חובת המדינה להגן על אזרחיה מסיכונים הגלומים בפעילות מיטיבה

לגבי החתימה על ההתראה לפני צו הפסקה מנהלי, אמנם נקבע כי היא 'אומרת דרשני', אולם היא התרחשה כשש שנים לפני העברת המניות ולא יתכן שיש קשר כלשהוא בינה לבין העברתן; לגבי קידום התב"ע אמנם נקבע כי הפעילות היטיבה עם היזמים וכי מדובר בהחלטה המנוגדת לטובת העיר, אך באשר להקמת הארכיב ולהיטל ההשבחה קבע בית המשפט כי מדובר בפעולות שלא נפל בהן פגם.

משנקבע שיש להטיל אחריות פלילית רק על פעולה בנגוד עניינים הפוגעת פגיעה מהותית בערכים המוגנים על-ידי האיסור, ממילא די בעצם המודעות לקיום יסודותיה העובדתיים: "מתוך שמצמצמים אנו את העבירה של הפרת חובת אמונים אך לפגיעה מהותית בטוהר המידות ובתקינות פעילותו של המינהל הצבורי, הנחת היסוד היא שעובד הציבור היה מודע לעובדה שעובר הוא על לאו שבחוק" (שם, בעמוד 445).

עבירת השוחד נועדה להבטיח את פעולתו התקינה של המינהל הצבורי, להגן על מעמדו של המינהל הצבורי בעיני הציבור ועל האמון שהציבור רוחש לו. כבר נקבע כי עניינן של עבירות השוחד הוא "בהפרה עמוקה של היסודות הבסיסיים עליהם נשען המינהל הצבורי בפעולתו. יסודות אלה מושתתים על קיום חובה לפעול בכל מצב מתוך ראיית האנטרס הצבורי וטובת האזרחים, ולהמנע משימוש פסול בהענקת טובות הנאה כאמצעי לרכישת כוח שילטוני. עבירות השחיתות [...] מקעקעות את אמון האזרח במנהיגיו, ואת ביטחונו בטוהר שיקוליהם. עבירות השוחד והשחיתות פוגעות פגיעה רחבת הקף ביחסי השילטון והאזרח, ובמבנה החברתי כולו" (ע"פ 1224/07 בלדב נ' מדינת ישראל, פסקה 87 (10.2.2010); ראו עוד ע"פ 5669/14 לופוליאנסקי נ' מדינת ישראל, פסקה 184 (29.12.2015) (להלן: עניין לופוליאנסקי); ע"פ 5083/08 בניזרי נ' מדינת ישראל, פסקה 60 (24.6.2009)).

לגזיאל נשען בעיניין זה גם על מה שנקבע בעיניין לופוליאנסקי (ע"פ 5669/14 לופוליאנסקי נ' מדינת ישראל, (29.12.2015)) כי במצב שבו עונש מאסר בפועל עלול לסכן את חייו של מי שהורשע בדין או לקצר באופן ממשי את תוחלת חייו, כי אז רשאי בית המשפט להמנע מהשתת מאסר בפועל גם אם הדבר חורג ממיתחם הענישה ההולם.

יחד עם זאת, החומרה הגלומה במתן השוחד גם היא רבה עד מאד; ראשית, נותן השוחד הוא שותף – ולעתים הכוח המניע – להשחתת השרות הצבורי.

...

מקרה זה מדגים את הקושי שבניהול כמה הליכים מקבילים שעניינם באותה פרשה: אנו מצויים בהליך פלילי, ומשעה שאין המדינה מבקשת לראות בהסדר משום ראיה – וטוב שכך – לא התבהר באיזו מסגרת מבוקש להגישו ואיזה משקל יש ליתן לו. סופו של דבר – לא ראינו לקבל את בקשת המדינה.

דוד לוי השופט נ' סולברג: בגין הרשעתו בעבירת מתן שוחד במסגרת האישום הרביעי, הושת על לוי עונש של 22 חודשי מאסר בפועל; שנת מאסר על-תנאי; וקנס בסך של 200,000 ש"ח. בית המשפט המחוזי ציין כי מחד גיסא נתן לוי שוחד בסכום ניכר, ואולם מאידך גיסא לא קיבל בסופו של דבר כל טובת הנאה, שכן פרויקט הילקרסט לא אושר.

מנגד, טוענת המשיבה כי יש לדחות את הערעור על גזר הדין.

בית המשפט המחוזי נימק את ההקלה שהקל על גייר בכך שלא הוכחה כוונת שוחד בעת מתן ההלוואה לבר, אלא זו התגבשה רק בחלוף הזמן, וכן בכך שגייר לא הפיק בסופו של דבר טובת הנאה מן השוחד.

מהו האיזון הנכון, הראוי, בין פעילות המטיבה עם הציבור ובין הסיכונים הגלומים בה, לעיתים לאותו ציבור ממש, וכנגזרת מכך - מהי חובתה של המדינה להגן על אזרחיה מפני סיכונים מסוג זה אל מול אינטרסים פרטיים וציבוריים, כלכליים ואחרים.

