חובת העלאת טענת החשש למשוא פנים מיד לאחר כישלון הגישור

ההליכים שהתקיימו החל מקדם המשפט ובפרט ההחלטות בדבר הליך הגישור ומינוי מומחה לאור טעם זה שהועלה בדיון, אסקור, בתמצית, את ההליכים הרלוואנטיים: 6.1 ביום 1/8/13 הגישה התובעת, בעלת זכויות בחלקה, תובענה המכותרת בשם: "בקשה לצוו עשה - צו מניעה". לטענתה, הנתבע, אשר רכש זכויות במחסן בלבד (ללא הצמדות) בבניין הנמצא על החלקה, פלש שלא כדין לחצר הבניין תוך פגיעה בזכויותיה הקנייניות וביצע בה, ללא היתר, עבודות בניה שונות.

6.9 ביום 22/3/15 הודיעה התובעת כי ביום 14/1/15 שלח עורך דינה בפקס לבית המשפט הודעה בעיניין כשלון הליך הגישור וההודעה אינה נימצאת בתיק בית המשפט כנראה בשל כשל טכני כלשהוא.

מעבר לכך, יודגש שניים: האחד, הלכה היא כי על הטוען טענת פסלות להעלותה מיד לאחר היוודעה ולא להשתהות ולהשאירה נצורה לעת מצוא (לעניין זה ראו למשל: ע"א 1614/15, פלוני נ' פלוני (2015), על האסמכתאות הנקובות בו; ע"א 7858/06, ולדהורן נ' נרקיס (2007); ע"א 7349/06, בן שטרית נ' פריאל (2007)).

אם וככל שהתובעת חשבה כי יש בכך משום עילת פסילה - שומה היה עליה לטעון לכך עוד בישיבה מיום 19/10/14 או בסמוך לאחר מכן.

מכל מקום, כל החלטה שתנתן בבקשת התובעת למתן פסק דין אין בה כדי ליצור חשש למשוא פנים, אלא המדובר בהחלטה מהותית שלצדדים יש זכות ערעור או רשות ערעור עליה.

לעניין זה יש לזכור כי הזכות לשבת בדין היא גם החובה לעשות כן וכי הישתחררות בלתי ראויה של השופט מהדיון במשפט פוגעת באמון הציבור בשלטון הדין ובמקצועיות הדיין, כמו גם בתקינות ההליכים המשפטיים ועלול להאריך את הטיפול בהם שלא לצורך ואף ליצור עומס על המערכת כולה תוך פגיעה בחובת השופט כלפי כל ציבור המתדיינים (ולעניין זה ראו למשל: ע"א 4160/965, שחר נ' מושונוב (1996), על האסמכתאות הנקובות בו; ע"א 2132/15, רימי להגנת הצומח והסביבה בע"מ נ' רז (2015); ע"פ 1478/97, מ"י נ' חן, פ"ד נא(4) 673).

...

לשיטתו, הגשת הבקשה מהווה המשך ישיר להתנהלות התובעת בתיק זה ובתיקים אחרים (שני תיקים בבית משפט זה ותיק נוסף בבית המשפט השלום בחדרה), לרבות התעמרות בנתבע והגשת תלונה אישית כנגד בא כוחו תוך עירובו בסכסוך לא לו. לבקשה לא צורף תצהיר והתובעת הציגה, לראשונה במהלך הדיון, את נימוקיה לבקשה אשר דינם להידחות.

על כן, אין מנוס משמיעת התיק.

סוף דבר - הבקשה נדחית.

אני קובעת ישיבה הוכחות וסיכומים בעל-פה ליום 15/7/15 שעה 11:00.

בית המשפט קבע כי היה ראוי להעלות את טענת החשש למשוא פנים מיד לאחר כשלון הגישור ומשנקבע מועד לשמיעת ראיות בפני המותב.

בנסיבות אלה נדמה שקמה חזקה חלוטה לקיומו של משוא פנים, ומכאן החובה להעביר את התביעה לשופט אחר.

...

(ב) נראה לי שאותו דין צריך לחול אף כאשר עוזר משפטי של השופט הדן בהליך משמש כמגשר.

