חובת העדות האמיתית במשפט האסלאמי והיהודי

יצוין, כי לביסוס חוות דעתו הסתמך אביתר אלון על ציטוטים שונים של גורמים מטעם הרש"פ, וכן על חומרים שונים, שצורפו לה. אביתר אלון ציין בעדותו, כי בין הרש"פ לג'יהאד האיסלאמי קיימת זהות אינטרסים בנושא המאבק המזוין כנגד ישראל, אשר הובילה אותם לפעולת יחדיו.

לבית המשפט הוגש תעוד ובו ראיון עם יו"ר הרש"פ, אבו מאזן, בו הוא מדגיש כי המחבלים נשלחו על ידי הרש"פ להרוג ישראלים, מתוך "חובת ההיתנגדות". יו"ר הרש"פ המשיך ודרש ממדינת ישראל לשחרר את האסירים מהכלא, משום שמבחינת הרש"פ האינתיפאדה הייתה מילחמה, ומשנסתיימה הלחימה – נהוג שכל צד משחרר את האסירים של יריבו.

מר עג'רמי הצהיר, מידיעה אישית, "באותה תקופה תמכה הרשות בתהליך השלום, נלחמה נגד כל גורם שהתנגד לו והעבירה מסר חד משמעי לפיו מי שפועל לטרפד את תהליך השלום פועל נגד האנטרס הלאומי הפלסטינאי". לטענת ב"כ הנתבעים, יש לקבל את עדותו של מר עג'רמי, שהנו בעל מומחיות בתחומו, שהעיד עדות עקבית ומהימנה, שלא ניסה להסתיר דבר, ותיאר את המצב העובדתי האמתי בשטחי הרש"פ, הן בנושא התיקשורת והן בנושא התשלומים לאסירים.

פרופ' קליין נישאל על ידי בית המשפט ביחס לקריאת רחוב או כיכר על שם אדם שהרג יהודי, והוא הסביר כי זה לא בהכרח דבר שנעשה מלמעלה, ויכול להיות שנעשה על ידי הערייה.

...

במצב עניינים זה, לא הוכחה, ברמה הנדרשת במשפט האזרחי, מעורבותם של הנתבעים 3-2 בפיגוע באופן היוצר חבות בנזיקין, ולכן, התביעות כנגדם נדחית (פיסקה 3000).

סוף דבר התביעה כנגד הרשות הפלסטינית מתקבלת.

התביעה כנגד הנתבעים 3-2 נדחית.

ניתן לסבור כי הדין הישראלי הוא הדין בעל העניין האמתי בהסדרת הנושא, וכי קיים קושי להכפיף בכגון דא את עילת התביעה לדין הזר (יצוין כי ישנם מקרים שבהם מדינות קבעו במפורש חקיקה פנימית המתייחסת לתביעות כנגד מדינות תומכות טירור, וברור שכלל בררת דין אשר יפנה למקום ביצוע העוולה עלול לסכל את מטרתם של דברי חקיקה כאלה.

אין מדובר רק בתשתיות חדשות, אלא החלטת הרש"פ ואש"ף שלא לפרק את החמאס והגי'האד האיסלמי הפלסטיני, למרות בקשות חוזרות של ישראל ולמרות התחייבויות קודמות של ראשי הרש"פ ואש"ף ולמרות שהיה בידי הרש"פ ואש"ף אמצעים כדי לפרק תשתיות אלה, מוכיחים כי הרש"פ ואש"ף נקטו בפעולות המעשיות לכך שתהיה תשתית לבצוע פיגועים הכוללים רצח יהודים וישראלים (סעיף 84 לחוות הדעת של קופרווסר).

מכל מקום, דיני הראיות, על פי המשפט הבנלאומי הפרטי, בתביעת נזיקין בישראל, הם דין הפורום, קרי: דיני הראיות הישראליים (ראה: פרק ל.2 לעיל), שעל פיהם יש חובה על כל עד להעיד אמת ולמסור כל מידע שיש בידו, אלא אם כן חלים דיני החסיונות – ובהם סעיף 44 הנ"ל – ובהיעדר חיסיון חוקי או פסיקתי, ממשיכה לחול על העד החובה למסור מידע או מסמכים.

