חובת המעסיק לתשלום דמי ביטוח לאומי

לא המעסיק משלם דמי ביטוח לאומי אלא העובד, כאשר המעסיק מנכה את הכספים בעבור ביטוח לאומי ומעביר אותם למוסד לביטוח לאומי.

התובע לא היתייחס לכך בתצהירו ולכאורה זנח טענתו זו ובסיכומיו אף לא חזר על רכיב זה. משכך הנחתנו היא שהתובע אכן זנח רכיב תביעה זה. נציין כי טענת הנתבעת בסיכומיה כי אין היגיון במתן הודעה על תנאי העסקה במועד בו נקרא התובע לשימוע, אין לה על מה להסתמך שכן אין כל קשר בין הדברים אלא מדובר בחובה של המעסיק ליתן לעובד הודעה על תנאי העסקה.

...

משכך לא מצאנו לפסוק פיצוי בגין אי עריכת שימוע.

סוף דבר על הנתבעת לשלם לתובע 1,500 ₪ צמודים כדין מיום 1.3.19 ועד התשלום בפועל.

לא מצאנו מקום לפסוק הוצאות למי מהצדדים כיוון שתביעתו של התובע נדחתה ברובה והתנהלות הנתבעים אף היא הייתה שלא כדין.

דוקא ממנו ומפרטיו השונים עולה כי כל המבחנים עליהם הצביעה התובעת ביחס לקיום יחסי עובד ומעסיק מתקיימים וכי חרף זאת, המרב"ד כדי להבטיח עצמו מציין בס' 7 "ידוע לי, כי היות ואין ביננו יחסי עובד ומעביד, לא ינוכה שכר ביטוח לאומי מהתשלום. מעריכה, שיוצאת לחופשת לידה, יתכן שלא תהיה זכאית לדמי לידה עבור עבודה זו." זהו ביטוי מובהק ל"הפקת לקחים" של המרב"ד מהפניה של התובעת.

הייתה זו חובת המעסיק בתשלום דמי ביטוח בגין יולי 2017.

...

סוף דבר התובעת על פי המסמכים והראיות שהובאו בפנינו הייתה ביולי ,אוגוסט 2017, במעמד של "עובדת" במרב"ד וכך היה על המוסד לביטוח לאומי לראותה.

באשר לחוסר התקינות המנהלית ,השיהוי הבלתי מתקבל על הדעת במתן תשובה לחיוב או לשלילה לגבי הפרש הגמלה , הנוסח המתעתע בדוא"ל והיות תעודת עובד הציבורי שהוגשה בלתי נכונה עובדתית, מצאנו כי כל אלה מצדיקים השתת הוצאות על הנתבע.

הנתבע ישלם הוצאות התובעת בסך 3,850 ₪ תוך 30 יום.

זאת הן ביחס למציעים האחרים אשר הציעו הצעותיהם במיכרז, הן מאחר שהדבר נוגד את התחשיב בזמן אמת כפי שמופיע בנספח התמחירי – חישוב המתעלם כעת לחלוטין מרשימת רכיבים (דמי חגים, נסיעות, מחלה, ביטוח לאומי, מתנה לחג, מענק מצוינות, אבל) והן מאחר שתחשיב זה מיתעלם מהוראות הדין שכן "בתחשיב לא באו לידי ביטוי הזכות לדמי מחלה, הזכות לשכר בעד ימי חג, הזכות לגמול בעד עבודה בשעות נוספות וחלק מעביד בתשלום דמי ביטוח לאומי" (ע"ע (ארצי) 3575-10-11 ענת עמיר- חברות החדשות הישראלית (מיום 21.1.2015, סע' 65 לחוות דעתה של כב' השופטת לאה גליקסמן).