סיכומו של דבר, החלטת השופטת לפסול עצמה בדין יסודה.

הערעור נדחה.

באשר לשיחות הטלפוניות שערכה הבוררת עם עו"ד רוזובסקי, נטען כי אף שהמבקשות היו מודעות לקשרי החברות שבין הבוררת לבין מי מב"כ הצדדים, הרי שבחירתה להתייעץ בנושא הרה גורל דוקא עם עו"ד רוזובסקי הוותה, כהגדרת עו"ד טננבוים, "עליית מדרגה" או צעד "שובר שויון" במידת הקשר המוקדם לו הסכימו, משום שרוממה את עו"ד רוזובסקי מעל יתר ב"כ הצדדים, ויצרה עמו "קרבה מוגברת", כזו היוצרת חשש ממשי למשוא פנים, ומחייבת פסלות.

עוד נטען כי שיחות אלו גם יצרו חשש מפני "אזהרת יתר" שתזהיר הבוררת את עצמה כדי שלא להיכשל במשוא פנים, וכך תחמיר עם המבקשות יתר על המידה.

נטען כי שיחות הטלפון שקיימה הבוררת עם עו"ד רוזובסקי לא חרגו מקשרי הידידות השוררים בין השניים ושהיו ידועים ומוסכמים על כולם; כי ההתייעצות שבשיחות לא עלתה כדי ייעוץ משפטי; כי שיחות הטלפון היו נקודתיות; כי לא היה להן כל קשר לבוררות; וכי הבוררת מילאה מיד לאחר קיומן את חובת הגילוי הנאות הנידרש ע"י הפסיקה.

ואם לא די בכך, הוברר כי טרם מינויה כבוררת, מונתה השופטת בדימוס גרסטל כבודקת חיצונית מטעם דוראד על מנת לברר את הטענות שהועלו במסגרת ההליכים שהוגשו לבית המשפט, ואף קיימה מספר פגישות מקדימות עם נציגי דוראד.

נפסק: "... בית המשפט קבע כי מצב זה מנוגד על פניו לתפיסות של צדק דיוני, לפיהן לא ישב אדם בדין בעיניין שיש לו או לקרובו נגיעה אישית בו. יחד עם זאת, בית המשפט קבע כי סקיק היה מודע לקירבת המשפחה ולא היתנגד לקיום הבוררות לפני הבורר, איש מיקצוע בתחום התשתיות אשר שני הצדדים הכירו וסמכו עליו, ולפיכך חל לגביו הכלל כי 'צדדים אשר הסכימו על אישיותו של הבורר ביודעם על קשריו הקודמים של הבורר עם אחד הצדדים, לא יוכלו לאחר מכן להיתנגד לקיום הבוררות בפני אותו הבורר: טענת מניעות תעמוד כנגדם'... לקביעה זו, על שני ראשיה, אני מסכים. הדברים משקפים איזון ראוי בין השמירה על הצדק הדיוני במסגרת הליכי הבוררות, לרבות חובת הגילוי הרחבה המוטלת על כל הצדדים להליך הבוררות, לבין עקרונות של מניעות ושיהוי, לפיהם צד שידע או יכול היה לדעת על קיומו של קשר בין הבורר לבין הצד השני ולא העלה את הטענה במועד גילויה או בסמוך לאחר מכן מנוע מלהעלותה בדיעבד בתום הליכי הבוררות (בין כעילה לביטול פסק הבוררות ובין כטענה להעברת הבורר מתפקידו)..." (פסקה 13).

...

חרף ידיעתם את כל האמור לעיל, הסכימו הצדדים להפקיד בידי הבוררת את ההכרעה בעניינם.

עניין של יום יום הוא שטענה המועלית ע"י מי מבעלי הדין נדחית, ואין בכך להעיב בהכרח על המשך המשפט.

יש להניח שכך יהיה גם בהליך זה. באשר להוצאות ההליך: אף שהבקשות נדחות לא מצאתי לנכון לחייב את המבקשות בהוצאות.

