לשיטתה, היה על הרופא שבדק את התובעת לזמן בדחיפות רופא עיניים, לבדוק את התובעת שהלכה והתעוורה, כדי להחליט האם היא צריכה לעבור ניתוח לפי ממצאיו, ולא לשלוח אותה לדיאטנית, ל-Electro cardiogram, או לבירור מצב בלוטת התריס, כאשר מדובר בחולה צעירה ללא עבר קרדיאלי, בלוטת התריס אינה רלוואנטית, ידוע שהרזייה אורכת זמן, ומדובר בחולה שיש לה סימנים של לחץ תוך גולגולתי וכפילות בראיה.
אכן, קיימת חובת זהירות מושגית וקונקרטית של הנתבעת והצוות הרפואי של הלל יפה כלפי התובעת, אך לא הוכח כי הנתבעת הפרה חובת זהירות זו בהתרשלות, וכך גם לא הוכח קשר סיבתי עובדתי ו/או משפטי בין ההתרשלות הנטענת (שלא הוכחה), לבין הנזק שניגרם לתובעת.
המומחית הפניתה למאמר אותו ציטטה פרופ' מנור, בו רוכזו לראשונה 16 מקרים אותם זיהו כ- PTC פולמיננטי (חריף), אך ציינה כי גם שם נכתב בדברי הסיכום בדבר הטיפול התרופתי, והניתוח כמפלט אחרון בלבד, כאשר מחצית מהחולים שנותחו נותרות עם נזק קשה בראיה.
שנית, משהודיעה המומחית כי היא סבורה שאם שגה רופא עליו לתת את הדין, ודבריה לא נסתרו, אין בסיס לטענה כי היא מוטה עקרונית נגד תביעות בגין רשלנות רפואית.
לסיכום, לאור הראיות שהובאו בפני, משציינה התובעת כי סבלה מסימפטומים של המחלה כחצי שנה לפני שהתאשפזה, משצויין כי בספרות אין מקום של כבוד לבדיקת שדה הראיה במקרים כאלה, ועל יסוד חוות דעתה של המומחית ד"ר לייבה, באתי לכלל מסקנה כי אפילו נמצא בבדיקת שדה הראיה שמצבה של התובעת גרוע, בינואר 07' ואולי גם היום, היה הצוות הרפואי מטפל בתובעת על פי המקובל בניקור מותני תחילה, בדיאמוקס לאחר מכן, בסטרואידים במקרה הצורך ורק בסופו של דבר בניתוח.
...
גדר המחלוקת
מה משך הזמן בו סבלה התובעת מטשטוש בראיה ומכאבי ראש, לפני שפנתה להלל יפה?
האם היתה רשלנות בטיפול שקיבלה התובעת בהלל יפה?
ככל שהיתה רשלנות בטיפול, האם קיים קשר סיבתי בין הרשלנות לבין נכותה של התובעת כיום?
האם הוכחה פגיעה באוטונומיה של התובעת?
משך הזמן בו סבלה התובעת מטשטוש בראיה וכאבי ראש, ומצבה בעת אשפוזה:
לאחר שבחנתי את ראיות הצדדים, על רקע טיעוניהם, באתי לכלל מסקנה כי התובעת אכן סבלה מטשטוש ראיה כחצי שנה לפני שהגיעה להלל יפה, ובהגיעה לבית החולים סבלה מכאבי ראש, טשטוש ראיה ומהקאות.
לענין פגיעה באוטונומיה שאינה מקנה זכות לפיצוי, יפים דבריו של כב' הש' ריבלין בענין קדוש:
"39. ההכרה בחשיבותה של הזכות לאוטונומיה ובזכותו של הפרט לתבוע פיצוי בגין פגיעה בזכות זו, אין משמעה כי כל פגיעה תזכה בפיצוי. בכך שותף אני לעמדתה של השופטת א' חיות, כפי שבאה לידי ביטוי בפרשת תנובה הנ"ל. אני סבור, עם זאת, כי התיחום הנדרש צריך שיעשה לא באמצעות תיחום חומרתו וממשותו של הנזק כי אם בדרך של תיחום הפגיעה. שומה על בתי המשפט לפתח מערכת של איזונים, המיוחדים ומותאמים לראש הנזק של פגיעה באוטונומיה, שהראשון שבהם הוא תיחום הפגיעה המזכה בפיצוי; רק פגיעה בליבּה של זכות הבחירה, "ב'גרעין הקשה' של זכות האדם המקדשת את האוטונומיה" (כאמור בהלכת ברוריה צבי) ובעניין מהותי תזכה את התובע בפיצוי משמעותי.
לסיכום, אני רואה לדחות גם את תביעה של התובעת בגין הפגיעה הנטענת באוטונומיה.
התביעה נדחית, איפוא.