גם הטענה השלישית של הרש"פ באותו כיון (סעיף 898 לסיכומי התשובה), כאילו חובת הזהירות נקבעת על פי מעטפת נורמות זרה, מניחה כאילו שיטת המשפט של הרש"פ, שהיא כלשון ב"כ הנתבעים "ישות מדינית זרה", היא שיטת משפט שבה מותר רצח יהודי וישראלי, וכי אותה מעטפת נורמות זרה אינה כוללת בתוכה חובת זהירות בסיסית כלפי כל בן אנוש כדי שלא יירצח.

...

בכל מקרה, גם אם אקבל את טענות התובעים בנקודה זו או אחרת, בתיק זה או אחר, לא אוכל להיעתר לבקשתו של ב"כ התובעים וליתן פסק דין המתייחס לכל אחריות הרש"פ. 1947.

טענת הנתבעים, לפיה לא הוכח כי הרש"פ צפתה או יכלה לצפות באופן קונקרטי, את הפיגועים נשוא התביעות, ולא הוכח קשר סיבתי בין הפיגועים לבין הרש"פ, ולכן, לטענת הרש"פ אין עליה חובת זהירות קונקרטית, טענה זו נדחית לאור הקביעות העובדתיות כי הרש"פ לא רק שצפתה או יכלה לצפות את הפיגועים, אלא שהוכח קשר סיבתי בין הפיגועים לבין הרש"פ. 2797.

הטענה האחרונה של הנתבעים כאילו מדיניות משפטית מצדיקה שיקולים של שלילת חובת הזהירות או צמצומה, חרף יכולת הצפייה הפיזית (סעיף 906 לסיכומי הנתבעים) – גם היא נדחית.

אינני סבור כי עלי להכריע בשאלה האם ניתן להחיל את עקרונות תורת האורגנים על יישות ציבורית, כגון: הרשות הפלסטינית, מבחינה פורמלית או מהותית, משום שאני סבור כי המחלוקת בין הצדדית תתיישב באופן שונה.

צוין כי המשפט כאן עוסק במתח האמור ודן בגדריה של זכות זו, בין חופש הביטוי להפקרותו, בין הזכות למחות באופן חריף על השילטון ובין החשש להסתה, הטומנת בחובה סיכון ממשי לחיי אדם ובטחון המדינה.

בכל הנוגע לפירסום מיום 27/04/16 – קריאה לציבור המוסלמי להגיע לבית המשפט בירושלים שדן בסכסוך קרקעות בקשר לבעלות על קרקע בה מצוי בית קברות מוסלמי – מציין בימ"ש קמא כי הנאשם חתם את הפירסום במילים "בתאריך 27.04.16 בכבוד, התנועה האיסלאמית בפנים הפלסטינאי, השייח ראאד סאלח". בימ"ש קמא מציין כי לא הייתה שום הסתייגות של ההגנה לתרגום הטקסט שנשא/פירסם הנאשם, נשוא האישום.

נטען כי חוק המאבק בטרור לא עוסק בהשקפות עולם, אלא במילחמה אמתית, בארגוני טירור אמיתיים וקיימים.

עוד הוא מוסיף כי מי שנהרג על ידי כיבוש כלשהוא נחשב אף הוא "שאהיד". בימ"ש קמא ציין כי גם בעדותו בבית המשפט כפר הנאשם בכך שמדובר בפיגוע וגרס כי כל מה שקרה באותו תאריך במסגד אל אקצה הוא שמע מכלי התיקשורת וכי מדובר ב"שקרים של המישטרה הישראלית" וטען כי יש להקים וועדת חקירה ממלכתית אשר תיחקור את העניין (ישיבה מיום 23/01/19 עמ' 215 שורות 8 – 19; עמ' 216 שורות 21 – 26; עמ' 217 שורות 1 – 3; עמ' 217 שורות 10 – 12).

האיסורים הפליליים על הסתה לגזענות ולאלימות נועדו להגן על קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, על כבוד האדם והשוויון שבין בני האדם, על הסדר החברתי ושלום הציבור (ראו: דברי הנשיא א' ברק ב-ע"פ 2831/95 אלבה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 221, 286-285 (1996) .

...

