חובת הפירוט בבקשת בנייה לשימוש לשמה מבוקשת הבנייה

המבקשת טוענת בבקשה כי בסמוך לאחר חתימת הצוו, ביום 13.2.20 פנתה המבקשת למשטרת ישראל באמצעות המייל בבקשה לקבלת סיוע לבצוע הצוו, דא עקא שבמועד הגשת הבקשה מצויה מדינת ישראל בעיצומו של משבר נגיף הקורונה לפיכך מתועלים כוחות משטרתיים רבים לטפול במשבר מגיפת הקורונה ולפיכך, לא תוכל משטרת ישראל לספק את הסיוע הדרוש לבצוע הצוו ועל כן מבוקשת ההארכה לבצוע הצוו למשך 60 ימים מיום ההחלטה על הארכת הצוו.

לעניין אי גילוי הפרטים המלאים אודות הליכים משפטיים קודמים, הרי שהמבקשת צירפה לבקשה נספחים של כל ההליכים המינהליים והמשפטיים בעיניין הבניין שאליו מתייחס הצוו והוסיפה כי אין כל חובה לפרט פירוט יתר אודות ההליכים שהתנהלו בצו הקודם אשר לא בוצע ומספיק לציין כי הוצא כנגד הבניין צו הריסה קודם בתאריך 14.6.18.

מטעם המבקשת העיד מר פבלו אספינו אשר משמש כסגן מנהל מחוז צפון ביחידה הארצית לאכיפת דיני התיכנון והבניה.

כך נקבע בעיניין זה ברע"פ 11920/04 סעיד נאיף נ' מדינת ישראל (26.3.07): "עצם העובדה שבית המשפט איפשר לועדה להרוס את מבנה המסגריה בעצמה, אין בה כדי לפטור את המבקש מחובתו להרוס את המבנה, וכל עוד אין הוא עושה זאת הוא ממשיך לשאת באחריות להפרת הצוו השפוטי בהתאם לסעיף 210 לחוק התיכנון והבניה". לעניין זה אפנה עוד לדברי הנשיא (דאז) כבוד השופט שמגר ב - רע"פ 47/92 אבו טיר נ' יושב ראש הועדה המקומית – ירושלים, פ"ד מו(1) 699 (1992) לפיהם, עצם קיומו של צו הריסה קודם שלא בוצע אינו מונע הוצאת צו הריסה חדש, ובילבד שהתקיימו כל התנאים הנדרשים על פי הדין: " מובן הוא, כי אין להוציא צו חדש, אלא אחרי שמבצעים את כל ההליכים הנ"ל מראשיתם; אולם אם ההליכים הללו בוצעו מחדש, אין סיבה לפסילת התוקף של הצוו שני או שלישי רק בשל כך שהיה צו אחר שקדם לו ולא בוצע". עיננו הרואות כי אין מניעה להוציא צו הריסה מינהלי שני, בגין אותה בניה שבגינה הוצא כבר צו הריסה מינהלי קודם, ככל שמתקיימים התנאים הקבועים בחוק להוצאת צו ההריסה המינהלי השני.

...

המשיבה טענה כי דין הבקשה להידחות על הסף מחמת אי גילוי מלוא העובדות וזאת על פי תקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשות לעניין צו הריסה מנהלי), תש"ע – 2010 (להלן : תקנות סדרי הדין").

אשר על כן, לאחר ששמעתי טענות הצדדים ועיינתי בכל כתבי הטענות אני סבורה כי דין בקשת המשיבה לביטול צו ההריסה השני להידחות ודין בקשת המבקשת להארכת מועד ביצוע צו ההריסה להתקבל.

סיכומו של דבר : אני מורה על דחיית הבקשה שהוגשה על ידי המשיבה לביטול צו ההריסה המנהלי.

כמו כן אני מקבלת את בקשת המבקשת להארכת מועד לביצוע צו ההריסה.

מכל אלו מצאתי כי קריאת לשון התכנית מלמדת על כך שאין חובה להכין תכנית מפורטת לצורך קבלת היתר לשם שימוש במבנה קיים (לתכלית מתוך בנק התכליות שבתכנית).

כפועל יוצא אין לדעת האם הוגבל השמוש שם ל"דואר ומרכזיה" בלבד או שמא הותר לעשות שימוש במבנה לתכליות נוספות, וכיצד הוגדרו התכליות שם. ועוד –מעיון במלל הבקשה למתן היתר עולה כי מבקשת ההיתר (מדינת ישראל) ציינה, תחת הרובריקות המיועדות ל"תאור הבנין", את מהות המבנה ותכליתו כ"דאר ומרכזית טלפון" אך תחת ה"שימוש המיועד בבנין" הגדירה זו את מטרת הבניה המוצעת ל"בניני ציבור" (הקיפה את הרובריקה המתאימה, מבלי לפרט את השימושים).