אף הבוררת סברה בהגינותה כי מדובר בתקלה שמקורה בהתנהלותה, וכדבריה: "ב"כ המבקשים הוסיפו וטענו בבקשות כדלקמן: א. המצב שנוצר אינו תולדה של התנהלות המבקשים אלא שלי. טענה זו מקובלת עלי..." (סעיף 59 להחלטתה).

מכאן שהתובע היה רשאי לעיין בהם ולהגישם כראיות בהליך זה, כשם שליכט רשאים היו להגישם כראיות לו הליך הגישור בינם לנתבע היה ניכשל והם היו מגישים נגדו תביעה.

אין באמור כדי למנוע מהנתבע להעלות טענה זו בהמשך, לאחר שייערך בירור בנידון במסגרת דיון הוכחות.

נוכח הקרבה ומחויבות זו לנתבע ודאי שלא יכול היה להיתמנות ולשמש כמגשר בין הצדדים כמשמעותו בחוק שהרי מגשר מחויב בניטרליות והעדר חשש למשוא פנים.

בדיוק כפי שמגשר לא יכול לפטור עצמו מחובת האובייקטיביות וניהול הליך ללא משוא פנים.

לא זו בלבד שהנתבע לא ויתר על החיסיון אלא שבקשתו הוגשה מיד בסמוך למועד שבו הוגשו תצהירי התובע.

...

מקובלת עלי טענת התובע כי בינו לנתבע לא התקיים הליך גישור כמשמעותו בחוק בתי המשפט.

התוצאה הבקשה הראשונה, בעניין הליך הגישור בין ליכט לנתבע, מתקבלת באופן חלקי.

בשים לב להיקף העבודה שהושקעה בבקשות, אולם גם לכך שהבקשה הראשונה התקבלה בחלקה, התובע ישלם לנתבע הוצאות בסך של 7,500 ₪, ללא קשר לתוצאות המשפט.

בית-המשפט הוסיף, כי הסדר זה, שהיה מקובל על המערער ובא-כוחו, ואף הועלה על הכתב במסגרת טיוטת הסכם פשרה, נכשל רק עקב התנגדות ההורים האומנים, ולפיכך, משהצהיר בא-כוח המערער, כי הוא עומד על ביטול פסק-הדין הקודם, העיר לו בית-המשפט, כי למעשה כבר ויתר המערער על דרישה זו. בסיום התייחסותו לעניין זה ציין בית-המשפט: "יחד עם זאת, אין פירוש הדבר שקבעתי מראש את עמדתי ופסק דיני ינתן לאחר שיקול ועיון בפרוטוקול, בראיות ובטענות הצדדים". עוד העיר בית-המשפט, כי הוא חושש שבקשת הפסלות אינה אלא הליך נוסף שנועד לגרום לסחבת בתיק, בהמשך לבקשות דחייה רבות שהגיש המערער לאחרונה.

זאת לאחר שבית-משפט קמא דחה בקשה דומה, בקובעו, כי חובת הגשת הסיכומים עומדת בעינה וכי אם לאחר הגשת הסיכומים טרם יינתן פסק-הדין בעירעור ישוב בית-משפט קמא וישקול את הבקשה.

כידוע, קובעת תקנה 471ב לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, כי על בעל-דין להעלות טענת פסלות מיד לאחר שנודע לו על קיומה.

משנתן המערער את הסכמתו להסדרים אלה (אם במפורש ואם במשתמע) אין הוא יכול לטעון כעת, כי פעולתו של בית-המשפט במסגרת הסדרים אלה מעידה על קיומה של אפשרות ממשית למשוא פנים של בית-המשפט, ברמה המבססת עילת פסלות, כהגדרתה בפסיקה (וראה ע"פ 5/82 ח"כ אבו-חצירא נ' מדינת ישראל ואח').

...

בנסיבות אלו מתבקשת המסקנה, כי בקשת הפסלות, והערעור שבעקבותיה, נגועים בשיהוי של ממש.

סיכומו של דבר, הגעתי לכלל מסקנה, כי טענות המערער אינן מקימות עילת פסלות ולפיכך דין ערעורו להידחות.

הערעור נדחה.