חובת המדינה למגן מוסדות חינוך בעוטף עזה

בתום הדיון ניתנה על ידינו ההחלטה הבאה: "הגם שמדובר בנושא שביסודו החלטות של מדיניות והוא בעל השלכות רוחב, איננו מקלים ראש בכך שהמדינה החליטה על סקר מיגון במוסדות החינוך באשקלון, שממנו עולות המלצות מיגון מסוימות. ההסבר כי בכך ובתקציב מסוים שניתן היה משום הענות לפניות פוליטיות ("לחץ") אינו פשוט, כיון שהסקר נערך על-ידי גורמים צה"ליים.

שקולי זמן ומקום אכן, בפרשת וסר ניתן צו מוחלט, אף שנאמר כי "אין מוטלת על המשיבים חובה מוחלטת להגן על התלמידים מפני כל איום או סכנה באשר הם. הטלת חובה מעין זו אינה אפשרית מבחינה מעשית, וספק אם היא ראויה מבחינה עקרונית". אולם יש להטעים, כי פסק דין וסר ניתן ב-29.5.07, בעיצומה של תקופת הקסאמים בשדרות ובעוטף עזה (ולא למותר לציין כי לגבי אזור זה נתקבלו גם החלטות ממשלה מאוחרות יותר כגון ב-24.2.08, שבה הוחלט על מיגון בתי מגורים שבטווח 4.5 מגדר המערכת, ו-3.1.10, שבה הוחלט על השלמת מיגון במוסדות החינוך בישובי עוטף עזה שבטווח 7 קילומטרים).

...

על רקע האמור, המלצת פיקוד העורף היתה שלא לחרוג מהמדיניות שקבעה הממשלה בכל הנוגע למיגון מוסדות חינוך ולא לפעול באופן פרטני ונקודתי למיגון המוסדות באשקלון.

ואולם, המדובר בהחלטת מדיניות שנשקלה, גם במהלך הטיפול בעתירה ולבקשתנו, על-ידי הגורמים הבכירים הרלבנטיים לכך, שר הביטחון, סגנו, אלוף פיקוד העורף והועדה הבין-משרדית שהקים הקבינט, והם הגיעו למסקנה שאליה הגיעו.

כן התבססה החלטתנו על ממשות האיום הקונקרטי לחייהם של תלמידי בתי הספר ב"עוטף עזה"; על חובותיה של המדינה בהתאם לחוק לימוד חובה, תש"ט-1949, וחוק זכויות התלמיד, התשס"א-2000; ועל חוסר הסבירות שבהעמדת הורים בפני הדילמה של מימוש זכות ילדיהם לחינוך אל מול ההגנה על חיי הילדים.

כן הדגשנו כי פסק הדין מוגבל לנסיבות המקרה דנן, כפי שהן עלו מהתשתית העובדתית שהונחה בפנינו, וכי איננו קובעים כי קיימת חובה למגן במיגון מלא בתי ספר או מוסדות ציבור אחרים שניצב בפניהם איום ביטחוני או כי יש פסול בהכרח בשימוש בשיטת המרחבים המוגנים.

לפיכך, החלטנו על מתן צו מוחלט המחייב את המדינה למגן במיגון מלא את כיתות האם (שהן הכיתות הרגילות בהן מתקיימים עיקר הלימודים) ואת כיתות הספח (שהן כיתות כדוגמת מעבדות וכיתות מחשבים, שסדרי העדיפויות הפדגוגיים למיגונן נקבעו על ידי מנכ"ל משרד החינוך) בבתי הספר בשדרות וביתר יישובי "עוטף עזה". בנוסף קבענו כי על המדינה להשלים את מיגון כיתות האם עד לתחילת שנת הלימודים תשס"ח ואת מיגון כיתות הספח עד לתום חגי תשרי תשס"ח. ביום 18.6.07 הגישה המדינה את הבקשה שלפנינו, שבה מתבקש תיקון פסק הדין "בשל טעות עובדתית יסודית שנפלה בו". במסגרת בקשתה לתיקון ה"טעות" שנפלה בפסק הדין עותרת המדינה לשינוי תוצאת פסק הדין באופן שיביא לביטול הצוו המוחלט; לחלופין מבקשת המדינה כי נורה על קיום דיון נוסף בפסק הדין מכוח הסמכות הנתונה לנו על-פי סעיף 30(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט); ולחלופי חילופין מבקשת המדינה לתקן את הנמקת פסק הדין, כך שהיא תוכל להגיש עתירה לדיון נוסף בפסק הדין המתוקן.