משבחרה הוועדה לקבל את הבקשה כלשונה – כאשר מגישת הבקשה ביכרה שלא למחוק את הסעיף המיועד ל"הבניה המוצעת למטרות אחרות" וכאשר סימנה שם במפורש את ההגדרה הכללית של 'בנייני ציבור' כשימוש המיועד בבנין, מבלי לפרט את תכלית השמוש הספציפי המבוקש, הרי שספק בעיניי אם ניתן לראות את ההיתר כהיתר ספציפי מגביל, שאינו מאפשר עשיית שימוש במבנה לתכלית אחרת מבין התכליות המוגדרות כ"בנייני ציבור" (כפי שהיו אז).

...

מכל מקום שוכנעתי כי התובעת רשאית היתה לפעול לקבלת היתר לעריכת שימוש אחר בנכס, וכי בהתאמה יכולה היתה להשכיר את חלקי הנכס אשר יוחדו לה לשוכרים המבקשים לערוך בו שימוש לטובת איזו מהתכליות המוגדרות ברשימת התכליות שבתכנית (בלבד).

בשים לב לתוצאה אני מורה לצדדים להגיש תצהירי עדות ראשית לתיק, כך שתצהירי התובעת יוגשו עד ליום 17.6.21 ותצהירי הנתבעת יוגשו עד ליום 18.7.21.

המזכירות תמציא החלטתי לצדדים.

כך נקבע בע"א 482/99 בלפוריה, מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' הועדה המקומית לתיכנון ובניה – יזרעלים (29.11.01): "גם בשלב מתן ההיתר, כאשר מתעורר חשד מבוסס בקרב מוסד התיכנון הרלוואנטי כי ההיתר המבוקש נועד לבנייה לצורך שימוש חורג מתכנית המיתאר שבתוקף, והמבקש אינו מצהיר על שימוש כזה, רשאי המוסד התיכנוני ואף חייב לוודא כי היתר הבנייה יותאם לשימוש החוקי. אם יש צורך בכך, ישקול בין היתר אם יש מקום לאשר שימוש חורג בדרך הקבועה בחוק התיכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן – החוק).

בדרך העניינים הרגילה, אם עולה מהבקשה להיתר בנייה שאלה הנוגעת לשימוש, חובה על הועדה המקומית לבחון את שאלת השמוש בעת מתן היתר הבנייה לצד השאלות הקשורות בבנייה עצמה ובייעודה, שכן מדובר בשני עניינים השלובים זה בזה.

הפסיקה שצוטטה לעיל התבססה על תקנה 16 (א) לחוק התיכנון והבניה (בקשה להיתר תנאיו ואגרות) התשל"א – 1970, שקבעה כי " ועדה מקומית רשאית לתת היתר, לסרב לתתו, לתקנו, לשנותו, להתלותו או לבטלו לפי סעיף 216 לחוק וכן להתנות בו תנאים, ובין השאר בעניינים אלה", ובהמשך, ב- 21 סעיפי משנה פורטו תנאים והתאמות שונות שהועדה המקומית רשאית להתנות ואשר על פי הפסיקה אינם מהוים רשימה סגורה.

...

ואולם, סבורני כי סמכות זו נובעת גם מן ההלכה הפסוקה, כמקור עצמאי, שכן הפסיקה הדגישה פעמים רבות כי אין לנתק בין מישור הבינוי למישור השימוש, במסגרת היתר בניה שניתן, וכי שני מישורים אלו מצויים בסמכותו של מוסד התכנון, כאשר ההיתר ניתן לשניהם, גם יחד.

לאור הודעת הועדה המקומית, כאמור בסעיף 11 לעיל, אני מקבלת את עתירת העותר 1 והוועדה המקומית תנפיק לו היתר, לאחר מילוי כל התנאים שנקבעו על ידי הועדה המקומית בהחלטתה מיום 28.12.2016.

אני דוחה את עתירת העותרים 2 ו- 3.

הדיירים הגישו היתנגדות לבקשה זו, שבמסגרתה טענו בין היתר, כי התכנית "...תיגרום לבניין ולסביבה עומסי תנועה ונפח מעבר לתוכנית הקיימת, עומס על תשתיות קיימות (ביוב, מים ועוד), אין מענה להכשרת מקומות חנייה, הוזלת ערך הדירות, עומסי אשפה, ונראות בקומת הלובי הגוזלת זכויות בנייה ושימוש בשטח הפרטי המשותף". כן טענו, כי יש בתכנית סטייה ניכרת מהתכנון המקורי, באשר לשימושי קרקע, הסדרי תנועה, שימוש הדיירים בשטחים המשותפים, ועוד.

כאשר האפשרות הקניינית לבצע את המבוקש בהיתר הבניה אינה סבירה, אזי אין תימוכין קנייניים לידון בבקשה להיתר, ואין מקום שועדת הערר תשחית זמנה ותידון בה .