...

הערעור הוגש על החלטת ביהמ"ש לעניינים מקומיים בחיפה (כבוד השופטת ג'אדה בסול) מיום 12.2.17, שניתנה בתיק ב"ש 191/17 (במסגרת ת"פ 542/11), לפיה נעתר בית משפט קמא לבקשת עיריית חיפה (להלן: "העירייה"), והורה, לפי סעיף 17 לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968, על הפסקת עיסוק בעסק, שהוא מסוף האמוניה הארצי (להלן: "המכל" או "מסוף האמוניה"), הממוקם במסוף הכימיקלים הצפוני, בנמל חיפה (להלן: "הצו") ומופעל על ידי חיפה כימיקלים בע"מ (להלן: "המערערת").

המערערת אינה חולקת על כך שיש צורך לבדוק את המכל מבפנים, אך לטענתה, יש לסמוך על הבדיקה הנ"ל. אינני מקבלת עמדה זו. לשאלתי, השיב ב"כ המערערת ואמר, כי למיטב ידיעתו נעשתה בדיקה פנימית, אך לא ידע לומר מתי רוּקַן המכל מהאמוניה לשם ביצוע בדיקה פנימית ודו"ח הבדיקה לא הוצג בפניי.

אכן, ברי כי הפסקת העיסוק תביא לפגיעה כלכלית במערערת וייתכן שאף בעובדיה ונראה שתיגרם גם פגיעה במפעלי תעשייה שונים, אולם לא שוכנעתי שהפגיעה תהא בהיקף לו טוענת ההתאחדות.

לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את הערעור בהתייחס להחלטת בית משפט קמא להורות על הפסקת העיסוק בעסק (להבדיל מהתנאים שנקבעו על ידו).

אך המציאות במדינה בעקבות התפרצות נגיף הקורונה – אשר מעמידה בפני מערכת הבריאות אתגר יוצא דופן וטומנת בחובה השלכות הרסניות בתחומים נוספים ובראשם ביטחונן הכלכלי של מישפחות רבות, רבות מדי, בישראל – מצדיקה את הקביעה כי המשבר הנוכחי צולח את אותו פתח צר שדרכו מתאפשרת באופן נדיר וחריג הרחבת סמכויותיו של השב"כ מתוקף סעיף 7(ב)(6) לחוק.

היטיבה לסכם זאת היועצת המשפטית לועדת השרות בציינה: "לא ניתן לומר שלא ניתן לתת לשב"כ תפקיד זה במסגרת ייעודו כפי שנקבע על ידי חוק, כאשר מדובר בארוע חריג, תקדימי, קשה ובסיטואציה שבה המדינה נימצאת בימים אלה. אבל יש לעשות זאת בצמצום תוך הבהרה חדה שמדובר במצב חריג וקיצוני ותוך הדגשת העובדה שהסמכה זו אינה נימצאת בליבת עסוקו הקלסי של השרות והיא אינה יכולה להוות תקדים לעתיד" (עמ' 3 לפרוטוקול הדיון בועדת השרות מיום 30.3.2020).

היות שמצאנו כי עם פרוץ המשבר היתקיים המבחן המצמצם בדבר קיומה של סכנה חמורה ומידית לאזרחיה ותושביה של מדינת ישראל, ובמיוחד לנוכח הדחיפות הגלומה בהפעלת ההסדר שעליה עמדו גורמי המיקצוע במשרד הבריאות, אני סבורה כי במועד קבלת החלטת הממשלה, ההסמכה הנתונה לממשלה בסעיף 7(ב)(6) לחוק השב"כ הייתה מפורשת דיה ומשכך החלטה זו אינה מנוגדת לעיקרון ההסדרים הראשוניים.

הסמכת השב"כ נעשתה מכוח סעיף 7(ב)(6) לחוק השב"כ המאפשר לממשלה, באישור ועדת השרות, להסמיך את השב"כ לבצע פעילויות נוספות על אלה המנויות בחוק השב"כ וזאת לשם שמירה וקידום "אינטרסים ממלכתיים חיוניים לבטחון הלאומי של המדינה". לגישתי, המונח "בטחון לאומי" מאפשר להסמיך את השב"כ לבצע פעילות בתחום שאינו מצוי בליבת העשייה הביטחונית במובן הצר, ואולם הסמיכה כאמור מחייבת קיומה של סכנה חמורה ומידית לאזרחי המדינה ותושביה או לסדרי המשטר שלה.

צודקים משיבי הממשלה באומרם, "כי כבודו של כל אדם באשר הוא, מגולם ביכולתו ונכונותו להגן על משפחתו ועל עצמו, לפעול באופן אלטרואיסטי ולתרום להגנת הזולת" (סעיף 219 לתגובת המדינה).

...

משכך אני סבורה כי יש להחילו ממועד מתן פסק הדין זה וכן ניתן לצפות כי הסדר ברוח זו יעוגן גם בחקיקה עתידית.

סוף דבר הימים אינם ימים כתיקונם.