...

בפסק הדין נשוא הבקשה התקבלו עתירותיהם של העותרים, שהם רובם ככולם תושבי "עוטף עזה" (ובכלל זה העיר שדרות), בנוגע לשיטת המיגון שבה החליטה המדינה למגן את בתי הספר ביישובי "עוטף עזה". בפסק הדין הגענו לכלל מסקנה כי החלטת המדינה למגן את בתי הספר ב"עוטף עזה" בשיטת "המרחבים המוגנים" (על-פי שיטת מיגון זו אין נעשה מיגון של כל אחת מהכיתות אלא רק של חלקן.

על יסוד האמור לעיל קבענו כדלקמן: "בנסיבות אלה, ובמיוחד נוכח עוצמת האיום, מידת ממשותו, מספר התלמידים החשופים אליו, והאפשרויות המעשיות שניתן באמצעותן להיטיב את ההתמודדות עם הסיכון, הגענו לכלל מסקנה כי האיזון שביצעו המשיבים במקרה דנן בין השיקול הביטחוני-מקצועי לשיקול התקציבי חורג משמעותית ממתחם הסבירות. היינו, ההחלטה שלא למגן את הכיתות הנזכרות במיגון מלא ולהסתפק במיגונן בשיטת "המרחבים המוגנים" הינה החלטה בלתי-סבירה במידה המצדיקה התערבות שיפוטית" (ראו פיסקה 14 לפסק הדין).

לפיכך, החלטנו על מתן צו מוחלט המחייב את המדינה למגן במיגון מלא את כיתות האם (שהן הכיתות הרגילות בהן מתקיימים עיקר הלימודים) ואת כיתות הספח (שהן כיתות כדוגמת מעבדות וכיתות מחשבים, שסדרי העדיפויות הפדגוגיים למיגונן נקבעו על ידי מנכ"ל משרד החינוך) בבתי הספר בשדרות וביתר יישובי "עוטף עזה". בנוסף קבענו כי על המדינה להשלים את מיגון כיתות האם עד לתחילת שנת הלימודים תשס"ח ואת מיגון כיתות הספח עד לתום חגי תשרי תשס"ח. ביום 18.6.07 הגישה המדינה את הבקשה שלפנינו, שבה מתבקש תיקון פסק הדין "בשל טעות עובדתית יסודית שנפלה בו". במסגרת בקשתה לתיקון ה"טעות" שנפלה בפסק הדין עותרת המדינה לשינוי תוצאת פסק הדין באופן שיביא לביטול הצו המוחלט; לחלופין מבקשת המדינה כי נורה על קיום דיון נוסף בפסק הדין מכוח הסמכות הנתונה לנו על-פי סעיף 30(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט); ולחלופי חילופין מבקשת המדינה לתקן את הנמקת פסק הדין, כך שהיא תוכל להגיש עתירה לדיון נוסף בפסק הדין המתוקן.