רכיבי התביעה ודוק, סעיף 25(א) לחוק הגברת אכיפה קובע כי בכפוף לתנאים מצטברים שנקבעו בסעיף זה, תחול גם על מזמין השרות חובת המעסיק שהוא קבלן, כלפי עובדו, לפי הוראת חיקוק המנויה בתוספת השלישית ולפי הוראות צוי הרחבה המנויות בסעיף קטן (ב), כדלקמן: (1) הוראות צוי הרחבה לעניין תשלום דמי הבראה, החזר הוצאות נסיעה, פנסיה, דמי חגים ותוספת יוקר; (2) הוראות צוי הרחבה ענפיים שעניינן רכיבי שכר שנקבעו לפי סעיף 28(ב); (3) הוראות צוי הרחבה בכל עניין אחר שקבע השר, בהתייעצות עם שר האוצר והארגונים.

...

לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, בחנו את המסכת הראייתית והתרשמנו מהעדויות שבפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה ברכיב זה להתקבל בעיקרו.

לפיכך, התובע זכאי מהקבלן לפיצוי בסך של 7,500 ₪ בעד תלושי שכר שאינם תקינים, כאשר קלינור תשא עמו ביחד ולחוד, בסך 3,500 ₪ מתוך סכום זה. התביעה כנגד העיריה ברכיב זה נדחית.

סוף דבר אשר על כן, התביעה מתקבלת בחלקה.

באותו פסק דין נקבע שאין יריבות בין המוסד לבין המבוטח בכל הנוגע לזכאות לריבית המוצמדת להחזר דמי ביטוח ששולמו ביתר: "את אופי חובת התשלום אשר מטיל חוק הביטוח הלאומי על המעיד ניתן להבהיר על-ידי השוואתו לחובת המעביד לנכות מס הכנסה משכר העובד. סעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961, מטיל מס הכנסה על 'הישתכרות או רווח בעבודה', וסעיף 164 לפקודה קובע, כי 'כל המשלם או האחראי לתשלומה של הכנסת עבודה... ינכה בשעת התשלום מן הסכום המשתלם מס...'. מכאן עולה, כי החובה לשלם מס הכנסה מוטלת על העובד, וחובת המעביד היא לנכות את המס במקור. עובד חייב, בהיעדר פטור, להגיש דיווח על הכנסותיו לשלטונות מס הכנסה. לעומת זאת, עובד אינו חייב להגיש דיווח תשלום דמי ביטוח למוסד לביטוח לאומי. בעיניין יריבות בין עובד לבין שילטונות מס הכנסה ראה:נ דב"ע מו/77- 3[1].

...

לאור האמור לעיל מקבלים אנו את טענת בא-כוח המוסד, כי אין יריבות בין המערער לבין המוסד, ודוחים את הערעור נגד המוסד".

סוף דבר התביעה נדחית.

תביעת המל"ל כוונה כנגד נתבעים 4-2 בלבד, באשר אין המל"ל זכאי להגיש תביעת שבוב כנגד המעסיק, הנושא בחובת תשלום דמי הביטוח הלאומי עבור עובדיו.

...

סיכומו של דבר: הפוליסות הרלוונטיות של הפניקס הן פוליסת העבודות הקבלניות (שאין מחלוקת כי חלה במקרה דנא), ופוליסת אלומה השניה, על ההרחבות שבה למזמינים ולקבלני משנה.

סיכום בסיכום חלקיהן היחסיים של כל אחת משתי המבטחות, התוצאה היא, כי בתביעת תובע מס' 1-הנפגע נושאת איילון בשיעור 76.825% מהפיצוי, קרי, 470,937 ₪ במעוגל, והפניקס - בשיעור 23.175% מהפיצוי, קרי, 142,063 ₪ במעוגל, סך הכל - 613,000 ₪.

אשר לתביעת השיבוב של המל"ל: ראשית, אין בידי לקבל את טענת הנתבעים, בשולי סיכומיהם, כי כשם שלא הוספו הפרשי הצמדה וריבית לתשלומי המל"ל שנוכו מתביעת הנפגע, אין להוסיפם על סכום תביעת השיבוב של המל"ל. ראשית, לא באה כל אסמכתא לתמיכה בטענה זו, ומכל מקום, לא ברור האם הדבר היה בידיעתו ועל דעתו של המל"ל, ומשום ויתור מצדו על הפרשי הצמדה וריבית בתביעתו שלו (ומסיכומי המל"ל עולה כי לא כך הוא הדבר); גם השיקולים לכך לא צויינו.