חובת העובד לחפש עבודה להקטנת הנזק

בהנתן ההיסטוריה התעסוקתית והעדר ההשכלה הפורמאלית נכון יהא להכיר בתקופת היסתגלות נוספת של כמה חודשים, במהלכה היה צריך התובע לחפש עבודה אחרת, לא פיסית מובהקת, מכוח חובת הקטנת הנזק.

...

אני מקבל שהנכות התפקודית גדולה מן הרפואית בנתוניו (ראה להלן) , אולם לא במידה שתצדיק אי תעסוקה מעיקרא, בנכות רפואית בשיעור 20% (על אף השלכתה התעסוקתית הגבוהה בהרבה משיעור הנכות הרפואית).

גם המשך המהלך הרפואי מצדיק המסקנה בדבר התקופה בה ראוי להכיר בהפסד מלא, כמו גם המסקנה שהנכות התפקודית-תעסוקתית גדולה בנתוניו של התובע באופן ממשי מן הנכות הרפואית (עיסוק פיסי מזה שנים, היעדר השכלה, גיל והגבלה ניכרת שנותרה בתנועות הרגל עם צליעה וכאב).

סוף דבר, אני מחייב הנתבעת לשלם לתובע בתוך 30 יום, את הסכומים הבאים, במצטבר: 368,793 ₪.

] "המנגנון המפורט הזה נותן בידי המעסיק כלים מעולים לסתור טענות בדויות ככל שישנן, של העובד לגבי מספר שעות עבודה אותן עבד, כך שהיפוך נטל השיכנוע אינו כרוך בנטל כבד לגבי המעסיק, ובילבד שהמעסיק יישם מנגנון זה כראוי. העובד מאידך אינו צריך ליגע את עצמו בחיפוש אחר ראיות להוכחת מספר שעות העבודה, בה בשעה שמידע זה מצוי או צריך להיות מצוי על פי החוק בידי המעסיק." קיימים שני דברי חקיקה מרכזיים נוספים, שנועדו להגביר את ודאותם ובהירותם של תנאי ההעסקה ושיקופם הנכון של אלה בתלוש השכר, וקיימת ביניהם זיקה מסוימת.

התשתית הנורמאטיבית – סעיף 5(ב) לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 מקנה לבית הדין לעבודה סמכות לחייב מעסיק לשלם לעובד פיצוי בסכום שלא יעלה על 15,000 ₪, במידה שהמעסיק הפר את חובתו לתת הודעה לעובד, גם ללא הוכחת נזק.

] מן הכלל אל הפרט – הכרעת בית הדין במחלוקת שבין הצדדים – במקרה שבנידון, איננו סבורים כי היתה קיימת חובה של התובע להקטין את ניזקו, וכי היה עליו למצות את ההליכים כנגד החברות, טרם/במקביל להגשת התביעה כנגד הנתבעים האישיים, באמצעות פניה כלשהיא במסגרת הליך הפרוק.

...

] הנימוק השלישי לעמדתנו – מהפן העובדתי, לא הוכחה טענת הנתבעים לגבי חובת הקטנת הנזק – לבסוף, נציין כי טענת הנתבעים לגבי חובת הקטנת הנזק החלה על התובע, דינה להידחות גם מהפן העובדתי.

על כן, גם טענה זו נדחית.

] סוף דבר לסיכום, ולאור כל האמור לעיל, דין התביעה להתקבל במלואה – לעניין נימוקיה, וברובה המוחלט – לעניין סכומיה.

זאת ועוד: גם אם אניח כי מקום העבודה בו עבד התובע מ 11/15 עד לפני שנה, לא יכול היה להציע עבודה ביותר מאשר חצי משרה (ואף זאת לא הוכח משלא זומן המעביד לעדות): לא ברור מדוע לא ביקש התובע לחפש עבודה נוספת בחצי משרה, כדי להכפיל שכרו , אם לא מעבר לכך.

יש לתובע חובה לפעול בסבירות כדי להקטין ניזקו.

...

המומחים לא נחקרו, וקביעתו של המומחה מטעם ביהמ"ש לא נסתרה ומקובלת עלי, לאור המעמד הקנוי לחוו"ד מומחה מטעם ביהמ"ש, הנהנה מחזקת האובייקטיביות.

איני סבור אפוא כי יש להעמיד על בסיס השכר , ולו לעבר, על שכר המינימום במשק אלא על פחות מכך, וחזקה שלו יכול היה התובע להציג נתונים מהם יעלה כי לאורך השנים הרוויח לפחות את שכר המינימום בממוצע לחודש, היה עושה כן. איני מקבל טענת בא כוחו בסיכומיו, כי אם יש טענה לצד שכנגד כי ההשתכרות נמוכה מבסיס השכר לאותו חודש בודד, יכול היה להציג הנתונים.