"הטעות המהותית" בפסק הדין, שלה טוענת המדינה בבקשה דנן, נפלה, על-פי הנטען, בפיסקה 12 לפסק הדין, שבה נדונו תוצאות הניסוי רחב ההיקף שנערך בבתי הספר בשדרות וביתר יישובי "עוטף עזה". כך נקבע בפסקה זו: "תוצאות הניסוי רחב-ההיקף שבוצע בחודש מרץ 2007 ביחס לכיתות שמיגונן נסמך על שיטת 'המרחבים המוגנים', כמפורט בפיסקה 7 לעיל, תומכות להשקפתנו בטענת העותרים כי שיטת מיגון זו אינה נותנת מענה בטחוני סביר ומספק לסיכונים הניצבים בפני תלמידי אותן כיתות. כזכור, מתוצאות הניסוי עולה כי כ-43% מהכיתות שנטלו חלק בניסוי לא הצליחו לעבור למרחבים המוגנים בפרק הזמן של עד חמש-עשרה שניות, שהוא לשיטת המשיבים פרק הזמן הרלוונטי לענייננו. המשיבים בהודעתם מיום 15.4.07 העלו הסברים מהסברים שונים באשר לתוצאות הניסוי ותלו אותן, בין היתר, באי-שיתוף פעולה מצד התלמידים שהשתתפו בניסוי ובמחסור בפתחים רחבים דיים בכיתות השונות. בהסברים אלה, שהינם למעשה בגדר השערות, אין כדי לשכנע כי שיטת 'המרחבים המוגנים' נותנת מענה ביטחוני הולם לאיום הניצב בפני התלמידים. ראשית, אף לשיטתם של המשיבים אילו התלמידים בכיתות ז'-י"ב היו משתפים פעולה באופן מלא עם הניסוי היה עומד שיעור הכיתות (בקרב כיתות אלה), שהיו מצליחות לעבור למרחבים המוגנים בפרק הזמן של עד חמש-עשרה שניות, על כ-70%-75%, בדומה לשיעור המקביל בקרב כיתות א'-ו'. שנית, לא שוכנענו כי די בהרחבת והוספת הפתחים, אותן מתכוונים המשיבים לבצע, כדי לצמצם משמעותית את שיעור הכיתות שלא יצליחו לעבור למרחבים המוגנים בפרק הזמן הנקוב. המשיבים לא הביאו ראיה כלשהי התומכת בהשערה זו, ומנגד תוצאות הניסוי שנערך מעלות כי שיעור המעבר של תלמידי כיתות א'-ו', שעל פני הדברים נראה כי בעיית רוחב הפתחים אמורה להיות משמעותית פחות לגביהם בהשוואה לתלמידים המבוגרים יותר, עומד על כ-70%-75% בלבד.

המסקנה המתבקשת מכך, בהתחשב במכלול השיקולים שפורטו בפסק הדין ויתר הנתונים שהוצגו לפנינו, הינה ששיטת המרחבים המוגנים אינה נותנת מענה ביטחוני הולם לתלמידי בתי הספר בשדרות וביתר יישובי "עוטף עזה". אשר ללוח הזמנים שלטענת המדינה לא ניתן לעמוד בו, הרי שעניין זה מעורר שאלה נפרדת.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

בשולי הדברים נציין, כי לא מצאנו לנכון להיענות אף לבקשת העותרים, שהוגשה כבקשה לתיקון טעות בפסק הדין לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט, לפסוק לטובתם שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט.

כך נקבע, בין היתר, כי אין בית המשפט קובע מסמרות באשר לעצם קיומה של חובה על המדינה למגן את מוסדות החינוך באיזור "עוטף עזה", אלא הוא נסמך על החלטתה של המדינה-עצמה ליטול אחריות לעניין זה; עוד נקבע, כי אין מוטלת על המדינה חובה מוחלטת להגן על כל אזרח או על כל תלמיד, בכל מחיר, מפני כל איום הנשקף לבטחונו האישי; נפסק, כי השיקול התקציבי הוא שיקול בעל חשיבות בהקשר זה; הובהר, כי פסק-הדין מוגבל לנסיבותיו של המקרה המסוים, ולתשתית העובדתית הספציפית שהוצגה.

...

"החובה ללמוד בבתי הספר החלה על רובם המכריע של התלמידים על-פי חוק לימוד חובה, וזכותם ללמוד במוסדות החינוך הרשמיים" – כך נפסק – "מצדיקות בנסיבות המקרה דנן הטלת חובה על המדינה לספק הגנה על חייהם ושלומם; גם אם אין מדובר בחובה מוחלטת זוהי ללא ספק חובה מוגברת בנסיבות שנוצרו". בית המשפט הדגיש עוד כי "אין זה סביר להעמיד הורים בפני הדילמה של מימוש זכות ילדיהם לחינוך אל מול ההגנה על חיי הילדים". מסקנתו של בית המשפט ביחס לאיזון בין שיקולים הצריכים לעניין היתה זו: בנסיבות אלה, ובמיוחד נוכח עוצמת האיום, מידת ממשותו, מספר התלמידים החשופים אליו, והאפשרויות המעשיות שניתן באמצעותן להיטיב את ההתמודדות עם הסיכון, הגענו לכלל מסקנה כי האיזון שביצעו המשיבים במקרה דנן בין השיקול הביטחוני-מקצועי לשיקול התקציבי חורג משמעותית ממתחם הסבירות.