עוד התייחסה ועדת הערר לטענות הדיירים, כי מקומות החנייה המפורטים בבקשת ההיתר אינם מצויים כלל בבעלות העוררת, שכן נמכרו למי מהדיירים כחנייה שניה.

לסברת העותרת, היא עמדה אף ביתר, בחובת ביסוס בקשת ההיתר בתימוכין קנייניים, משהניחה בפני הועדות נסחי רישום מפנקס הבתים המשותפים, שעל פיהם רשומות תתי החלקות על שמה, וכאשר לכל תת חלקה הוצמדה חנייה.

...

לסברת ועדת הערר, "ככל טענת המשיבים נכונה הרי שלא ניתן לבסס בקשה להיתר על מקומות חנייה שכלל אינם בבעלות העוררת. מכאן כי גם מטעם זה צדקה הועדה המקומית כשהחליטה שאין לדון בבקשת ההיתר, אלא אם יורה בית משפט בידי מי מצויות זכויות אלה". הועדה סיכמה החלטתה: "לאור האמור סבורים אנו, כי בזכויות הבניה בבית המשותף דורשים בטחון ויציבות שלא מתקיימים במקרה שבפנינו ולפיכך, בצדק דחתה המשיבה 1 את הבקשה בהעדר תימוכין קניינים. נסיבות המקרה שבפנינו דורשות, שתחילה תתבררנה המחלוקות הקנייניות ולאחר מכן ובכפוף להכרעה במחלוקות הקנייניות תידון בעתיד הבקשה להיתר". העותרת טוענת, כי החלטת הועדה המקומית, ו החלטת ועדת הערר, הינן שגויות וחורגות חריגה קיצונית ממתחם הסבירות, וכי הן לא היו רשאיות לעכב את הטיפול בבקשות ההיתר, עד להכרעה במחלוקות הקנייניות בין העותרת והדיירים.

לאחר ששקלתי טענות הצדדים, סבורני, כי החלטות הוועדה המקומית וועדת הערר, אינן חורגות ממתחם הסבירות - פסיקת בית המשפט העליון מורה, כי מוסדות התכנון רשאים לעכב בקשה להיתר, עד הכרעה של הערכאה המוסמכת "...כאשר מתעוררת שאלה קניינית מהותית הדרושה הכרעה", הגם "...שעצם קיומן של התנגדויות מצד בעלי זכויות בנכס אינן מונעות – כשלעצמן – את קיום הדיון בבקשה להיתר בניה" (דנ"מ 668/11 בני אליעזר בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה גבעתיים (24.7.2011)).

העתירה נדחית אפוא.

העותרת תשלם הוצאות הדיון בעתירה בסך 15,000 ₪, לכל אחד משלושת המשיבים.

בפני ערעור על החלטתו של בימ"ש השלום בעכו (כב' השופטת פרחה ג'ובראן מילר), שניתנה ביום 28.11.22 בתיק בב"נ 4813-06-21, ובגדרה התקבלה בקשת הועדה המקומית לתיכנון ובניה עכו (להלן: "הועדה" או "המשיבה") שבימ"ש יעשה שימוש בסמכותו לפי סעיף 239(א) לחוק התיכנון והבניה, התשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק"), בדרך של מתן צו הריסה לבניה שבוצעה ללא היתרי בניה במקרקעין המיועדים לשטח צבורי פתוח וחלקם בייעוד דרך, בעכו.

עם זאת, נקבע שאין בהיעדר זכות קניינית של המתנגדים היחידים לצוו המבוקש כדי להביא לאישור גורף ואוטומטי של בקשות למתן צו הריסה ללא הרשעה וחובה על ביהמ"ש להפעיל את שיקול דעתו ללא תלות בזכות הטיעון של אחד הצדדים.

על כן, נקבע כי כל הבניה המפורטת בבקשה היא עבודה אסורה ולא ניתן היתר בגינה למרות שהיא טעונה היתר.

נקבע כי הוכח כי המיתחם בו ממוקמת הבניה שמבוקש להרוס מהוה מיטרד לסביבתו ומחולל פעילות הפוגעת באינטרסים ובערכים מוגנים של שמירה על הסדר הצבורי ובטחון התושבים והמשתמשים בשטחים הציבוריים בסביבת המיתחם.

...

כמו כן, המקום מהווה מוקד משיכה לפעילות עבריינית, ואין זה משנה אם למערערים יש קשר לפעילות עבריינית זו. בנסיבות אלה סבורני כי יד האינטרס הציבורי הרחב על העליונה.

בסיכומו של דבר אני קובע כי בנסיבות העניין לא נפל פגם בהחלטת בימ"ש קמא שבנדון.

בהתאם, הערעור נדחה.