מכאן, שנותר רק הצורך לבחון את הרכיב הראשון, משמע - אם המעשה נעשה מתוך "מניע מדיני, דתי, לאומני או אידאולוגי". כאן, סבורני כי בחירת המיקום של ביצוע הירי, העיתוי וה"בחירה" של הקורבנות - מחייבים את המסקנה כי אכן המדובר ב"מעשה טרור".

עוד אעיר כי העובדה שהמערער חוזר וקורא לשלושת היורים "שאהידים", מחזקת את המסקנה הקודמת כי האירוע היה "מעשה טרור". בנוסף, לא ניתן לקבל את הטענה שלא היו בדברים משום עידוד לביצוע מעשים דומים וכי הקריאה הייתה להגנה פאסיבית על מסגד אל-אקצא, שכן הקריאה להתעמת עם שוטרים ולהיות מוכנים להקרבה במהלך העימות – אינה מכוונת לפעילות פאסיבית אלא אקטיבית עד מאד.

בהתאם אנו מורים כי המערער יחל לרצות את מאסרו ביום 4.8.20.

לגבי הקדש דתי שנוצר בפני בית דין דתי על פי הדין הדתי לאחר כניסתו לתוקף של חוק הנאמנות יחולו הוראות חוק הנאמנות, ובית הדין הדתי מוסמך להורות בשעת ייסוד ההקדש כי הוראות החוק לעניין יצירה וניהול ההקדש לא יחולו (ע"א 5407/91 אגודת ישיבת מדרש פורת יוסף נ' שאולוף, פ"ד מז(3) 265 (1993) (להלן – פרשת שאולוף), ע"א 11593/05 היועץ המשפט לממשלה נ' הקדש העדה הספרדית בעיה"ק צפת ומירון (2006)(להלן – הקדש העדה הספרדית).

בית המשפט מוסיף ואומר: "ככלל, ניהול החשבונות ומסירתם לנהנים הם חלק מפעולות שעל נאמן לבצע כחלק מהניהול של ההקדש [...] בעיניין שלפנינו טענו המערערים כי הסעד המבוקש אינו נוגע לניהול הפנימי כיוון שמדובר בשמירה על ההקדשות מפני חיסולם [...] מכירת נכס מנכסי ההקדש לא בהכרח מצביעה על חיסולו של ההקדש ועומדת בעינה האפשרות כי התמורה שהתקבלה עשויה לשמש את המטרה שלשמה הוקדש הנכס במקור. ייתכן כי שונה הדבר אם יוכח שהנאמן ביצע עיסקה עם צד ג' תוך הפרת חובתו להקדש, ובנגוד למטרותיו של ההקדש במגמה לחסלו. בנסיבות כאלה, סעדים שיתבקשו בקשר לעיסקה כזו לא ייחשבו כחלק מהניהול הפנימי. אלא שהמערערים עתרו לסעד כללי של מתן חשבונות ולא לסעד הכרוך בעסקה הנדונה שנסיבותיה לא הוכחו כלל" (שם, בעמ' 827).

שמעינן מיהא דאף על גב שאבי היתום הניח אפטרופוס, אם יראה לבית דין שזה אינו נוהג כשורה – יש להם לסלקו ולמנות אחר תחתיו כי הבית דין אביהם של יתומים האמתי.

"[...]האיסלאם הפקיד בידי הקאדי – שופט בית הדין השרעי – את הפיקוח על נהולו של הוואקף" (יצחק רייטר, וקף בנסיבות משתנות: ניהול כלכלי ותפקיד פוליטי של הווקף בירושלים המנדטורית, כלכלה וחברה בימי המנדט (2003), עורכים: אבי בראלי ונחום קרלינסקי, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, עמ' 351, הערה 7).

כבר בכותרת המשנה של הפקודה נאמר: "פקודה הבאה לקבוע הוראות להסדרת הקדשות לצרכי צדקה שנוסדו שלא לפי החוק הדתי". במבוא לפקודה נאמר: "הואיל ובסעיפים 52, 53 ו-54 מדבר המלך במועצה על פלשתינה (א"י), 1922, נאמר שלבתי הדין המושלמיים הדתיים, לבתי הדין של העדות הנוצריות ולבתי הדין היהודיים יהא שפוט לגבי הקדשות, ווקף או הקדשות דתיים שנעשו בפניהם ובהתאם לחוקיהם של בתי הדין הללו;

...