"ברור" – כך טענו המבקשים – "שמה שאפשרי ב-86 כיתות, אפשרי, ככלל, בדרך כזו או אחרת, גם בכיתות האחרות". על כן, גרסו המבקשים כי ניתן לאתר את הקשיים שמנעו הגעה של כלל התלמידים למרחבים המוגנים במועד, לטפל בהם, וכך, גם מיגון בשיטת "המרחבים המוגנים" ייתן בסופו של דבר מענה בטחוני הולם ומספק, וישתנה האיזון בין השיקול הביטחוני לבין השיקול התקציבי.

המבקשים סבורים כי בפסק-הדין יש משום "עליית מדרגה" בכל הנוגע לנכונותו של בית המשפט להתערב בהחלטות בנושאי מדיניות ביטחון, וגריעה ממתחם הסבירות השמור לממשלה בכגון דא. לא מצאנו כי טענות אלה, כפי שהן מפורטות בבקשה לדיון נוסף, מקימות בנסיבות העניין עילה לדיון נוסף.

התוצאה היא שהבקשה לדיון נוסף נדחית.

בנסיבות העניין החלטתי שלא לעשות צו להוצאות.

כך, בבג"ץ 8397/06 אדוארדו נ' שר הבטחון (29.5.2007) שאליו הפניתה העותרת, בו נדונה סוגיית מיגון מוסדות חינוך ביישובי "עוטף עזה" מפני פגיעת טילים, הבהירה הנשיאה ביניש כי אין היא נידרשת כלל לשאלה אם אמנם מוטלת על המדינה חובה לדאוג למיגון המוסדות ולמימון עבודות המיגון.

...

מדובר בהבחנה מותרת בין שונים, המבוססת על שיקולים ענייניים, ואין לומר כי מדובר במדיניות בלתי שוויונית או בלתי סבירה באופן קיצוני המצדיקה התערבותו של בית משפט זה. סוף דבר טענתה העקרונית של העותרת, ולפיה חלה על המדינה חובה לשאת בהוצאות האבטחה שלה, משום שהן נובעות מדרישות רגולטוריות שהעותרת נדרשת לעמוד בהן, נעדרת בסיס ואינה עולה בקנה אחד עם הדין וההלכה הפסוקה.

טענתה הפרטנית של העותרת, כי היא מופלית לרעה אל מול חברות התעופה ואניות המסחר – אף היא דינה להידחות, משנמצא כי אין מדובר בהפליה פסולה בין שווים, כי אם בהבחנה מותרת בין שונים.

אשר על כן, העתירה נדחית.

מן הראוי לציין, כי במקרה דנן איננו נדרשים לקבוע מסמרות בכל הנוגע לשאלה האם בכל מקרה הייתה מוטלת על המדינה חובה, על-פי חוק לימוד חובה או על-פי מקור נורמאטיבי אחר כלשהוא, לדאוג למיגונם של מוסדות החינוך ב"עוטף עזה" ולממן את עבודות המיגון הנדרשות; שכן בכל הנוגע לעיר שדרות וליתר ישובי "עוטף עזה" נטלה על עצמה המדינה את האחריות למיגון מוסדות החינוך.

...

המסקנה אליה הגענו בעניין שלפנינו מבוססת כל כולה על העובדות הקונקרטיות הנוגעות לסיכונים שבתי הספר בשדרות וביתר יישובי "עוטף עזה" נתונים בהם מחד, ולאיומים הנשקפים לתלמידי אותם בתי ספר מאידך.

מיגונן של כיתות ספח אלה יושלם עד לתום חגי תשרי תשס"ח. באשר לגני הילדים ב"עוטף עזה", לא מצאנו לנכון ליתן צו מוחלט, רק משום שאין מחלוקת כי יש למגנם במיגון מלא והעבודות למיגונם מתבצעות בקצב סביר.

ה נ ש י א ה השופטת ד' ברלינר: אני מסכימה לתוצאה אליה הגיעה חברתי הנשיאה, וברצוני להוסיף מילים ספורות בלבד, כדלקמן: נראה לי כי לתוך מתחם הסבירות בנסיבות הקיימות בעת הזו ביישובי עוטף עזה והעיר שדרות במיוחד, ניתן להכניס גם שיקולים שעניינם מתן עידוד, השתתפות בגורל ותחושת ביטחון מקסימלית עד כמה שהדבר ניתן לתושבי המקום, במיוחד כאשר מדובר בילדים.