בפתח התביעה, שכאמור הוגשה בדרך של המרצת פתיחה, ביקש רז את הסעדים הבאים:
להורות לבן דוד להפסיק ביצוע עבודות בנכס, לחייב אותם למסור לו את החזקה בנכס, לחייב אותם לקיים את דרישות רמ"י לצורך קבלת הסכמתה להעברת הזכויות אליו.
כנגד רמ"י טען רז בתביעתו, כי במסגרת בדיקות שעשה במשרדי רמ"י בנוגע לנכס, עובר לחתימה על ההסכם, לא התריעה זו בפניו, כפי שהיה עליה לעשות, כי קיימת מניעה להעברת הזכויות של בן דוד בנכס.
לטענתם, עובר לחתימה על ההסכם הם איפשרו לרז לקבל כל מידע באשר למצב הנכס, הן בהיבט התיכנוני של הנכס בערייה, והן בהיבט של הזכויות הרשומות ברמ"י. לטענתם, המשיב 1 אף התלווה לפגישות של רז או מי מטעמו הן בערייה והן במשרדי רמ"י. לטענת בן דוד לפגישה ברמ"י הגיעה מתמחה ממשרד בא כוחו של רז, ובן דוד, כבעל הזכויות בנכס, ביקש מנציגת רמ"י למסור למתמחה את כל המידע הקיים ברמ"י באשר לנכס.
(הדגש שלי ה.א)
נקבע, כי חובת הגילוי נגזרת מחובת "תום הלב וניקיון הכפיים שבהן חייב לעמוד כל התובע
...
."בימ"ש שלום לא ידון בתביעות בדבר חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין".
סיכום
התוצאה מכל האמור היא, שאני דוחה את עתירתו של רז, כפי שפורטה בסעיף 10(ו)(1) לסיכומיו, להצהרה שלפיה הוא זכאי למסירת החזקה.
אשר להצהרה המבוקשת להפסקת העבודות בנכס, לצד הצווים המבוקשים בסעיף 10 ו' (1) (2), (4) לסיכומים – אני דוחה את הבקשה בעניין זה. זאת, הן משום שמדובר בסעדים שאינם מתאימים להליך של המרצת פתיחה, והן משום שסעדים אלה סותרים זה את זה. רז מבקש גם לאסור ביצוע עבודות, וגם לחייב את בן דוד לבצע כל פעולה שתידרש על ידי רמ"י על מנת להסיר את החריגות.
התוצאה מכל האמור, היא שהתביעה כפי שהוגשה כנגד בן דוד נדחית.