איני מקבל שהוכחו הטענות , ואיני מקבל שיש הצדקה לפסיקת עזרת צד ג' לעתיד.

משצאנו כי הנתבעת לא קיימה את חובתה במסירת הודעה לכל אחד מהתובעים על תנאי העסקתו ובנסיבות המתוארות לעיל, היעדרה של הודעה כאמור, הובילה למחלוקות , אי הבנות ואף מחלוקות משפטיות בין הצדדים בנוגע לתנאי עבודתם ולכל רכיבי התביעה, לכן אנו פוסקים כי על הנתבעת לשלם לכל אחד מהתובעים פיצוי כספי בסך 6,000 ₪ בגין רכיב זה – למעט התובע מס' 6 - דוד זהר, והתובע מס 3- אופק גן אור.

מה גם, שלא נטען ואף לא הוכח, כי התובע פעל להקטנת הנזק, בחיפוש עבודה מאותו הסוג בה עבד אצל הנתבעת, במקביל לעבודתו כעצמאי כפי שנהג לאורך כל השנים בהן עבד אצל הנתבעת.

...

התובע לא הביא ראיה לכך שהיה זכאי לתעריף שטוען לו. נזכיר נטל ההוכחה והשכנוע מוטל על התובע, לא די בכך שיטען שנעשתה הפחתה בתשלום החזר הוצאות נסיעה כדי לחייב את הנתבעת לשלם לו מעבר הסכומים ששולמו לו. היה על התובע להציג את התעריף החודשי/היומי הזול ביותר בתחבורה הציבורית במסלול הנסיעה מביתו לעבודה, על מנת שנוכל לערוך בדיקה לטענת החסר בהחזר הוצאות נסיעה אשר שולמו לו. לפיכך, התביעה לחסר בהחזר הוצאות נסיעה- נדחית.

לסיכום: תביעת התובעים מתקבלת בחלקה - המעסיקה תשלם לידי כל אחד מהתובעים, בתוך 30 ימים מיום שיומצא לצדדים פסק-דין זה, את הסכומים הבאים: לתובע מס' 1 – אסף זהר פיצוי בגין הפרת חוק הודעה לעובד על סך 6,000 ₪ פיצוי בגין אי הפרשת כספים לקופת גמל –פנסיה בסך 4,090.79 ₪.

בהתחשב בכך, שתביעותיהם של 7 מתוך 9 תובעים התקבלו בחלקן, ובכך שסך כל תביעות התובעים הגיעו לכדי סכום כולל של 1,808,839 ₪ ולאחר דיון והכרעה בכל מרכיבי התביעה, נפסק לזכות התובעים כולם, סכום כולל של כ - 100,000 ₪, אנו קובעים כי המעסיקה תישא בתשלום הוצאות ושכ"ט התובעים מס' 1,2,4,5,7,8, ו-9 בסך 1,000 ₪ לכל אחד מהם.

אקדים ואומר, כפי שיפורט להלן, כי מצאתי כי הנתבעת 1, המעסיקה, התרשלה במעשיה ומחדליה (לרבות – בגין אחריותו השילוחית של המנהל) בכל הקשור לנסיבות שהובילו לקרות התאונה, להדרכה ולפיקוח על התובע, שהיא מעסיקה כעובד שלה בהתרשלות שגרמה לנזק לתובע; המעסיקה גם הפירה את החובות המוטלים עליה ועל מנהלה לפי חוקי הבטיחות בעבודה שהן חובות חקוקות שנועדו להגן על התובע, העובד אצלה.

הנתבעות טוענות שהתובע לא הוכיח כי עמד בחובת הקטנת הנזק בנידון.

אינני מוצא שהתובע הרים את הנטל להוכיח ששכר מינימום אין ביכולתו להישתכר לאחר דבקות בחיפוש עבודה, לרבות עבודה כשומר במגרשי חניה כמפקח על הכניסה ברבי קומות.

...

בנסיבות, אני מקבל את טענת התובע כי במצבו היה עליו ויהיה עליו לעשות שימוש מוגבר במוניות ולהיעזר בהסעות של בני משפחתו על מנת להגיע ממקום למקום, ובפרט - אל הטיפולים הרפואיים.

לאור כל האמור לעיל, אני פוסק כי: התביעה הנדונה מתקבלת, כך שהנתבעות ישלמו, ביחד ולחוד, לתובע - סך של 211,000 ₪.

עוד ישלמו הנתבעות לתובע, ביחד ולחוד - החזר שכר טרחת עורך דין בסך 49,374 ש"ח ₪, וכן - החזר האגרה ששילם התובעת בנדון והחזר הוצאות ששולמו על ידו למומחים בתיק זה בגין חוות הדעת (בכפוף - להצגת חשבוניות), הכל - בלוויית הצמדה וריבית מיום ביצוע כל תשלום.