתת לה שהות סבירה לעשות כן (בג"ץ 2915/96 הייקינד נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח' [4], בעמ' 820-821; ובג"ץ 2624/97, 2827, 2830 רונאל ואח' נ' ממשלת ישראל ואח'; שגב נ' ממשלת ישראל ואח'; סעדיה נ' ראש-ממשלת ישראל ואח' [5], בעמ' 82-83 בפסק-דינו של השופט זמיר).

" בבג"ץ 5586/22 אגוד מכוני הרשוי בישראל נ' שר האוצר, פסקה 5 (24.08.2022) עמדה השופטת ר' רונן גם על היעילות הדיונית הגלומה בכלל שלפיו בית משפט זה אינו דן בעתירה המוגשת לפני שהתקבלה החלטה סופית על-ידי הרשות המוסמכת: "כידוע, בית המשפט העליון לא יידרש לעתירה המוגשת לפני שקבלה הרשות המוסמכת החלטה סופית לגופו של עניין. הראציונאל העומד בבסיס כלל זה הוא כי משטרם התקבלה כל החלטה, לא מיתקיים הבסיס הנידרש לקיום ביקורת שיפוטית עליה. במקרים כאלה יש לתת לרשות המוסמכת היזדמנות להשלים את תהליך קבלת ההחלטות, אשר אף עשוי לייתר בסופו של דבר את הדיון בעתירה או למצער לחדד את המחלוקות כך שזו תתנהל בצורה יעילה יותר (ראו למשל: בג"ץ 1420/22 פלונית נ' נציב תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות, פסקה 17 (1.6.2022); בג"ץ 4885/13 רמת דוד – חינוך מיוחד נ' משרד החינוך (4.5.2014); בג"ץ 644/87 יו"ר המועצה הדתית ראש-העין נ' השר לעינייני דתות, פ"ד מא(4) 13 (1987))." וראו גם: בג"ץ 112/23 עריית כפר סבא נ' ממשלת ישראל, פסקה 12 (10.01.2023)).

...

בתמצית, הוסבר לעותרת כי בהתאם להוראת סעיף 53(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק), הממשלה תהיה רשאית לקבל החלטה סופית בעניין דחיית התכנית רק לאחר שהות"ל תקיים דיון נוסף בעניין, ועל כן, אין כל טעם בקיום דיון חוזר בשלב זה. ובלשונה: "לאחר שהות"ל תדון ב[תכנית], וככל שתמליץ על אישורה, היא ממילא תחזור שוב לשולחנה של הממשלה על מנת לקבל החלטה סופית בעניינה, ועל כן לא מצאנו מקום להיעתר לבקשתכם לקיום דיון חוזר בממשלה". כן צוין, כי "לאחר בירור עם רשות החשמל, לא ניתן לאשר כי [העותרת] תוכל להשתתף בכל הליך שתקבע רשות החשמל [...], ללא תכנית מאושרת. יובהר, כי ההחלטה בדבר אסדרה לעניין התעריף והכללים שיחולו על הקמת תחנת כוח יקבעו על ידי מליאת רשות החשמל לאחר קיומו של שימוע ציבורי כדין". בהחלטתי מיום 16.07.2023, הוריתי לעותרת להודיע מדוע לא תימחק עתירתה בהיותה עתירה מוקדמת, תוך שמירת זכויותיה; שכן, טרם התקבלה החלטה סופית בעניין התכנית.

כפי שקבע השופט א' מצא בע"א 524/98 מדינת ישראל, משרד האוצר נ' ציון חברה לביטוח בע"מ ואח'‏, פ''ד נב(2) 145, 152-151 (1998): "ככלל, עתירה שהוגשה לפני שהרשות המוסמכת לכך קיבלה החלטה לגופו של העניין הנדון, דינה להידחות על הסף מחמת היותה מוקדמת (בג"ץ 1713/92, 6127 בזק, החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' ממשלת ישראל ואח' [1], בעמ' 473; ובג"ץ 2285/93, בשג"ץ 5138/93 נחום נ' ראש עיריית פתח-תקווה ואח' [2], בעמ' 644). כלל זה, שיסודו בעקרון הפרדת הרשויות, מכתיב את גבולותיה של הביקורת השיפוטית על פעולות המינהל (י' זמיר הסמכות המינהלית (כרך א) [7], בעמ' 71-91). על רקע זה צמחו שיקולי המדיניות השיפוטית, המנחים את הביקורת על החלטות המינהל, המופעלת על-ידי בית-המשפט הגבוה לצדק. מכאן הכלל, שבית-המשפט מבקר את החלטת הרשות באמות-מידה של סמכות ושל סבירות, אך אינו ממיר את שיקול-דעתה בשיקול-דעתו ואינו מחליט במקומה. מכאן הכלל, שבהיעדר החלטה לא יידרש בית-המשפט לעתירה בהיותה "תיאורטית" (בג"ץ 3057/93 דיאמנט-כהן ואח' נ' שר החינוך והתרבות ואח' [3], בעמ' 527).

" בבג"ץ 5586/22 אגוד מכוני הרישוי בישראל נ' שר האוצר, פסקה 5 (24.08.2022) עמדה השופטת ר' רונן גם על היעילות הדיונית הגלומה בכלל שלפיו בית משפט זה אינו דן בעתירה המוגשת לפני שהתקבלה החלטה סופית על-ידי הרשות המוסמכת: "כידוע, בית המשפט העליון לא יידרש לעתירה המוגשת לפני שקיבלה הרשות המוסמכת החלטה סופית לגופו של עניין. הרציונל העומד בבסיס כלל זה הוא כי משטרם התקבלה כל החלטה, לא מתקיים הבסיס הנדרש לקיום ביקורת שיפוטית עליה. במקרים כאלה יש לתת לרשות המוסמכת הזדמנות להשלים את תהליך קבלת ההחלטות, אשר אף עשוי לייתר בסופו של דבר את הדיון בעתירה או למצער לחדד את המחלוקות כך שזו תתנהל בצורה יעילה יותר (ראו למשל: בג"ץ 1420/22 פלונית נ' נציב תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות, פסקה 17 (1.6.2022); בג"ץ 4885/13 רמת דוד – חינוך מיוחד נ' משרד החינוך (4.5.2014); בג"ץ 644/87 יו"ר המועצה הדתית ראש-העין נ' השר לענייני דתות, פ"ד מא(4) 13 (1987))." וראו גם: בג"ץ 112/23 עיריית כפר סבא נ' ממשלת ישראל, פסקה 12 (10.01.2023)).

בהקשר זה יוער, כי קשה להלום את טענת העותרת, אשר ציינה, בהודעה מטעמה מיום 24.07.2023, כי המדינה כבר השיבה לה "באותיות קידוש לבנה, כי דיון מחודש לא יתקיים". כפי שצוטט לעיל, הממשלה הבהירה לעותרת את ההיפך, קרי, כי "לאחר שהות"ל תדון ב[תכנית], וככל שתמליץ על אישורה, היא ממילא תחזור שוב לשולחנה של הממשלה על מנת לקבל החלטה סופית בעניינה". יוצא אפוא, כי לא זו בלבד שההחלטה שעליה מלינה העותרת אינה סופית, אלא שהיא אף לא הייתה יכולה להיות החלטה סופית, בהתאם להוראות החוק.

מכל האמור עולה כי העתירה דנא הקדימה את זמנה, ומשכך דינה להידחות על הסף.