דומני, כי עם כל חשיבותם של חופש העיתונות והחיסיון העיתונאי, הרי שבהיות הכלל של החיסיון העיתונאי (חיסיון יחסי, כידוע) מעוגן בפסיקה, נראה לי קשה לעגן את החריג לכלל בחקיקה.

יפים הדברים שנקבעו בהקשר זה בע"פ (ת"א) 72220/04 מ"י נ' כוהנים (24.4.2006), בזו הלשון: "לא בכדי קבע המחוקק ענישה מחמירה של שבע שנות מאסר בצידה על עבירת הגניבה ממעביד. עבירה זו נושאת עימה גם יסוד קשה של הפרת אמון. "בעבירות אלה נוספת לפגיעה בזכות ההחזקה של בעל הנכס גם הפרה של חובת הנאמנות שחב הגנב, מכוח מעמדו, לבעליו" .

..אפשר וצריך לידרוש ממעסיק שינקוט אמצעי הגנה מרביים כדי לשמור על רכושו, כנגד גנבים "מן החוץ" אך קשה אם לא בלתי אפשרי, להיתגונן מראש כנגד עובד "מבפנים"שבתוקף תפקידו ומכוח האמון שהמעביד רוחש לו יש לו גישה טבעית לרכושו של המעביד.

בת"פ 10615-02-10 מ"י נ' כוגן ואח' (10.11.2010), הודגש כי: "הקלות בה ניתן לזייף כיום כרטיסי אשראי ... והנזק העלול להגרם מזיוף שכזה לאנשים פרטיים, לחברות כרטיסי האשראי ולחיי מסחר תקינים, מחייבים ענישה מרתיעה ...". בתי המשפט עמדו גם על החומרה הגלומה בבצוע עבירות על פי הפקודה.

ברע"פ 512/04 אבו עבייד נ' מ"י פ"ד נח(4) 381 (15.4.2004), נקבע כי: "בית-משפט זה חזר והדגיש לאורך השנים את החומרה שבה יש להתייחס לעבריינות כלכלית, ועבריינות מס בכלל זה, נוכח תוצאותיה ההרסניות למשק ולכלכלה ולמרקם החברתי, ונוכח פגיעתה הקשה בערך השויון בנשיאת נטל חובות המס הנידרש לצורך מימון צרכיה של החברה ולפעילותן התקינה של הרשויות הציבוריות. העבריינות הכלכלית, ועבריינות המס בכללה, איננה מסתכמת אך בגריעת כספים מקופת המדינה. היא פוגעת בתודעת האחריות המשותפת של אזרחי המדינה לנשיאה שויונית בעול הכספי הנידרש לסיפוק צורכי החברה, ובתשתית האמון הנדרשת בין הציבור לבין השילטון האחראי לאכיפה שויונית של גביית המס – פגיעה הנעשית לרוב באמצעי מרמה מתוחכמים, קשים לאיתור. כבר נאמר לא אחת בפסיקתו של בית-משפט זה כי על מדיניות הענישה לשקף את הסכנה הגדולה הטמונה בעבריינות הכלכלית לפרט ולציבור כאחד, ואת יסוד ההרתעה הנידרש ביחס לביצועה" (ר' אף ע"פ 9788/03 טופז נ' מ"י, פ"ד נח(3) 245 (25.2.2004); רע"פ 1776/94 עובדיה נ' מ"י (25.5.1994); על"ע 3467/00 הועד המחוזי של לישכת עורכי-הדין בתל-אביב-יפו נ' צלטנר פ"ד נו(2) 895 (18.2.2002); ת"פ 40083/07 מ"י נ' חג'אמי ואח' (13.5.2013)).

הנאשמת דיווחה כי הטיפול התרופתי אותו נטלה היטיב את מצבה, קשרה את העבירות שביצעה בקשיי שליטה על דחפים ובצורך לממן התמכרותה לקניות ולבזבוזים, נטלה אחריות על היתנהגותה, שתפה פעולה עם גורמי הטיפול, ביטאה הכרה בפגיעתה בחברה והביעה צער, נכונות להישתלב בטיפול נוסף וחרדה מהשפעת האפשרות למאסרה בפועל על קשריה עם ילדיה.

...

בית המשפט הוא המופקד על שקילת האינטרסים הנדרשים בענישה ושוכנעתי כי הסתפקות בהשתת תקופות המאסר המותנה, לא תהלום את מכלול נסיבות העניין.

סוף דבר לאחר ששקלתי את כל אלו ובמבוקשי לאתר יחס הולם בין מעשי העבירות בנסיבותיהם ומידת אשמה של הנאשמת לבין סוג ומידת העונש שיושת עליה, תוך התחשבות בהשמתה במאסר לראשונה בחייה וניתוקה מילדיה, אני משית על הנאשמת את העונשים, כדלקמן – מאסר בפועל – לתקופה של 28 חודשים.

במכלול הנסיבות, אני קובע כי מאסרים מותנים אלו ירוצו בחופף זה לזה.