השופטת יפה הכט דחתה את התביעה על הסף, קבעה כי מדובר בהקדש דתי, וכתבה: טענת המבקש כי יש להחיל באופן חלקי את הוראות חוק הנאמנות על זיקות נאמנות שנוצרו לפני תחילתו, וכי ישנה מגמה להרחיב את השיפוט האזרחי גם על הקדשות דתיים אינה מקובלת עלי במקרה דנן.

מוכנה הייתי להיעתר לבקשת המערערים ולבחון עניינם במסגרת חוק הנאמנות, תוך שאני מניחה לטובתם, כי הוראות מסוימות שבו חלות על זיקות נאמנות שנוצרו שלא בפני בית-הדין הדתי בטרם הוחק החוק.

מאחר שהמחלוקת שהתגלעה לפנינו היא מחלוקת עקרונית, שנוגעת לכל ההקדשות הדתיים המצויים בסמכות בית הדין, לא מצאנו הצדקה לדון ולהשתית על כך את הכרעתנו.

הבקשה מתקבלת.

כן נטען כי משהגישה אמה של המבקשת תצהיר עדות ראשית מטעמה, היא לקחה בחשבון את האפשרות לפגיעה בפרטיותה במסגרת ההליך המשפטי, כגון במהלך חקירה נגדית; וכי המשיבה מסכימה לכך שתיעוד מעקבי ההריונות של האם יועבר תחילה לעיונו של בית המשפט המחוזי בלבד, אשר יבחן אילו מסמכים רלוואנטיים לסוגיות השנויות במחלוקת בין הצדדים.

עוד ראוי להפנות בהקשר זה לפסק הדין שניתן לאחרונה בע"א 8710/17 פלונית נ' שירותי בריאות כללית (6.8.2019) שם הבעתי דעתי כי אין מקום, ואף אין זה ראוי, לשנות מהיקפה של חובת הגילוי בשל הנחות שמניח רופא לגבי עמדותיו הדתיות של מטופלו, תוך הסתמכות על נתונים חצוניים שונים: "בודאי שאין מקום להנחה בדבר מאפיינים דתיים אינדיוידואליים של מטופל זה או אחר, שלאורה יותאם המידע הרפואי הנמסר במסגרת חובת הגילוי. זאת, לא רק מן הטעם שהנחה מעין זו היא פטרנליסטית באופן מובהק, אלא שהיא עלולה אף להוביל לטפול רפואי שאינו תואם את רצונו ואת צרכיו האמתיים של המטופל [...

] אני סבורה כי אין זה ראוי שרופא יניח כי אשה המתגוררת בשכונה מוסלמית, לבטח רואה עצמה מחויבת לכלל ציוויי האיסלאם; יסבור כי מטופל יהודי חובש כפה הוא בהכרח דתי, מסורתי, חרדי או משתייך לחצר חסידית מסוימת, בעוד שלעתים כל אחד מן הזרמים האמורים אוחז בעמדה שונה לגבי טפול רפואי העומד על הפרק; או יגיע לכלל מסקנה כי אשה המגיעה אליו לטפול רפואי כשהיא עונדת לצווארה שרשרת עם תליון צלב, ודאי מצייתת לגישות נוצריות מחמירות האוסרות מכל וכל על הפסקת היריון" (ראו: שם, בפסקות 33 ו-35; ההדגשות במקור).

...

נוכח כל האמור לעיל, אני סבורה כי המשיבה לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה באשר לרלוונטיות התיעוד הרפואי של אם המבקשת, ולפיכך, כאמור לעיל, לא עברה היא את ה"מחסום" הראשוני העומד בפניה לשם עיון בתיעוד הרפואי האמור.

נוכח האמור לעיל, לא מצאתי כי המשיבה הוכיחה קשר ייחודי בין אם המבקשת לבין התביעה הנזיקית שהגישו בתה ונכדהּ, ולכן, גם אם הייתי מגיעה למסקנה כי התיעוד הרפואי של האם רלוונטי לתביעה הנזיקית, הרי שהמקרה דנן אינו בא בגדר אותם מקרים "נדירים ויוצאי דופן ביותר" המצדיקים פגיעה בפרטיות האם באמצעות עיון בתיעוד הרפואי של מעקבי הריונותיה.

סוף דבר: הערעור מתקבל.